חומש במדבר  |  תפילות כלליות  |  תורות משנת התשס"ט  |  "אחטא ואשוב"  |  תורות לפי סדר הפרשיות  |  "אנכי עפר ואפר"  |  חומש ויקרא  |  חומש שמות  |  חומש בראשית  |  תפילה שלא יהיה יהודי בודד בעולם  |  תורות משנת התש"ע  |  צדיק  |  שלום  |  שיחת חברים  |  השמח בחלקו  |  גאולה  |  נגינה  |  אמונה  |  מידות  |  מועדים וזמנים  |  סיפורים ושבחי צדיקים  |  תפילה לכותל המערבי  |  תפילה לירושלים ת"ו  |  תורה מפי הצדיק  |  בעולם אין אדם שאין לו בעיה או חסרון כלשהו בחיים,  |  תורה  |  תורות משנת התשע"א  |  תפילה  |  התחזקות  |  אודיו  |  תפילות לנשים  |  תפילות לגברים  |  ~רוצה לבוא לשיעור ולראות את בעל ה"תפילה לשלמה"~  |  
דף הבית >> תורה >> תורות לפי סדר אמירתם >> תורות משנת התשס"ט >> "תרומה"
 

"תרומה"

התורה נאמרה מפי קודשו של הצדיק בשיעור השבועי ביום שני פרשת תרומה התשס"ט

תפילה: רבונו של עולם, אבי אב הרחמן, עשה ברחמיך שנזכה להמשיך עלינו את הצדיקים אשר הסתלקו בקדושה וטהרה וזכנו להמשיך עלינו מאורו של אליהו הנביא ומכל השאר ובפרט מר' יהושע בן לוי ומכל הצדיקים אשר זכו לעלות לגן־עדן עם גופם בשלמות, וזכנו להתקשר בכל הצדיקים שוכני עפר אשר גופם שלם ושפתותיהם דובבות בקבר, וזכנו להתקשר בצדיקי הדור האמיתיים ובפרט לגדול במעלה ביותר, באופן שנזכה על־ידי־זה להאיר עלינו את האור של מרדכי ועל־ידי־זה להמשיך משלושתם אורה ושמחה וששון ויקר ונזכה לתקן בשלמות את כל ג' הבחינות הללו ונזכה ע"י כך לשיבור תאוות ניאוף, תאוות אכילה ותאוות ממון  וזכנו להיגאל ביד־רמה אמן.

 


בראש חודש ובפרט כשנכנס אדר, מרבים בשמחה ובראשֿחודש אב ממעטים בשמחה ודייקא בחודש אב נאמר שממעטין וכבר ידוע שאב ואדר הם שני הפכים לקרב את הגאולהֿהשלימה ויש קושיא, הרי בראשֿחודש ניסן נברא העולם כך דעת רבי יהושע (ר"ה יא.), ועלֿכן היה מובן שדייקא אז יהיה ענין של מרבים בשמחה משום שאז נברא העולם, שזו התחילה, היוםֿהולדת של כל השמחות, ולא שיהיה בחודש האחרון שאז כבר עייפים ולא הגענו לתכלית ובכל אופן בניסן הרי נעשה כל הענין של הניסים של פסח והתקוה שגם לעתיד יראנו נפלאות כימי צאתנו ממצרים שיצאו מעבדות לחרות שכל זה נעשה דייקא מראשֿחודש ניסן.

בראשֿחודש אדר נעשה חידוש שנעשה ולכן יש להרבות בו בשמחה, והחידוש הוא שהיתה אז התגלות של הניסים של פורים והכל היה בענין של הסתר גדול וצירופיֿמקרים לטובת ישראל כמבואר במגילה שלמרות שנאמרה ברוחֿהקודש לא מוזכר בה שם הויה ברוך הוא כלל, וזה כל הענין של אסתר שזה הסתרה של שם הויה ברוךֿהוא, אך הוא נמצא שם בחינת: "בכל צרתם לו צר" (ישעיהו סג, ט) וזה מרמז על כל הניסים שיש לישראל בעת שהם נמצאים בגלות, שרואים את מידתֿהדין מתוחה ואת החורבן ולכן מתבקש היה דייקא מיעוט בשמחה כמו בחודש אב, ורואים להיפך שחז"ל תיקנו לנו ענין של מרבין בשמחה, כי אףֿעלֿפי ששם הויה ברוךֿהוא, מידתֿהרחמים מוסתר שזה בחינת דין אבל במגילתֿאסתר, מתגלה כי ה' יתברך גם בסתר הוא עושה את כל הניסים ועל זה כל השמחה הזו של ימי פורים שנתהפך לפורינו שזוכים בחושך לראות את האור, כי כבר רואים את כל התלאות שעוברות על כל היהודים, כמו שמסופר במגילתֿאסתר ורואים כמה הסתרות יש בבריאה ובפרט שרוצים לכלות ולאבד את עם היהודים והשמחה היא על ההצלה שיש ליהודים בגלות שנמצא איתנו גם בצרה ובלחץ של הגלות.

