חומש במדבר  |  תפילות כלליות  |  תורות משנת התשס"ט  |  "אחטא ואשוב"  |  תורות לפי סדר הפרשיות  |  "אנכי עפר ואפר"  |  חומש ויקרא  |  חומש שמות  |  חומש בראשית  |  תפילה שלא יהיה יהודי בודד בעולם  |  תורות משנת התש"ע  |  צדיק  |  שלום  |  שיחת חברים  |  השמח בחלקו  |  גאולה  |  נגינה  |  אמונה  |  מידות  |  מועדים וזמנים  |  סיפורים ושבחי צדיקים  |  תפילה לכותל המערבי  |  תפילה לירושלים ת"ו  |  תורה מפי הצדיק  |  בעולם אין אדם שאין לו בעיה או חסרון כלשהו בחיים,  |  תורה  |  תורות משנת התשע"א  |  תפילה  |  התחזקות  |  אודיו  |  תפילות לנשים  |  תפילות לגברים  |  ~רוצה לבוא לשיעור ולראות את בעל ה"תפילה לשלמה"~  |  
דף הבית >> תורה >> תורות לפי סדר אמירתם >> תורות משנת התשס"ט >> "תשובה מאהבה"
 
"תשובה מאהבה"
 התורה נאמרה מפי קודשו של הצדיק בשיעור השבועי ביום שני פרשת ויקרא התשס"ט
 
תפילה:
ריבונו של עולם אבי אב הרחמן מלא רחמים, זכני ללמוד את התורה לשמה, בקדושה ובטהרה, ואתה יתברך תושיע אותי, ותעשה עימי ניסים ונפלאות למעלה מהטבע בכל הענינים שאני צריך מבלי מיעוט זכויות, אנא אל רחמן מלא רחמים זכני להתקרב ולחתור אחריך יתברך, עד שתזכני לבחינת "שיויתי ה' לנגדי תמיד" כל ימי חיי, ואזכה ללב נשבר אשר ישבור את כל המנעולים ואת כל החומות ואת כל הסטרא אחרא מעלי ומעל כל העולם כולו, ואזכה ע"י הלב הנשבר הזה לקרבה אליך יתברך, ובכל עת ורגע יעלה לפניך יתברך כאילו אני מקריב לפניך קרבנות אשר לא היו מיום בריאת העולם, ובזכות זה אתה יתברך תבנה לנו את בית מקדשנו ותפארתנו, וישב מלכנו בראשנו אמן נצח סלה ועד.
 
 
הגמרא ביומא (פו:) אומרת, שאם אדם עבר עבירה במזיד ועושה עליה תשובה מיראה, על-ידי-זה נהפך לו המזיד לשוגג, וכאשר אדם עושה עליה תשובה מאהבה, על-ידי-זה נהפך לו המזיד לזכות והוא כמו שעשה מצוה שלמה, ובאמת מנין לאהבה יש כזה כח גדול להפוך לזכות, ולטהר חוטא ולעשותו צדיק גמור, על זה אומרים חז"ל "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב), ובאמת הצדיק הוא המכסה בכנפיו, כי הוא כולו מלא באהבה והוא כולו בחינת לב, וכל הבריות שבעולם הם כגרגרים של חול ואבק לרגליו[א], ואברהם אבינו אמר "אנוכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז), ונתברך[ב] שיהיו זרעו כחול שעל הארץ, שזה ענין של ברכה על הארץ שיהיו בבחינת חול, וזה מראה על בחינת הצדיקים שאינם גמורים, שהם בבחינת חול, והצדיקים הגדולים הגמורים נתברכו שיהיו ככוכבים שהם נמצאים מאירים מעל הארציות בשמים, והצדיקים שאינם גמורים הם בבחינת דרי-מטה ונמצאים עדיין בעולם התיקון, והצדיקים הגמורים הם בחינת דרי-מעלה, וגמרו את התיקון ונעשים עמודים של אור להאיר את העולם, כך מביא בעל התניא. וכל העולם הם בבחינה של חול, על שהם אינם גמורים עדיין ויש כל מיני סוגים של חול שנמצא בארץ, אבל הצדיקים הגמורים הם מאירים ככוכבים ונמצאים למעלה (בגדולה) יושבים בישיבה של מעלה ונהנים מזיו השכינה הקדושה וכו', וכאשר אדם עושה תשובה מיראה זה ענין של דין, אז הוא זוכה לבחינת החול שמזיד נהפך לשוגג, היינו שהוא זוכה להיות צדיק שאינו גמור, אבל כאשר אדם עושה תשובה מאהבה, שזה בחינה של רחמים, על-ידי-זה הוא מהפך זדונות למצוות שזה בחינת כוכבים בחינת צדיק גמור.
יוצא מזה שאם אדם עושה תשובה מאהבה, על-ידי-זה הוא זוכה להתקרב לצדיקי-אמת, והצדיק-אמת כל ענין התורה שהוא אומר זה בחינת תפילת-עמידה, וכל דיבור ודיבור שלו הולך מתיבה לתיבה ומברכה לברכה של תפילת שמונה-עשרה, והצדיק כשהוא מתחיל לומר תורה הוא מוסר את נפשו, שזה הברכה הראשונה בתפילת שמונה עשרה באהבה[ג], ועל-ידי-זה הוא ממשיך את ההגנה של אברהם לכל בריות עולם בחינת "מגן אברהם", ועל-ידי-זה הוא הולך בכל הברכות והוא ממשיך דעת והתעוררות לתשובה, וממשיך חסד מלמעלה ענין של "חנון המרבה לסלוח", ותורתו מביאה שפע וברכה גשמית זה "ברכת-השנים", ותורתו מקרבת את הגאולה שלימה שזה "תקע בשופר גדול", עד שע"י תורתו יכולים לפעול את כל הישועות שזה "שמע קולנו", ויכולים לבנות את בית-המקדש בפועל, כי תהיה השראת שכינה בחינת "רצה" ו"מודים אנחנו לך"[ד], ומגיעים לאהבת-ישראל בחינת: "המברך את עמו ישראל בשלום", ונשלמת תפילת י"ח ברכות, ועל-כן נאמר על הצדיק: 'בן איש חי', על שהוא מחייה ע"י התורה את הח"י ברכות שבתפילת עמידה, והוא חי ומחיה ע"י דברי תורתו, ועל-ידי-זה נעשה 'רבֿפעלים' ו'מקבצאל', היינו שמרבה ומקבץ פועלים לתורה (ברכות יח:) ו"בן איש חי" זה השבח הגדול ביותר ונקרא כן על שהוא בחינת חי[ה] וממשיך את כל החיות לכל הבריאה כולה ע"י תורתו כנ"ל.