בחנוכה רצו לכלות את הנשמות ולטמא אותם, מה שאין כן בפורים שרצו לכלות את הגופים של היהודים שמונחים בארציות ובגשמיות וכבר אומרת הגמ' (סוטה מט:)[א] על עיקבתא דמשיחא שזה זמן שתתרבה בו החוצפה – חוצפא יסגא, שזה דור שיהיה בו את כל החוצפות ופני הדור כפני הכלב (שהוא עזֿפנים[ב]) ולכן היום כל החוצפה וכל הכפירה שיש בעולם מה שנאמר בגמ': "פני הדור כפני הכלב", שאינם יודעים שובע אבל זה יהיה דייקא התיקון של הדור האחרון שתהיה כזו קליפה קשה, קליפה של כלב בחינת שער הנו"ן של הטומאה, שזה הענין של מלכותֿרומי הרשעה.

אומרת הגמ' שהסיבה שגלו דייקא לבבל ולא לרומי, היתה רחמי ה' יתברך עלינו, כי מלכותֿרומי היא הקשה מן השתים והיא אכזרית ביותר בחינת שער נו"ן של טומאה, ולכן כל מה שנעשה שגלו לבבל, זה הכל היה ענין של רחמי ה' יתברך עלינו, כדי שלא ניפול ח"ו תחת מלכותֿרומי הרשעה שהיא השיא של הרשעות, וכל הרשעות שבעולם הכל נמשך ומשתלשל מהם וגלותֿבבל היא כמו ירח לעומת גלותֿרומי מגודל הקושי והשיעבוד תחת מלכותֿרומי הרשעה, ודייקא הבחינה של נס חנוכה זה בחינה של ירח לעומת הבחינה של התגלות הניסים שהיתה בימי הפורים, בזמן הגזירות של המן הרשע, כי רשעותו של המן מזרע עמלק הרשעים, שרצה להרוג ולאבד את כל היהודים וכו' ביום אחד, זה משורש אדום מלכותֿרומי שרוצים לכלות ולבטל את הגופים של היהודים, ועלֿכן כשחרב ביתֿהמקדש הראשון ה' יתברך עשה נס גדול ליהודים והגלה את בניֿישראל לבבל ולא לרומי הרשעה ולכן אפילו שהמן היה מושרש משם, אבל היה בבבל שזה מקום יותר קל שזה בחינה של רחמים, לכן יכלו לשוב ולבנות המקדש ועלֿכן ה' יתברך עשה כל הניסים של פורים ושבר את קליפתו הרשעה של המן הרשע שם כדי להקל על הגלות האחרונה גלותֿאדום ומרדכי הצדיק הוא הבעלֿתפילה הוא השמש של האמונה הכח הגדול ביותר שיש בכל הבריאה, כחו של משה כחֿהתפילה שעומד לפני ה' יתברך ונלחם בשתי ידיו נגד עמלק "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" (שמות יז, ב) שזה גם הענין של פנחס "ויעמוד פינחס ויפלל" (תהלים קו, ל), ועלֿידי התפילה יש בכח הצדיק לבטל ולשבר את כל הדינים מעל כל הבריאה ונעשים ניסים גדולים לישראל ויוצאים משיעבודֿמלכויות לחרות תחת כנפי השכינה הקדושה.