לכן נקרא "חי עלמין" על שהוא שולט בכל העולמות באהבתו, והוא ממשיך חיות ע"י תורתו שהיא בחינת תפילת ח"י תפילת-עמידה, כי בשעה שהוא אומר תורה, הוא עומד לפני ה' יתברך בעצמו[ו], וכל דיבור שיוצא מפיו מחמת שהוא בטל ומבוטל לה' יתברך, בד' אמות שלו, לכן הוא קרוב בחינת: "פה אל פה אדבר בו" (במדבר יב, ח) והצדיק הוא בחינת אין, בחינת הדעת שהיתה לפני הבריאה ושמה יש את כל הרחמים העליונים של ה' יתברך, נקי וזך שחשב באהבתו לברוא את העולם, וראה בדעתו כל השכר והתועלת שיהיה נעשה ע"י הבריאה, ואחרי הבריאה כבר נעשה מה שנעשה ענין של ישות וגאות, ונעשה פגם בדעת ופרוד ממנו יתברך, היינו שנתערבו כל מיני גאות ומחשבות למיניהם אצל בני-אדם, וכבר ידוע מה שנעשה אצל מגדל-בבל שניסו לבנות מגדלים גבוהים עד לשמים, ודייקא על-ידי הגאוה הזו נעשה התבלבלות לכל מיני דעות, וכל מיני לשונות שבעולם ונעשה פרוד, אבל לפני כן הכל היה גנוז בדעתו יתברך, בחינת "על כל פשעים תכסה אהבה", והצדיק בשעת אמירת התורה ניצב לפני ה' בתפילת עמידה כנ"ל, הוא עומד לפני היכל ה' יתברך בקודש-הקודשים ונמצא בכזו ענוה שהוא בדעתו יתברך, נמצא בד' אמות שלו יתברך ומשם הוא משפיע לעולם בחינת "על כל פשעים תכסה אהבה" את אור החסד ע"י דברי התורה שלו שנאמרת שם בלי שום גאוה, ובכל תיבה ודיבור תורה שהוא אומר הוא מביא לעולם שפע וברכה, ויכולים לחזור בתשובה מאהבה ולאחוז בו ולהכלל בחוכמתו, שהיא בחינת חכמת יוסף שידע שבעים ואחת לשון ונקרא בפי כל: 'צפנת-פענח', ועל-ידי-זה מקרבין את הגאולה השלמה.
הצדיק נקרא 'בן איש חי', וזה מרמז על החיות, על ח"י ברכות שאדם מברך ומתפלל שלוש פעמים ביום בתפילת עמידה, ועל-ידי-זה נשפע כל השפע שבכל העולם כולו, ועל-כן כשאדם מתפלל י"ח, והוא מקשר את עצמו למקום ברוך-הוא, ומקשר את עצמו לצדיקי-האמת על-ידי-זה תפילתו היא כמו קרבן המובא אל הכהןֿהגדול, אל משה-רבינו והוא מקריב את הקרבן ועולה לרצון לפניו יתברך, והכל צריך לעבור דייקא דרך משה שהוא המליץ שממליץ טוב בעדנו, ואם אדם ירצה להקריב קרבן בעצמו הרי שקרבנו לא יעלה לרצון וכל מעשהו יהיה ענין של כפירה, אבל אם הוא יביא אפילו רק מנחת-סולת קטנה אל הכהן המשרת בבית-המקדש, אל משה-רבינו, הוא יעלה אותו ויכניס אותו לפני ה' יתברך ויתקבל לרצון.
חז"ל תיקנו לנו את התפילות כנגד הקרבנות של תמיד (ברכות כו:) שהיו מקריבים הכהנים בבית-המקדש בקר וערב, ולכן יובן כי גם בענין התפילה צריך להגישה לכהןֿהגדול כדי שהוא יקריב אותה ותתקבל תפילתנו לרצון לפניו יתברך.
כשאדם עושה תשובה מיראה על-ידי-זה הוא זוכה ומתקרב לצדיק שאינו גמור, ולכן הוא מרגיש את קושי השעבוד וכל הניסיונות שבעולם שזו בחינתו של אברהם שעל-ידי-זה הוא זכה לומר "ואנוכי עפר ואפר" שהכל דשים עליו שזה בבחינת 'חול' כל היסורים של העולם-הזה, ואם עושה תשובה מאהבה, היינו שהוא משפיל את כל כולו לפניו יתברך, והוא בטל ומבוטל לפניו כמדבר שהכל דשים בו, הוא זוכה גם לבחינתו של אברהם שהיה משתוקק לה', והוא השפיל את כל הישות והגאות שבו במסירות-נפש של אהבה, ומשם דייקא הוא הצליח למצוא את ה' יתברך את בחינת החסד שזכה לה אברהם, וזוכה להתקרב לצדיק גמור שזה צדיק שהוא בחינת כוכבים בשמים בלי ענין של דין, ודייקא שנמצא בתוך החושך הכי גדול ומרגישים את שפלותו של אברהם-אבינו "אנוכי עפר ואפר" שהכל דשים ודורכים עליו, דייקא אז יכולים לראות את כל האור של הכוכבים, את בחינת ברכת-אברהם של אחרי השעבוד ש"יצאו ברכוש גדול" (בראשית טו, יד) וזוהרים ברקיע ככוכבים מנצנצים ומאירים למרות החושך, ולכן כאשר אדם מקורב לצדיק גמור, לצדיק אמיתי בחינת אברהם אבינו, על-ידי-זה הוא יכול לראות את כל הפתחים לצאת מהחושך שהוא נמצא בו, וזוכה לאהבה ולברכת: "מגןֿאברהם", אבל כל אדם שהוא לא מקורב עדיין לצדיק אמיתי, והוא לא מחפש עדיין את הצדיק הגמור, אז כל התשובה שהוא עשה עד היום היא תשובה מיראה וזוכה להתקרב לצדיק שאינו גמור, והוא מרגיש את בחינת החול על הארץ ומרגיש 'עפר ואפר', שזה כל הבחינה של חרפה ובושה שמכסה את פניו, והכוכבים זה הבחינה של התשובה מאהבה שעל ידה יש התגלות הכבוד והתפארת על פניו שנעשה ליהודים אורה ושמחה וכו' וזה רק משעה שהכהנים (שנטמאו) נכנסים לאכול בתרומתם, שזה בזמן צאת הכוכבים שאז הם נטהרים, וזוכים להתקרב לצדיקי אמת צדיקים גמורים בחינת יוסף, וצריכים לחפש את הכוכבים כדי לדעת את הזמן שהם יוצאים ונראים, ודייקא אז אדם יכול להתבונן בעצמו ולהגיע לאכול בקדושה וטהרה מן התרומה בלי שיטמא האוכלים בלי שיהיה כ"גוזל אביו ואימו", ובעת שזוכה להיות מקורב אל הצדיק האמיתי, לצאת-הכוכבים לתשובה מאהבה אז הוא יכול למצוא ולראות למרות החושך שהוא נמצא בו את האהבה והרחמים העליונים בחינת חסד לאברהם ולזכות למגן אברהם בחינת: "חסד אל כל היום" (תהילים נב, ג).
הגמרא במסכת מגילה (טז:) אומרת על הפסוק "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" (אסתר ח, טז) שאורה – זו תורה שמחה – זה יום טוב וששון – זו מילה ויקר – זה תפילין וכל הדברים קשורים זה בזה, כי אדם נקרא יהודי על המילה שעושה בבשרו בעת שנכנס בבריתו של אברהם אבינו, ומי שנעשה בו ברית-מילה, נעשה בו אות-ברית על-ידי-זה הוא נעשה שייך לעם הנבחר, וה' יתברך מתווה תיו של יהודי אות-ברית-קודש על בשרו, והתיו הוא חותם-המלך, שחתם עצמו בנו להיות עם נבחר ע"י התורה והתפילין, המועדים והמילה זה האות תיו וציון לסגולתם של ישראל כמו שנאמר: "והתוית תו על מצחות האנשים"[ז], "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך" (דברים כח, י) זה תפילין של ראש (מנחות לה:) ושיש בו אות ברית-מילה ומועדים וציוני זמן לשמחה ותורה היא עצמה התיו שקבלנו מריבונו של עולם במעמד הר-סיני שכולה שמותיו יתברך[ח].