ועלֿכן רואים היום שנמצאים בענין של אדר שהוא החודש האחרון לפני ניסן זמן של התגלות כל הניסים וכמו הזמן של העיקבתא דמשיחא שהוא בא לפני התגלות הגאולהֿהשלימה ומלכות ה' בעולם שאז דייקא יש התגברות הקליפה והתגלות מלכותם ביותר ולכן יש ענין גדול של מרבים שמחה בחודש אדר, כי דייקא אז אם אנחנו מצליחים להקדים את מלכות הרשעה ולהרבות בענין של שמחתנו, אז עלֿידיֿזה אנחנו מחלישים את ענין שמחתם וזוכים להציל את עצמינו מהחבליֿמשיח הכאבים של מלכותֿרומי הרשעה ולכן נתן לנו במתנה את ימיֿהפורים והשמחה, כדי להציל אותנו מכל העזותֿפנים וכל החוצפא יסגא בחינת קליפתֿכלב[ג] של גלות אדום הרשעה להינצל מכל הניאוף והטינוף שלהם.

ועלֿכן דייקא בפורים מרבים בעסק שתית יין דקדושה כנגד התגברות קליפתֿהניאוף שלהם שמתעוררת ע"י שתיית ייןֿנסך (יין עכו"ם), שמתערבים בין העמים ונמשכים את קליפת מלכותֿרומי ונעשים כשיכורים מיינם. וקשה הן הזהירו אותנו חז"ל מאד מן היין מחמת שהיין מביא לידי זימה[ד] ומנין להם הכח לחז"ל הקדושים להתיר לנו את שתית היין בשמחתֿֿפורים? ועוד שאמרו: (מגילה ז:) "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", היינו שהשתיה תהיה עד כדי כך שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, ועוד קשה כמו שאמרנו שקליפת הניאוף בחודש זה הם מתעוררים ביותר ויש התגברות הקליפה לפני הסוף שאז יש את ציריֿהלידה האחרונים[ה] שהם הקשים ביותר, ומסופר על הבעלֿשםֿטוב שפעם עוד קודם שנולד התינוק הוא הקדים והכריז בעולם מזל טוב! וכו', כדי שעלֿידיֿזה לא יוכלו המקטרגים עוד להזיק את העובר והאם אז "ונהפוך הוא" ע"י שהיהודים ששים ושמחים ומרבים בשתיה וסעודה ומשלוחֿמנות בפורים, עלֿידיֿזה מדלגים על החבליֿמשיח הקשים ביותר ונמצאים כבר בגאולהֿהשלמה, ולכן משנכנס אדר ומרבים בשמחה ועוסקים בצוותא בענין של שירה ואחדות ובפרט בעסקֿהתורה, ועלֿידיֿזה יכול כל אחד ואחד אחרֿכך לחזור לביתו והוא מלא בניסים ונפלאות וקליפתֿהכלב בורחת לצדדים מפניו, והוא בשלמות של שמחה וטובֿלבב.

יש שמחה, ויש טובֿלבב, והעיקר הוא שיהיה לאדם שמחה עם טובֿלבב, כי בלב יש יצרֿטוב ויצרֿרע וכאשר יש לבֿטוב אז הפנים הם פניםֿמאירות, ונעשה אורךֿימים, אבל אם יש לאדם שמחה, אבל יש לו רוע לב, אז עלֿידיֿזה נחשך אור פניו ומתקצרת החיות ממנו ונעשה ענין של אבדון בעולם, עלֿכן דייקא באדר שהוא ענין של סוף ועייפות מכל הדרך דייקא אז מתחזק עמלק ומבקש לבטל מהיהודים את השמחה בעבודת בוראנו ע"י רוע ליבם שבצד שמאל של הלב, ואז נעשה ענין של קוצרֿרוח ועבודהֿקשה בישראל ואפשר לכלות ולאבד כל הגופים שלהם ח"ו והשמחה של כל היהודים היא משתלשלת מן הלב מירושלים ויורדת עד לרגלים, כמו שנאמר על יעקב: ש"נשא ליבו את רגליו"[ו], לכן הם רצו לבטל ולהפריד את השמחה מן הטובֿלבב והם חשבו שעלֿידיֿזה שיהיה רועֿלב תיפגם השמחה ועלֿידיֿזה הם יוכלו לכלות ולבטל את כל הגופים ח"ו, אבל ע"י היין של קדושה וכל הענין של פורים מה שתקנו חז"ל נתחזק יותר הקשר בין השמחה לטובֿלבב, כי זכו לגלות את מרדכי ולבסוף נתהפך שליהודים היתה אורה ושמחה וכו', ונטהר ליבם להיות בשמחה וטובֿלבב ונתבטל כחם של רעיֿהלב עד כדי כך שיכולים כבר להבדיל בין ארור לברוך גם כשאין דעת לעשות את ההבדלה, כי מבינים שהכל זה מה' יתברך ואצלו הכל טוב, כי פעם הוא רוצה להראות את השורש ופעם את ראשי האילנות והעיקר להיות קשור במרדכי היהודי, זה מה שלומדים מהנס של פורים.