האות התיו זה בחינת המכתבֿאלקים שהיה חקוק על הלוחות-אבן שפסל משה-רבינו, וה' יתברך חקק בלוחות את שמו באותיות קודש ומשה הכניסו בארון בקודש-הקודשים נמצא שנעשו הגרגירי חול שזה לבחינת לוחות-אבן בחינת כוכבים. וע"י הבחינות של מילה, תפילין מועדים ותורה, כאשר יהודי עוסק בעסק התורה עם תפילין בראשו וכל כולו מכוון לקודש-הקודשים וכל ענין המועדים והרגלים ויש בו עניין של מילה, אז על-ידי-זה ה' יתברך מתוה בו תיו קדוש ומעלה עליו חן ונעשה צירוף של ח' נ' ונעשה ת', והוא נעשה חכם שדבריו נשמעים כי הם בנחת[ט] נאמרים[י], כי הוא נושא חן לפני ה' יתברך, ואם פגם חלילה ועבר עברה על-ידי-זה האותיות פורחות באויר, ונעשה ביטול באות קודש שזה תורה, תפילין, יום-טוב וברית-המילה, והאות תיו נחשך והחן של ישראל נופל ונשבה בין הקליפות ח"ו, ונעשה חן של שקר ודרך רשעים צלחה, ויורד חושך לעולם ואותיות שמו אינן מאירות כביכול עלינו ויש חול בעינים, ואם אדם עוסק בתורה ושמור בבריתו ויש לו תפילין כשרות בראשו ובזרועו, אז על-ידי-זה לכל היהודים "היתה אורה ושמחה וששון ויקר", ודרך צדיקים צלחה וזוכים להשראת השכינה, וכאשר הוא עוסק בתורה עם התפילין בידו ובראשו וקורא קריאת-שמע אז על-ידי-זה הוא קושר לבעל-דבר את הידיים והקרניים, וע"י ששם תפילין בין עיניו על-ידי-זה הוא קושר את הקרניים של הבעל דבר, וע"י ה"קריאת שמע" שהוא קורא בכוונה הוא כבר מבטל את הבעל-דבר בעצמו, ומאירות אותיות התיו בענין של "דברי חכמים בנחת נשמעים", שדבריו מתקבלים לרצון נחקקים על לב האבן והחול ונשמעים, ועל-כן יובן מפני מה דברי-חכמים בנחת נשמעים כי הם בחינת נחת כנ"ל, ולכן כשיוסף פגש באחיו היו דבריו באופן שהיו דייקא בענין של נשמעים ומתישבים על ליבם, והוא אמר להם מה עשרה נרות לא הצליחו לכבות נר אחד, נר אחד בוודאי שלא יכול לכבות עשרה נרות (מגילה טז:).
ומצינו כמה וכמה חכמים שבכל אופן לא נשמעו דבריהם, ויש כמה וכמה חכמים שכן נשמעו דבריהם, כמו בענין של ברכת-החמה שאנחנו עושים דייקא כדעת ר' יהושע בתקופת ניסן, שהוא סובר "בניסן נברא העולם" (ר"ה יא.), כי ניסן מרמז על התגלות הצדיק שזה הסוף וההתחלה של כל הבריאה כולה, לכן ניסן הוא ראש השנה למלכים (ר"ה ב.) בחינת "אני היום ילדתיך" (תהילים ב, ז)[יא] כי מי זה המלך זה הצדיק כמו שנאמר "מאן מלכי? רבנן" (עפ"י גיטין סב.) וראש השנה של המלכים זה בניסן, ואז יש אביב וכל הבריאה מוארת ביקר וחשיבות לכבוד התגלות כבוד מעלת הצדיקים שהם בחינת "אני היום ילדתיך", ומצד שני זקן שקנה חכמה והכל מתגלה דייקא בניסן.
והסברתי שניסן זה לשון של ניסיון כי כל העולם כולו נברא בשביל האדם שיעמוד בניסיון, ועיקר הניסיון שיש לאדם זה לזרוק את השכל הקודם שלו, ולהמשיך על עצמו את בחינת "אני היום ילדתיך", וזוכה לחן העליון וחוזרות ומאירות אותיות התו שה' יתברך חוקק ומתווה בו כאשר הוא שמור בהבחינות שדיברנו, ואז יש לו חן והוא לרצון וכל דבריו נשמעים בענין של נחת, ומפני מה יש חכמים שדבריהם נשמעים ויש חכמים שדבריהם לא נשמעים? וכפי שהסברתי פעם יש צדיקים שהם דרי-מעלה והם בחינת כוכבים והם קרובים אליו יתברך בחינת: "שבו ונוחו ביום שבת" ודבריהם בנחת נשמעים ומתקבלים לרצון לפניו יתברך, ויש צדיקים שהם רחוקים ולא נשמעים דבריהם, וזה מחמת שהם חכמים שאינם גמורים והם בחינת חול, ולכן לא מתקבלים דבריהם לרצון לפניו, ואף-על-פי שהם צדיקים, אבל מחמת שהם צדיקים שאינם גמורים יש בתיו שעל ליבם פגם ואינם יכולים בעצמם להתקרב, ולכן הם צריכים דייקא לבטל את עצמם אל הצדיק הגמור שהוא בבחינת כוכבים, ודבריו כבר בנחת ונשמעים ומתקבלים לרצון לפניו יתברך, וכל דבריו מתוקנים ומאירים באות תיו של שמו, ויש להם חן ונמצא חן לפניו כ"אילת אהבים ויעלת חן"[יב] (משלי ה, יט) והם בחינת שבת שנקראת "חמדת ימים" שהיא בחינת מנוחה ושלום.
נחת זה מרמז על נח כמו שנאמר: "ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית ו, ח) ומהי הראיה שהצדיק עושה נחת-רוח לפניו, ושיש לו חן, והכל הוא מצד הקדושה, הראיה היא התיו המאיר שיש בסוף אותיות נח (אותיות חן) ויוצא אותיות נחת, ומה הראיה שנח הוא צדיק כי ה' התווה תיו בסוף שמו ונעשה משמו נח נחת על זה נאמר "נח מצא חן בעיני ה'", כי הוא היה צדיק וקדוש, ולכן זכה להיות בעל חן, ולכן ה' יתברך קשר דייקא בו את כתרי האהבה והחן שלו, וכן הדבר בישראל שהם בחינת "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב) שבחר בנו ומתפאר בנו, זה הכל בגלל הקדושה בארבעת הדברים הללו, וע"י זה כבר זוכים לבחינת: "ישראל אשר בך אתפאר"[יג], וכל זה על שיש את התיו המאיר, שמעיד וחותם שמו על החן שלנו, שהוא חותם דמלכא על עמו ישראל שבחר בנו מכל העמים שזה גם בחינת הכתרים של נעשה ונשמע שעתידים לחזור לעתיד-לבוא בחינת "שמחת עולם על ראשם"[יד] וע"י שמניח תפילין בראשו ובזרועו וכו', על-ידי-זה הוא משעבד כל כולו לה' יתברך, ועל-ידי-זה הוא מעורר את החמדת-ימים והתגלות הגאולה-השלימה, כי יש כל-כך מציאת חן לפניו יתברך בחינת: "אילת אהבים ויעלת חן", והוא מאיר בו את חותמו באות-ברית, ומאיר בו את האור של הכתרים שנלקחו וניתנו למשה-רבינו בחינת "קרן עור פני משה" (שמות לד, לה) ויורדים שוב המלאכים ונותנים בראשם של ישראל את התיו של בר-ישראל שהוא לרצון לפני ה' יתברך והוא מתפאר בו ומשתבח בו בחינת קרבן תודה והלל, ועל-ידי-זה כבר הבעל-דבר מסתלק והולך ומתרחק ממנו מרוב פחד, ולא יכול להתקרב אליו ולהזיק אותו.