נאמר (תענית כט.): "משנכנס אדר מרבין בשמחה", ועיקר גודל חשיבותו של היום הזה הוא השמחה וממנו מושפעים ויורדים כל והשמחה והששון של כל השנה, לכן כמה שאדם יכול להמשיך על עצמו יותר שמחה של קדושה ביום הזה עם טובֿלבב, אז עלֿידיֿזה יכול לכלות את הרועֿלב אשר מביא לאבדון ח"ו, כי ע"י ענין של שירה ונגינה בששון ובשמחה, בזה יומשך על כל אחד ואחד מאיתנו אורה ושמחה וששון ויקר ואריכותֿרוח לעבוד את בוראנו באמת ולאהוב כל יהודי ויהודי ועלֿידיֿזה נוכל ללמוד את התורה לשמה מתוך חיות ובשמחה וטוב לבב אמן.

 

תפילה: רבונו של עולם, אבי אב הרחמן מלא רחמים, זכני לראות בכל עת ורגע את שבעת־הרועים וזכני על־ידי ראייתי אותם שתגביה נשמתי עד אין ערך וזכני לזכך גופי להיות נכלל בנשמה באופן שאזכה על־ידי־זה לחזות בנועם־זיוך בכל עת ורגע, אנא רחמן מלא רחמים זכני לבחינה הגבוהה ביותר אשר שאזכה שבד' אמותי יהיו בכל עת ורגע כל שבעת־הרועים ואזכה שמלפני יהיה אליהו הנביא וזכני לראותו עד שאזכה שגופי יתפורר מאימת פניו של אליהו הנביא ושל כל שבעת־הרועים, ועל־ידי־זה אזכה להאיר את היראה הזאת בכל העולם כולו באופן שכל הבריות שבכל העולם כולו ישובו אליך יתברך ויזכו להפשיט מעל מוחם את כל הקליפה ויזכו לראית אמת באופן שיזכו לקדושה וטהרה עליונה ולשכל חדש באופן שיזכו על־ידי־זה ללמוד את התורה בחיות ובשמחה ותזכנו כולנו לששון ושמחה דקדושה באופן שנזכה חיש קל מהרה לילך לירושלים עיר־הקודש במהרה בימינו אמן נצח סלה ועד.

נגינה

אחרי שנעשה ענין של נגינה בראשֿחודש שזה ענין של התחדשות, כי כאשר נמצאים בצוותא בראשֿחודש כל אחד יכול להמשיך על עצמו מחילת עוונות ובפרט שנמצאים בזמן ראשֿחודש אדר ובמקומות קדושים וטהורים בצוותא עם אנשי מעלה וכו', שכל אחד פה הוא תלמידֿחכם וצדיק ובעלֿהשגה ומדרגה גבוהה כידוע ואין מדובר פה באנשים פשוטים בכלל, כי כל אחד ואחד שנמצא פה יש לו ענין של ענוה וכל המידות הטובות שבבריאה ועלֿכן כל אחד הוא צדיק וכו' בעל מידות טובות, עלֿכן מחמת שנמצאים כולנו בצוותא ועוסקים בתורה ונגינה של קדושה מתוך אחדות ושמחה עד שנעשה ענין של אחדות בין כולם, כי כבר הסברתי על הענין של הנגינה שלפני הלימוד תורה כאשר מנגנים בששון ושמחה וטובֿלבב, אז עלֿידיֿזה משברים את הקליפות מן הלב ועלֿידיֿזה נעשה לב אחד שלם וטהור, כי לפני שמנגנים יש פירודים ולאחר מכן יש אחוה ואחדות, כענין התזמורת, כי חליל לבדו ופסנתר לבדו וכינור לבדו לא יועילו, רק צריך שינגן החליל ביחד עם הפסנתר והכינור והנבל ונעשה ענין של מקהלה ותזמורת ועלֿידיֿזה יונעם הניגון, עלֿכן עיקר כחו של הניגון דייקא מה שמקבצים כמה כלים יחדיו, וזה מה שהיה שירת הלויים בביתֿהמקדש שהיתה נגינתם עם תוף ומחול ונבל וכינור וכו' מתוך אחדות ושלמות, כמו שהיתה בזמן ביתֿהמקדש שהכל היו לב אחד, כי הכל היו עולים לירושלים ברגלים דייקא שזה ענין של מעשה להתחבר לבחינת הלב והשמחה[ז] שהיתה שם בירושלים, כי מה שפסעו הבריות ועלו לביתֿהמקדש זה היה מחמת הכיסופים שהיה לכל אחד ואחד אל הלב, אל ירושלים שהיא הלב של כל העולם ששם שורש השמחה והאחדות.

מחמת שאנחנו מתקבצים יחדיו ובפרט בראשֿחודש שזה "זמן כפרה לכל תולדותם" (עלֿכן לא אומרים תחנון ויש תפילת מוסף וכו' מחמת שזה בחינת יו"ט ושבת שעוסקים בענין של שירות ותשבחות לה' יתברך ומרבים במיני תבשילים וכו' כידוע בראשֿחודש) באופן שממשיכים התחדשות ויכולים להרגיש ממש שבת ויו"ט ובפרט בענין של ראשֿחודש אדר כמו שנאמר: "משנכנס אדר מרבין בשמחה", עלֿכן מחמת שכולם מתקבצים ועוסקים בעסק הנגינה דקדושה, עלֿידיֿזה נעשית אחדות בין כולם וכל הקליפות שהיו על הלבבות נשברות ועלֿידיֿזה נעשה מכולנו לב אחד ונפתח הלב העליון הטהור ויכולין להמשיך ממנו את כל מעיינותֿהטהרה העליונים ולרחוץ ולטהר את כל הבאים, וכל אחד יכול לזכות לעיבור עד נשמת משהֿרבינו, וכל אחד יכול לזכות להמשיך על עצמו קדושה וטהרה ברוחניות וגשמיות באופן שיכול לצאת לחיים טובים ולשלום בכל עניניו, ומחמת שאנחנו נמצאים באחדות כזו בינינו, לכן צריך כל אחד לידע היטב דרך ארץ וכבוד שצריך כל אחד ואחד לנהוג כבוד בכל יהודי ויהודי, כי הגדולה של מרדכיֿהיהודי היתה על שהוא נהג כבוד עם כל יהודי ויהודי בכל מקום שהם היו נמצאים כמו שנאמר: "דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו" (אסתר י, ג), ועלֿכן זה ביטל את קליפתֿהמן הרשע שרצה לכלות ולבטל את כל היהודים בכל מקום שהם ולא לנהוג כבוד ביהודים, עלֿכן זכה מרדכי לכח וכבוד, כי היה לו את השפלות והענוה הגדולה ביותר, לכן עולה מרדכי גימט' רבֿחסד[ח].