על-כן בשעה שכל היהודים כבר יעסקו בעסק-התורה, ויהיו דבקים עטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה בד' אמותיו יתברך בירושלים עם התפילין בקדושה וטהרת-הברית, על-ידי-זה כבר הבעל-דבר לא יכול להתקרב ולשלוט על ארץ-הקודש, ולא יכול עוד להחריב את המקדש ולטמא את קודש-הקודשים, אבל מחמת שיש עדיין ענין של פגם בתיו, פגם בתפילין על-ידי-זה נעשה פגם שלא יכולים לראות את פאר-הדור, את הצדיק שהוא התפילין של הדור, ועל-ידי-זה נכנסים בליבות אנשים הרהורים פגומים וחשוכים וכמו נזרק חול בעיניהם ויורים חיצים בלשונם ח"ו על צדיק-הדור שהוא האור והפאר של כל הדור.
באמת כאשר אדם מהרהר אחר הצדיקים זה אומר שיש בו ענין של פגם במוחו, פגם בתפילין באור-האמונה, ולכן אדם שיש לו הרבה הרהורים ופגם באמונת-חכמים צריך לבדוק את התפילין שלו, כי מחמת ההרהורים על-ידי-זה נעשה לו פגם בתיו ונעשה פסול בתפילין, ואינו מוצא עוד את הדרך אל האור, ולכן אדם שמהרהר אחרי הצדיק ואין לו אמונה בצדיקים, ויש לו כל מיני קושיות צריך לבדוק את התפילין של ראש, ועל-ידי-זה יחקוק לעצמו תיו חדש, ויזכה לראות שאין לו עוד שום הרהורים על פאר-הדור, עטרת ראשנו הצדיקים ובפרט עטרת לראש-הצדיקים הגדול מכולם.
אם יש לאדם גאות וחושב את עצמו שהוא "הצדיק", זה סימן לפגם בתפילין של יד, ואם יבדוק אותם הוא יראה שהם באמת פסולות, אבל מי שהוא ענו ויש לו אמונת-חכמים, אז בוודאות שהתפילין של יד ושל ראש מאירות בחינת: "פארך חבוש עליך"[טו], ויש לו שלמות הברית, וכל זה זהו גם סימן שהוא זכה להתקרב אל הצדיק-אמת שהוא הפאר של הדור, בחינת התפילין של הדור, והוא מאיר בעולם את אור השבת והמועד התורה והברית.
אדם שיש לו כל מיני הרהורים וקושיות למיניהם וכל מיני ליצנות וזלזול זה סימן שהוא לא מקורב לקדושה, ועל-ידי-זה הוא נעשה מקורב לצדיק שאינו גמור, והשכינה לא שורה עדיין בד' אמות שלו כי יש פגם, והשכינה לא שורה אצלו בהתגלות ובהתפארות כמו שהיה במעמד הר-סיני, אלא שכינתא נמצאת בגלותא בהסתר-פנים ממנו, ומחמת הפגם הזה כל הבאים לינוק מד' אמותיו לא מקבלים את אור התיו בשלמות, ולא זוכים ליראה בשלמות ולאהבה בשלמות, ומעורב שם טוב ורע וכל ענין הקליפות, וכבר מבואר (ויקרא רבה כא, ה) שאם אדם עשה עבירות כנגדם הוא צריך לעשות מצוות, כמו שנאמר שם: "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצוות", וכשאדם יעשה חבילות של מצוות, אז על-ידי-זה הוא יבטל את החבילות של עבירות, וכמה שאדם יעסוק עוד יותר ועוד יותר להרבות בענין של חבילות של מצווה, אז על-ידי-זה הוא יבטל את החבילות של עבירות שמחשיכות לו את הדרך חזרה, כי זה כנגד זה וכאשר אדם עוסק להאיר את התיו, על-ידי-זה מתהפך ונעשה לו בחינת: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" (שזה תורה, יום-טוב, תפילין ומילה), וכאשר הוא מקדש את עצמו בהן, על-ידי-זה כבר נעשה לו בחינה של חן, וכל דבריו מאירים ונשמעים, כי רצוים מעשיו לפניו יתברך, ונמשך עליו קדושת התורה וקדושת הימים טובים וקדושת הברית וקדושת המוחין והידיים, וכולו נעשה אש קודש לה' יתברך.
הידיים זה ענין של עשיה, כל ענין העבודה בפועל שאדם עובד ועושה פעולות שונות בידיו וברגליו, זה בחינת עבדים לחומר שעובדים בחומר ובלבנים שזה ענין של 'חול' שצריך ללבן לבנים שזה תפילין של יד, ועבודת המוחין זה מרמז על הגאולה, על העניין של כוכבים שזוכים לגדולה, שמנצנצת בו רוח-הקודש מלמעלה, כמו שהיה בקריעת ים-סוף, שיוצאים מעבדות לחירות מוחין, וזה עבודתם של שבט לוי בחינת תפילין של ראש. וצדיק שאינו גמור הוא כל הזמן צריך לעשות ולעשות כבחינת ששת ימי המעשה שזה ענין של צמצום וקטנות המוחין, וצריך למרות כל יסורי העבדות והקוצר-רוח והעבודה קשה שהוא נמצא בעשרה נסיונות של אברהם, בכל זאת הוא צריך לזכור את ה' בחינת: "וזכרת את ה' אלוהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (דברים ח, יח) ולא להתגאות בחינת פרעה שאמר: "מי ה' אשר אשמע בקולו" (שמות ה, ב).
בעצם העבדות וכל היגיעות של ששת ימי החול בעצם זה הכנה לשבת, לבחינת שבט לוי שהם בחינת תפילין של ראש, לזכות לענין של קדושת ארץ-ישראל ובנית בית-המקדש, וצריך לקשר המלאכות ולקדש אותן בשעת העשיה שיהיה לכבוד שבת, להעלות ולהקריב את כל ענין העשיה ולתת אותן לכהן שבקודש-הקודשים, למחשבה בחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה", כי הסוף נמצא למעלה בראש זה התפילין של ראש, זה הצדיק פאר-הדור שהוא צדיק גמור ומגלה את הסוף והתכלית של הכל בחינת השבת, ועל-כן הוא בשמים בבחינת כוכבים על שהוא מנצנץ לכל הבריאה ברוח-הקודש, והכל זוכים ומקבלים ממנו חיות, וגם בין כוכבים יש את הכוכב שהוא למעלה מכולם ומחיה את כולם שהוא בחינת השמש והירח וכו', זה מרמז על הצדיק שהוא גדול במעלה וכו', והכל מקבלים ממנו והכל נמשך ונשפע ממנו, ודייקא ע"י היגיעות והטרחות שאדם מחפש ומבקש ע"י שהוא פוסל וטוחן עצמו עד דק לענין של גרגירים של חול בחינת: "בחריש ובקציר", וכל המלאכות שאדם עוסק עוד יותר, ואוסף עוד ועוד מצוות חבילות חבילות בדמעה, אז על-ידי-זה הוא מבטל מעליו את משאן של החבילות של העבירות, וזוכה לקצור ברינה היינו שנופלות ונקצרות לפניו כל הקליפות שנבראו מן העבירות שהן לא נותנות לו לראות ישר את הצדיק הגמור הגדול מכולם, שהוא הפאר של הדור שמגלה התכלית והסוף, ושהכל מתחיל ממנו מהמחשבה שהיתה לברוא את העולם, שהיא הראש והסוף מעשה שמתגלה כל העיקר של הבריאה שהוא כל היופי והמלכות של הבריאה, שזה ענין של התגלות "אישה יראת ה' היא תתהלל" (משלי לא, ל).
כי כל ההילולים והשבחים שבעולם הכל נמשך מהאישה שהיא "אישה יראת ה'", שהיא "אשת חיל מי ימצא" (משלי לא, י), וכאשר נמצאים בענין של לא גמור צריכים לחפש אחריה בכל מיני חיפושים למיניהם עד שיהיה גילוי שכינה.