עלֿכן אתן לכם הנהגה (שאני נוהג מידי פעם), לפעמים כאשר אני לוחץ יד של יהודי, אז אני מבקש ממנו בקשות, כי אני מאמין שדייקא בכח של היהודי הזה אני אוכל להיוושע, ובאמת אם יהודי היה מאמין בכל ליבו בכוחו של חברו להתפלל עליו ולהושיעו ע"י שלוחץ את ידו ומבקש ממנו כל משאלות ליבו, יכול היה כל יהודי לפעול ישועות כמו כל הצדיקים הגדולים ובעליֿהמופתים, אך החילוק הוא אצל העולם, שיש לכל אחד קליפתֿהמן בלב ועלֿכן מכבדים לזה ומשפילים לזה ונותנים יד רק לצדיקים ואנשים פשוטים לא מכבדים ולא פעם אף ממש מבזים אותם ולא נותנים להם יד ולא מבקשים בקשות, ואני מאמין בכל יהודי ויהודי לכן כשאני לוחץ לו יד, אז ע"י לחיצתֿיד בעלמא אני יכול לקבל ממנו, והוא יכול לפעול עבורי ועבור כל כלל ישראל כל מיני ישועות והכל זה רק מחמת שהוא בןֿמלך ויש לו רוח ונשמה שה' יתברך נפח בו, שזה חלק אלוק ממעל, ועלֿכן כל יהודי צריך להאמין בעניין הזה, וגם היום שסיימתי תפילת ערבית של ראשֿחודש אחזתי במנהג זה ולחצתי לכמה וכמה יהודים את היד ובכל יהודי שלחצתי את ידו האמנתי בו בכל לבי וביקשתי כל מיני בקשות והרגשתי איך שהתפילה והבקשה מתקבלת, דייקא בזכותם של אותם יהודים פשוטים, מחמת הקדושה הטמונה בכל יהודי ויהודי ועיקר גאולתֿישראל בפועל תהיה דייקא מחמת שינהגו כבוד בכל יהודי ויהודי ולא ח"ו לבזות או להפחית מכבודו של אף יהודי בכל דור ודור, כי עיקר עניין התורה והמשכתה בזה העולם עומד על ענין של חסד כידוע ולכן יש לנהוג כבוד בתורה ובלומדיה ולהרבות בכבוד של כל יהודי ויהודי מחמת שהוא בןֿמלך ויוכל לזכות להיות כמרדכי רבֿחסד.

נאמר (זוהר פר' תרומה דף קס"א) כאשר ברא ה' יתברך את עולמו אז "קודשא בריך הוא אסתכל באוריתא וברא עלמא", וע"י ההסתכלות הזו שצפה ברוח קודשו בעתיד ובכל מעשיהם של הצדיקים לכן הוא ברא את כל העולם, וכאשר הוא נתן לנו את תורתו שעשועיו, בכך הוא שיתף אותנו שהתורה תהיה גם שלנו: "תורתך שעשועי" (תהלים פרק קיט), והוא צפה והשתעשע בכל דבר בבריאה והוא הסתכל בתורה שלו והשתעשע בה וברא ע"י כך את העולם וכל מה שנעשה ומחמת שרצונו יתברך היה לשתף אותנו עימו שנשתעשע עימו יחדיו בגןֿעדן שיושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה לכן הרבה תורה ומצות בישראל שזה החיות והשמחת לבו בחינת: "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין" (אסתר א, י) ובכך ששיתף אותנו זו גם שמחת ליבם של כל היהודים ומחמת שהרשעים ימח שמם וזכרם בני זרע עמלק כל רצונם לתת לנו ייןֿנסך לבטל את הטוהר שיש במחננו ולבטל מאיתנו את עסקֿהתורה שלא יעסקו בניו יתברך בענין "תורתך שעשועי", לכן באו הצדיקים שידעו את כל אשר נעשה, ולימדו אותנו סוד שכדי לכלות ולבטל את הקליפה הקשה הזאת דייקא צריך שתהיה בנו התגברות של שמחה וטובֿלבב שתהיה אחדות לב בעת שעוסקים בלימוד התורה הקדושה בכל כללֿישראל, והנה "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", והשמים זה מרמז על ענין של ההשגות אלוקות וכל ההתבוננויות הרוחניות שהן בבחינת שמים, והארץ זה מרמז על כל הגשמיות וכל התאוות הבהמיות למיניהן ומה מקשר ביניהם, מה נמצא בין שמים וארץ? אבל כל המתבונן בעיניו יראה עצים שעולים מעלה מעלה והם תלויים בין השמים לארץ, זה הדבר הגבוה ביותר שנמצא בין שמים לארץ ושורשיו עמוקים בעפר.