אחים זה ראשי תיבות אשת חיל מי ימצא, ואם אדם יושב בבחינת "שבת אחים גם יחד" (תהילים קלג, א) בדיבוק-חברים באחדות ובצוותא, אז כבר ראוי לכולם שיזכו לשכינה ביניהם, ויהיה חמדת-ימים, ויזכה כל רווק למצוא את בת זוגו המתאימה לו, שהיא התגלות 'אשת-חיל' שלו, ולכן ע"י שאנחנו עושים שבת-אחים גם יחדיו, ועוסקים בעסק-התורה והנגינה באחדות וצוותא, אז בוודאי ראוי שה' ישלח לכל אחד את זיווגו המתאים לו, שזה ענין של שלמות בכל הבריאה כולה, בחינת זכו שכינה ביניהם, על-כן מחמת כל הענינים הללו שעדיין אין "שבת אחים גם יחד" לכן צריכים לחפש ולחפש אחר האשת-חיל, ודייקא ע"י כך שאדם מחפש עוד יותר ועוד יותר אחרי האשת-חיל, וכל אחד כפי ענינו גם מי שכבר נשוי צריך לחפש אחרי האשת-חיל, כי האשת-חיל נמצאת תמיד בליבה של אשתו, ולא תמיד זה בגילוי פנים כי לפעמים יש ענין של גלות השכינה והסתר-פנים, ואם אין אדם יודע שאשתו היא האשת-חיל סימן שהוא צריך לחפש ולחפש עד שמוצא את זה בה, ואם הוא עוד לא מוצא ומרגיש מר, ידע שהוא פגום ביראה שהוא עדיין אינו צדיק גמור, כי היראה זה אישה כמו שנאמר: "אשה יראת ה'", ומחמת שהוא פגום ביראה ודאי שאין לו שלום-בית עם אשתו, והוא חושב שאשתו איננה אשת-חיל, ומשום כך ח"ו הוא יכול לפגום בה ע"י שהוא עושה בה כל מיני ענינים שלא על פי ההלכה, ונוהג בה בדרך ביזיון.
אדם שנוהג בדרך-ארץ באשתו זה דייקא מחמת שתיקן את היראה בשלמות, ועל-כן אדם שרוצה לדעת אם הוא בשלמות של יראה, יראה מה הוא חושב על אשתו ויתבונן בעצמו ויראה אם הוא חושב שהיא אשת-חיל, אז ידע שהיראה שלו על תיקונה בשלמות כמו שנאמר: "אשת חיל מי ימצא" שצריכים לחפש עד שימצא את האישה יראת ה', האשת-חיל שכל היראה נמשך ממנה, ואישה זה לב זה פנימיות זה הנשמה, כמו שמבואר בזוהר הקדוש וכאשר יש פגם ביראה שלו על-ידי-זה הוא רואה באשתו כל מיני מומים ופסול, בחינת "כל הפוסל במומו פוסל", כי האישה היא הכי נקייה בכל הבריאה כולה, ואין בה שום חטא ושום מום ושום פגם, וכל הפגמים וכל החטאים זה רק מהחבילות חבילות של העבירות שהוא עדיין לא תיקן ועשה כנגדן חבילות חבילות של מצוות, נמצא שאם האדם חוטא ועושה כל מיני חטאים ועוולות ופשעים שונים, אז על-ידי-זה הוא רואה כל מיני מומים ופסול כנ"ל באשתו, כי האישה זה היראה ומכיוון שהיראה שלו נפולה לכן היא נראית פגומה וזרה שאינה מתאימה לו, אבל אם היה מתוקן בשלמות היתה השכינה מתגלה ביופיה והיתה נראית לו כבר אשת-חיל "אשה יראת ה' היא תתהלל", וכשאדם עוד לא נשוי ומחפש את אשתו, את האשת חיל, את היראה שזו המלכות כידוע, אז צריכים להמשיך את המלכות אל הקול של דוד המלך שהיה מתעורר בחצות.
וכבר נאמר (במלכים א פרק א) בענין החיפוש של אשת-חיל אצל דוד המלך, שחיפשו ובקשו את אבישג השונמית עבור המלך בכל ארץ-ישראל, כדי להמשיך ממנו אליה את כל המלכות והשפע לכל העולם, והענין של אבישג השונמית היה דייקא בסוף ימיו של דוד[טז], כי דוד המלך היה צריך לתקן את המלכות ולהעלות אותה, ולכן היו צריכים דייקא לחפש לדוד, שע"י החיפוש זכו להעלות את המלכות ולגלות את אבישג השונמית ולהשלים בנין המלכות, ולתת אותו לשלמה שהוא ענין של שלמות התיקון וראוי היה כבר לבנות הבית לשמו יתברך, ודייקא כשדוד המלך היה זקן בסוף ימיו ועמד כבר להסתלק מן העולם, דייקא אז יכול היה להמשיך לעולם את שלמות היראה תתאה שהיתה לו ע"י התגלות אבישג השונמית, כי בזמן שהצדיק נסתלק הוא ממשיך יראה עליונה בכל הבריאה כולה, ומחמת שהוא כבר זכה והגיע למעלה ליראה העליונה, והכל מתייראים ממנו וגופו עדיין היה למטה אז על-ידי-זה הוא יכל למשוך את היראה העלאה ולהורידה לתתאה שתתגלה בירושלים על כולם, לכן צריך לחפש לדוד את המלכות את אבישג האשת-חיל יראת ה' שהיא המלכות, כדי שהוא יוכל להמשיך דרכה את האור הזה של שלמות היראה לדרי-מטה, ותתגלה מלכות ה' ע"י שלמה המלך (שזה התגלות היראה דינא דמלכותא דינא), שהוא לקח את שלמות היראה והמשיך אותה בפועל ונעשה ממנה בניית בית-המקדש בפועל, כי בית-המקדש שבירושלים זה שלמות היראה המתגלה על דרי מטה שהכל כבר מתייראים רק מן ה' יתברך לבדו, ונעשה לו בפועל דירה בתחתונים.
היראה תתאה זה מרמז על צדיק שהוא בבחינת חול, והיראה עילאה זה מרמז על צדיק שהוא בבחינת כוכב, וזה דוד ושלמה כי דוד המלך היה פועל למעלה בבחינת הכוכבים, והוא היה ממשיך משם לעולם יראה עילאה, ושלמה המלך היה בבחינת חול והמשיך יראה תתאה על כל דרי מטה, ולכן זכה לבנות את בית-המקדש שזה התגלות שלמות יראה תתאה, ויש ענין שיהיו לצדיק את שתי הבחינות גם של חול וגם של כוכב, ועל-ידי-זה הוא יוכל להיות משפיע גם למעלה וגם למטה, ולזה זכה שלמה המלך כי הוא זכה לשתי בחינות הללו, שהוא היה גם צדיק גמור וגם צדיק שאינו גמור והמשיך שפע לדרי-מעלה ולדרי-מטה, ורואים את הענין הזה של שתי הבחינות הללו בדוד ושלמה, כמו שאמרו חז"ל (שבת נו) על דוד המלך ע"ה ושלמה המלך ע"ה, "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה... כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה", היינו שהעולם חשבו שהם חטאו בחינת צדיק שאינו גמור ולא ידעו שיש לו את שתי הבחינות שהוא גם צדיק גמור.
וזה שלמות של תפילין של יד ותפילין של ראש וכו', כי הצדיק שאינו גמור הכל מקשים עליו קושיות בחינת תורה של חוץ-לארץ תלמוד-בבלי והוא נרדף וכו', והצדיק הגמור הוא בחינת תלמוד-ירושלמי ואין מקשים עליו קושיות כדברי הגמרא כל האומר דוד חטא ושלמה חטא אינו אלא טועה, ולכן צדיק שמצד אחד מקשים עליו קושיות ומצד אחד אין מקשים עליו קושיות, דייקא מכיוון שיש ענין של סתירה כזו זה עדות וסימן שהוא צדיק שנמצאות בו שתי הבחינות יחדיו, וזה דוד המלך ושלמה המלך שהיו בהם שתי הבחינות הללו של צדיק גמור וצדיק שאינו גמור ביחד שני החילוקים הללו של לא חטא וחטא.
שלמה המלך המשיך את שלמות היראה בפועל על כולם, ונבנה בזמנם בית-המקדש בירושלים, ומשמה הכל נמשך ונעשה התגלות היראה בפועל, ושרתה השכינה על כל עולם המעשה, וכל ההשתלשלות לעשיה זה דייקא ע"י האשת-חיל, אשה יראת ה' שמצאו לדוד המלך בסוף ימיו, ויכל להוריד יראה עילאה והמשיכה לשלמה המלך בהתגלות בנין הבית, וירדה יראה תתאה ונוראה לכל העולם כולו, ועל-ידי-זה נעשה ענין של התבוננות, שזה ענין של זקן שהוא בא בימים בחינת 'חמדת-ימים', שזה הענין של ההסתלקות של דוד המלך ועל-ידי-זה יכולים לזכות להשיג את היראה עילאה העליונה ביותר, ולתת אותה לשלמה המלך.
וכשמשיגים את היראה העליונה ביותר אז ככל שמשיגים אותה יותר גבוה, על-ידי-זה היא נמשכת ומשתלשלת יותר בגלוי בעולמות ויורדת לשורש למטה להתגלות מקום בית-המקדש בירושלים של מטה.
כי ירושלים זה המקום הכי נמוך בכל הבריאה כולה, שהיא כל השפלות והענווה שיש בעולם כמו שהיה הר-סיני, ועיקר הענווה והשפלות זה דייקא כל מה שעבר על ירושלים, כל ענין החורבן וכל הביזיונות שעברו על עיר-הקודש המושפלת עד שאול תחתיה, ועל-כן דייקא שם יבנה בית-המקדש הנצחי, והיו צריכים שיגיע לחורבןֿהבית בשביל שירושלים תקבל ביזיון ותגיע לשפלות, כמו שעם-ישראל כדי להגיע לגאולה היו צריכים להיות בשעבוד מצרים, ודייקא עומק השפלות שלה משם זוכה ומגלה את כל יופיה ותפארתה של ירושלים ובית-המקדש שיבנה על תילה מהרה, ונעשה קשר בין שורשה למטה בחינת 'ירושלים של מטה' לשורשה של מעלה 'ירושלים של מעלה' שיא הגאוה וההתפארות של ישראל שיושבים תחת כסא-הכבוד, על-כן דייקא הכל נמשך מן היראה עילאה שהיתה לדוד המלך חי וקים[יז], לנצח ולכן הוא זכה להמשיך בסוף ימיו את התגלות המלכות ע"י אבישג השונמית, כי הוא היה בשיא השפלות, ולכן כבר אפשר היה לבנות לשכינה את הבית במקום השפל ביותר ולהמשיך התגלות של יראה תתאה נוראה מירושלים על כל העולם.
"אתם ניצבים היום", מסביר המדרש "אתם ניצבים היום" זה ראש-השנה יום-הדין, כי כאשר אדם ניצב לדין ודנים אותו על כל מה שהוא היה צריך לעבוד את ה' בפועל, ומחמת שניסן זה ראש-השנה למלכים שזה ראש-השנה לצדיקים כמו שנאמר "מאן מלכי? רבנן", אז זה ראש-השנה להתגלות של יראה ה' ומלכות ה' בעולם, כי כל היראה שיש בעולם הכל נמשך מן הצדיקים, ולכן ניסן זה ראש-השנה ליראה, וככל שאדם רוצה יותר אז על-ידי-זה הוא מבקש יותר ומחפש יותר את השכינה הקדושה, כי צריך לחפש ולבקש את השכינה ע"י תפילה בצעקה ושוועה אל ה' יתברך, וע"י קולו (בחינת הקול של דוד המלך) שהולך ומתפשט בכל העולם הוא מסיר את כל המסכים שמסתירים לו לראות את השכינה הקדושה, ועל-ידי-זה הוא כבר זוכה להבין שה' יתברך באמת נמצא איתו בכל הצרות, כמו שנאמר "עמו אנכי בצרה" (תהילים צא, טו), ואומרת הגמרא (מגילה) זו השכינה שהיא נמצאת איתנו בגלות, והיא איתנו במקום הכי נמוך[יח] ומחמת שאנחנו נמצאים במקום כ"כ נמוך שזה הגלות, והשכינה נמצאת איתנו בגלות, אז על-ידי-זה אדם כבר יכול להבין שה' יתברך גם נמצא איתו בגלות ובצרה ובקושי השעבוד הכי גדול, וכשזוכה להתבוננות כזו הוא חש קרבה כזו לקודשא-בריך-הוא ושכינתיה, והוא כבר זוכה לבחינתו של דוד שמצאו לו את אבישג השונמית וכבר יכלו לבנות את בית-המקדש ע"י שלמה בנו. כי דייקא מחמת שהוא היה תמיד מחפש ומבקש בתפילתו וקולו היה בוקע את כל התהומות העמוקים ביותר לכן הכל נמשך דייקא ממנו ע"י היראה עילאה שלו, ע"י שהיה רץ ומבקש כי ידע שהיא נפולה בגלות, ומחמת שיש לו כזו נקודת היראה עילאה והוא רץ ומבקש אחריה בתפילתו, אז על-ידי-זה הוא מבין שהוא נצרך לחפש ולבקש אחריה יותר ויותר, ודייקא משום כך הוא זוכה לכזו ירידה כי מנצנצים בו עוד ועוד כוכבים של יראה ורוח-הקודש מאירה בו יותר ויותר, וע"י כך הוא מתעורר להבין את כל זה, וזוכה להבין שהוא חייב לחפש ולבקש עוד ועוד את השכינה, אז ע"י הענין הזה הוא לבסוף זוכה כמו דוד שבסוף חייו נמשכו לו כל היראה והמלכות, ונעשה לו ראש-השנה למלכים ראש-השנה לצדיקים "מאן מלכי? רבנן" ראש-השנה להתגלות של היראה בעולם ובנית בית-המקדש בחינת "אני היום ילדתיך" וזוכה לכל זה דייקא בשל כל הענין של "אתם ניצבים היום", כי על-ידי-זה שהשתוקק וחיפש עוד על-ידי-זה הוא יכול להמשיך על עצמו את ההתייצבות של חבילות חבילות של מצוות ולעמוד לפני ה' יתברך ולהמשיך עוד עבודת ה' ועוד עבודת ה', בהתחדשות של "אני היום ילידתיך" שמתחדשת היראת ה' שזה בחינת בריאת-העולם, שה' רצה דירה בתחתונים זה בית זה אשה יראת ה' כי אין מלך בלי עם, ולכן כל העולם נולד ע"י היראה הזו שנשפע בניסן שזה מרמז על כל ההתחדשות שנמשכת מן המלכים שהם הצדיקים (כמו שנאמר: "מאן מלכי? רבנן") שהם ממשיכים את היראה עילאה לעולם ומורידים אותה לדרי-מטה, ומעוררים את כולם ומדריכים את כולם כמו כוכבים בחושך, והם משפיעים לעולם רוח-הקודש ומעוררים את כולם לבקש ולחפש את ה', ונעשים כולם ניצבים היום, ומחמת שהאדם מקשר את עצמו לצדיקים שהם 'אשת-חיל' בחינת "אישה יראת ה'" שהם התגלות היראה בפועל, אז על-ידי-זה נעשה בו ענין של התבוננות חדשה והתחדשות המוחין, ומכל מה שהיה ענין של חומר ולבנים וחול נעשה מזה חומרי קודש לבנייה לבנייתו של בית-המקדש, כי הצדיק ממשיך את כל ההתחדשות הזו של יראת ה', ועל-ידי-זה הכל מתעוררים ומבקשים ומחפשים את השכינה וניצבים כולכם למרות כל הקללות ששמעתם (לפני פרשת ניצבים) וזוכים לראות את ה' יתברך שנמצא איתו גם במקומות הכי נמוכים ושפלים של הגלות, וזה דייקא מרמז על התכללות של צדיק שאינו גמור וצדיק גמור בחינת שני המאורות הגדולים.
זה ענין של ברכת-החמה יום שבו נתחדשו המאורות בשמים באופן שכולם כבר יזכו לברך את החמה התגלות משיח צדקינו, שזה ענין של התגלות המלך והמלכות ע"י בן דוד (שלמה) ועל-ידי-זה יהיה ענין של "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", בכל מקום שהם נמצאים, ועל-כן מחמת שכבר יהיה נעשה בין כולם ענין של אחדות, ויהיה שלום בין כל היהודים כולם בכל מקום שהם בכל הבריאה כולה, וכולם יהיו עוסקים בענין של אחדות, ומזדרזים ועוסקים בכל הענינים וההכנות הקשורות לפסח, על-ידי-זה "א-ל מוציאם ממצרים", כי דייקא ע"י כל התשוקה שכולם כבר כל-כך רוצים לצאת מכל המצרים ומכל החושך בין ברוחני בין בגשמי, וזה בדיוק כל הענין של פסח שיוצאים מעבדות לחירות שעל-ידי-זה כבר יכולים באמת לזכות לגאולה-שלימה בפועל, וזוכים לצאת משעבוד לגאולה ומעבדות לחירות, באופן שיהיה ענין של שמחה וטוב לבב לכולם, "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם" (שמות י, כג), ולכולם כבר יהיה כל הענין שאמרנו על: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", ועל-ידי-זה יהיה נחקק תו המלך על הלב של ישראל, בחינת "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" בשלמות התיו של תפילין של תורה של ימים טובים ושל ברית-מילה, והכל יהיו באחדות עם המלך בהתגלות של המלכות לנצח נצחים.
בפסח יכולים כבר באמת לזכות ולהעלות את הה' האחרונה, את השכינתא בגלותא ולהיגאל ביד רמה, ועל זה נאמר: (שמות יד, ח) "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", שנתקנים כל המעשים, שזה ענין של יד, שזה מרמז על התפילין של יד, וכשבאים לסוף מעשה, נעשה שלמות של תפילין של ראש, וזה ענין של מחשבה תחילה ואונקלוס תרגם "ביד רמה" – "בריש גלי" שזה תוצאה של יד-רמה סוף מעשה וזה ענין של התגלות המחשבה תחילה הראש עם תפילין של ראש ונעשה מוחין חדשים בחינת "ריש גלי" וזוכים להתקרב ולגלות את הצדיק הגדול במעלה שהוא בחינת שמש שהוא בבחינת המאור הגדול מכולם, ואז כולם זוכים לצאת בריש גלי בחינת "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות יד, יד)[יט]. ה' יזכה את כולנו שנזכה להיגאל ביד רמה מתוך שמחה וטוב לבב.
≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈
צדיק הדור ממשיך יראה בכל העולם כולו, כי הצדיק שבדור הוא בבחינת אחות ענין של "אחות לנו בבית המלך" כי הוא בחינת: "אישה יראת ה'", ולכן הוא מגלה וממשיך יראה נוראה בכל העולם כולו כדי שידעו כולם מן המלך, כי כל הטוב והחיות מקבל האדם דייקא מבחינת האשה, והכל נמשך מן צדיק הדור, ובהתחלה זה בהסתר וזה סוד מה שאמר אברהם לשרה "אמרי נא אחותי את" (בראשית יב, יג), שאמר לה אנחנו אותו דבר בחינת אח ואחות[כ], "למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך", שכל ההטבות שאני מקבל וכל החיות שאני מקבל זה הכל בגללך בגלל הצדיק הדור, לכן הוא יתברך אבא של כולנו הוא בחינת אברהם אבינו שאמר על עצמו "אמרי נא אחתי את" לכל הצדיקים כנסת-ישראל כי 'אחתי' גימ' 'צדיק-הדור' ושלמות הנשמה זה כאשר אברהם ושרה הם בחינת אחים ראשי-תיבות: "אשת חיל מי ימצא", יוצא שע"י האחוות אחים שיש בין כל התולדות על-ידי-זה נעשה ענין של "למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך" נמשכת חיות והתגלות של האבות ומתגלה השורש העליון שהוא צדיק הדור[כא] שהכל נמשך ממנו בחינת אברהם ושרה אחים.
אדם שזוכה לישא אישה זוכה לבחינת "אשתך כגפן פוריה" (תהילים קכח, ג) ו'אשתך' גימ' 'הצדיק שבדור' והצדיק שבדור הוא בחינת משה והוא זה שממשיך בעולם את הרעיא מהימנא את האמונה בעולם, כי הצדיק הוא בחינת שמש, שהיא בחינת הצדקה כמו שנאמר: (מלאכי ג, כ) "שמש צדקה ומרפא" לעניים והצדקה היא ענין של אמונה בחינת: "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" (שמות יז, יב) ואז חוזר ומגלה שוב את ענין השמש שהיא הרפואה לעולם, כי 'השמש' גימ' 'צדיק-אמת'.
≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈
"ויבואו שם הגבעתה והנה חבל נביאים לקראתו" (שמואל א' י, י) זה מרמז על החופה שהכל מתקבצים על החופה, בחינת "ויבואו שם הגבעתה", "והנה חבל נביאים לקראתו" זה מרמז על כל הנבואה שמתחילה לבוא לקראת החתן וללוות אותו לקראת הכלה וכו', ועל-ידי-זה כבר "ותצלח עליו רוח אלקים ויתנבא בתוכם" 'ויתנבא' זה גימ' 'חתונה', היינו כאשר זוכה שתעלה עליו רוח ה' ויתנבא, על-ידי-זה זוכה לחתונה כיוון שע"י החתונה הוא זוכה לקבל את כל הנבואה בשלמות בחינת 'ויתנבא' גימ' 'חתונה'.
 
 

[א]  יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם (אבות פ"א מ"ד) ובאבות דרבי נתן (נוסחא ב' פי"ב) והוי מתאבק בעפר רגליהם שנאמר: "יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה" (איכה ג, כט).
[ב] "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים" ופי' הכלי יקר שבזמן של שלוה והצלחה אז ישראל נמשלים לכוכבים לשון גדולה, כמו שפירש רש"י על פסוק "ה' אלקיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב" (דברים א, י) והחול זה בזמן שהאומות כמו גלי ים נשברים על החול שנמצא על שפת הים בחינת "כל משבריך וגליך עלי עברו" והחול הוא חוק וגבול לים ולכן יעקב נשתמש דייקא בברכת החול כשבא עשו לקראתו וארבע מאות איש עמו והתפלל לה': "ואתה אמרת... ושמתי את זרעך כחול הים" (בראשית לב, יג) והשפלות של עפר כבר מביאה את הגאולה ראה שם בהמשך של הכלי יקר "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה".
[ג] בחינת "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך" (דברים ו, ה), ענין של קבלת עול מלכות שמים ומסירות נפש.
[ד] כל הקרבנות בטלים חוץ מקרבן תודה  "שלא ישאר לעתיד רק בחינת תודה" (ליקוטי מוהר"ן תנינא ב' סעיף א) "רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם ר' מנחם דגליא לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל כל התפלות בטלות ההודאה אינה בטלה הדא הוא דכתיב (ירמיה לג, יא) קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות וגו' זו הודאה ומביאין תודה בית ה' זה קרבן תודה וכן דוד אומר (תהלים נו, יג) עלי אלהים נדריך אשלם תודות לך תודה אין כתיב כאן אלא תודות ההודאה וקרבן תודה" (ויק"ר ט, ז).
[ה] "חי ה' וברוך צורי וירום אלקי ישעי" (תהילים י"ח) ולמה נקרא חי? אלא להשמיענו שהצדיק הגמור נקרא חי ענין של שמים וארץ ומאחר שהוא צדיק גמור נקרא חי לדרי מטה ונלמד מ"בניהו בן יהוידע בן איש חי (חיל) רב פעלים מקבצאל" (שמואל ב' כג, כ) על שהוא צדיק ומחיה כל עולמים.
[ו] כבחינת הכהן הגדול בקודש הקודשים ביום הכיפורים.
[ז] יחזקאל ט, ד, "ורשמת רושם על מצחות האנשים הצדיקים" – והיה לאות כדי שלא יפגעו בהם המשחיתים (רש"י).
[ח] כמו שכתב הרמב"ן בהקדמה לספר בראשית.
[ט] מוהר"ן א.
[י] "דברי חכמים בנחת נשמעים" (קהלת ט, יז).
[יא] ועל כן משיח שעבר עליו מה שעבר מיום בריאת העולם וסבל מה שסבל ואחר כל זה, בסוף יאמר לו השם יתברך: "בני אתה, אני היום ילדתיך" (תהילים ב, ז) והדבר תמוה ונפלא מאד, לכאורה אך כל זה מחמת גודל עצם שכלו של משיח לפי גודל מדרגתו שיאחז אז ומחמת הפלגת עוצם מעלת שכלו שיגדל אז מאד מאד על כן יהיה כל הזמן שעבר עליו מיום בריאת העולם עד אותו הזמן כולו אין ואפס ממש ויהיה ממש כאילו נולד היום כי יתבטל כל הזמן בשכלו, שיהיה גדול מאד ועל כן יאמר לו השם יתברך  "אני היום ילדתיך" (מוהר"ן תנינא, סא).
[יב] ראה עירובין נד:
[יג] ואף על פי שעשית המצוות הם כמו שהם אף על פי כן על כל פנים יש בהם נקודות טובות מאד שנעשה מהם שעשועים גדולים למעלה ואפילו על ידי המצוות שנעשין על ידי פושעי ישראל כי כל זמן ששם ישראל נקרא עליו מתפאר בו השם יתברך הרבה בבחינת (ישעיהו מט, ג) "ישראל אשר בך אתפאר" (חיי מוהר"ן תמד, עבודת ה').
[יד] ולבוא לעזות דקדושה הנ"ל הוא על ידי שמחה בבחינת: "כי חדות ה' היא מעזכם" (נחמיה ח, י) היינו על ידי בחינת נעשה ונשמע שהוא בחינת השמחה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת פח.) בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, ירדו ששים רבוא מלאכים ונתנו שני עטרות בראש כל אחד וכו'. וכשחטאו נלקחו וכו'. ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזירם להם, שנאמר: "ושמחת עולם על ראשם" נמצא שנעשה ונשמע הם בחינת שמחה בחינת "ושמחת עולם על ראשם" (ישעיהו לה, י.  נא, יא) כנ"ל ודע, כי שני העדיים שהכתירו בחורב מנעשה ונשמע הם בחינת "בראשית ברא" כמובא בספרא דצניעותא בראשית דא מאמר ברא חצי מאמר דא עדן עלאה, עדן תתאה חכמה עלאה, חכמה תתאה אב ובן כי נעשה ונשמע הוא בחינת נסתרות ונגלות. נעשה הוא בחינת נגלות הינו המצוות שאפשר לכל אחד לקים לפי מדרגתו ונשמע היא בחינת נסתרות מה שהוא גבוה ונסתר ממנו שאינו יכול לעשות עבודה בזה למשל: אצל כל מצוה יש דברים שסביבות המצוה כי מלבד הציווי הנאמר בתורה לקים המצוה יש עוד לזה דברים בתורה כגון "וידבר ה' אל משה" ושאר דבורי התורה שסביבות המצוה ועבודה שיש בדבורי התורה הללו שסביבות המצוה הם בחינת 'נשמע', בחינת נסתר כי המצוה בעצמה אנו יכולים לקים אך העבודה שיש באלו הדבורים אין אנו יודעים וזה בחינת 'נשמע' בחינת נסתר וזה בחינת תורה ותפילה. 'נעשה' הוא בחינת תורה הינו הנגלות מה שיודע לקים ו'נשמע' הם בחינת נסתרות בחינת דבורי התורה שהם הדבורים של התורה שסביבות כל מצוה שהם בחינת נסתר כנ"ל שאינו יודע איך לעבד בזה את השם יתברך, בחינת תפילה, שהיא דבקות כי 'שמיעה תליא בלבא' כמו שכתוב: "ונתת לעבדך לב שמע" (מלכים א' ג, ט) ועבודה שבלב זו תפילה הינו בטול ודבקות לאין סוף כי אין סוף הוא בחינת מה שאין בו תפיסה ומאחר שאין לו תפיסה בזה [היינו בדבורי התורה הנ"ל כי הוא בחינת נסתר כנ"ל] הוא בחינת תפילה דבקות שהוא רק ביטול להאין סוף (מוהר"ן ח"א כב, סעיף ט).
[טו] יחזקאל כד, יז ודרשוהו בגמ' ברכות יא. ועוד על התפילין.
[טז] כמו שנאמר שם במלכים: "והמלך דוד זקן בא בימים".
[יז] כדאיתא בר"ה כה. וברש"י שם: נמשל כלבנה, שנאמר בו  "כסאו כשמש נגדי כירח יכון עולם" (תהלים פט,לז-לח).
[יח] היינו חורבן ירושלים.
[יט] כי ה' הוציא את כל צבאותיו ממצרים שזה עם ישראל בחינת צבא השמים שזה בחינת הכוכבים היינו שע"י שזוכים ליד רמה והתגלות של ריש גלי יוצאים ישראל מעבדות לחומר ולבנים בחינת חול וזוכים לבחינת הכוכבים שזוהרים בשמים בחינת קריעת ים-סוף שראתה שפחה על הים וכו' שהיתה התגלות של "באור פניך יהלכון" (תהילים פט, טז) של עמוד אש וענן, "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות יד, כב).
[כ] ולכן הרוצה לבדוק נערה צריך לבדוק באחיה ואם נמצאים כשרים ידע שאף היא כמותם כשרה (בבא בתרא קי.).
[כא] וכמו שכתוב: "הן יראת ה' היא חכמה" (איוב כח, כח) ופירש הרמח"ל שהיראה היא החכמה היחידה, ונאמר: "אמור לחכמה אחתי את" (משלי ז, ד) וכך אמר אברהם אבינו לאשתו "אשה יראת ה'" היא החכמה "אחתי את".

 
+ שלח משוב
האתר לעילוי נשמת כלל נפטרי עם ישראל ת.נ.צ.ב.ה - ולהחשת גאולת עם ישראל במהרה בימינו -  אמן נס"ו
כל הזכויות שמורות למכון "בית תפילה" מותר להפיץ ולפרסם על דעת בעלי האתר בלבד