אדם שמסתכל במדבר יראה את השמים ואת הארץ והדבר שביניהם בקו האופק זה העצים. ותחילת העץ מן השורש אשר נמצא עמוק באדמה, מן הגשמיות, והם העמוקים ביותר מכל מה שיש באדמה, והעצים מרמזים על הצדיקים שהם נושאים אותנו על גבם וזה מחמת שהעץ הוא מקל שזה אלוותא שמכים בו את היצר הרע, ע"י עסקֿהתורה בקדושה וטהרה, עלֿידיֿזה הוא מכה את היצרֿהרע ובכך הם חוזרים ונטהר ליבם ומגלים את הקשר שיש להם בין שמים לארץ כי מה שעושה את הפירוד בין שמים לארץ, זה היצרֿהרע וחילותיו. ולכן הצדיק יכול לקשר את העם למרות שהם בתוך גופים בארץ ולמשוך ולהגביה אותם אל ה' יתברך שנמצא בשמים, כי מקודם הם נמצאים למטה ביותר, וע"י הצדיק הם מתקשרים אצל שורשי נשמותיהם בכסאֿהכבוד במקום הגבוה ביותר, ולכן ע"י הצדיקים הללו (קדושיֿעליון) ה' יתברך שומע את כל תפילתֿישראל ומגיעות עד כסאֿהכבוד. ומחמת שהצדיקים ממשיכים לארץ תורות כלֿכך גבוהות שהם כל השעשועים האלו שאמרנו, שהם בחינת "עצי השדה ימחאו כף" (ישעיהו נה, יב) ומי שממשיך תורה בעולם הוא בחינת צדיק. רק שיש בין הצדיקים עניין של מעלות ודרגות וכל אחד ואחד לפי ענינו צריך לשאוף לגבוה ביותר וכן צריך לשאוף לעשות קשר עם הגדול ביותר, כי עיקר התכלית והתיקון הוא דייקא יוצא מהגדול והבעלֿמעלה ביותר שהוא בחינת משהֿרבינו שעלה על הרֿסיני והוריד תורה בקולות וברקים.

כאשר הבעלֿשםֿטוב הקדוש התחיל להתפרסם ולהגיד את כל ענין התורה הקדושה שיצאה מפיו הקדוש הוא לא הזכיר ולא ציטט בדבריו הקדושים אף צדיק שהיה לפניו, וזה מחמת שהוא השיג את תורתו הקדושה מכח עצמו, שהיו לו שורשים עמוקים ושפלות כזו, וכן כל הצדיקים זו היתה הגדולה שלהם שהמשיכו תורה הגבוהה ביותר, דייקא ע"י השפלות והענוה, ע"י יגיעתם וטרחתם לשבר את החומריות לעשות שורש איתן עמוק בארץ, ועלֿידיֿזה הם מורידים תורה שהיא אלוותא ליצר הרע, כי העצים הם הגבוהים ביותר בבריאה, ועצים זה בחינת קולמוסים לכתיבת תורתֿה' שהיא שעשועיו.

מפני מה צריכים לברך בורא עצי בשמים ויש חילוק בין הברכות כי יש עציֿבשמים ומיניֿבשמים ועשביֿבשמים וכדי לידע ההבדל ביניהם צריכים לבדוק יפה מתחת לאדמה עמוק ולראות בשרשו האם הוא ראוי לשמש לקולמוס לכתיבת ספרֿתורה, ואם כן אז ברכתו עציֿבשמים ואם אין שורשו עמוק ושפל, אז אין בו כדי לכתוב ספרֿתורה וברכתו מיני או עשבי בשמים, ולכן כל מי שיכול להמשיך תורה עם שורש חזק ועמוק הוא בחינת עץ, בחינת צדיק ואחרים הם בבחינת עשב, ומיניֿבשמים הם כל מיני צדיקים, אבל הצדיק הגדול במעלה ביותר רק הוא נקרא עציֿבשמים וממשיך תורות חדשות כדוגמתו של הבעלֿשםֿטוב הקדוש וצדיק הזה הוא כמרדכי היהודי שנקרא ראש לכל הבשמים ורק עליו נאמר: "כי האדם עץ השדה", והוא יכול לקחת את כל העצים שבבריאה ולעשות מהם קולמוסים ותורות הכי גבוהות, כי ע"י התורה שיוצאת מפיו עלֿידיֿזה נעשה לה' יתברך שעשועים כנ"ל.

נאמר: "אז ירננו עצי היער" (תהלים צו, יב), ורואים בעולם שהעצים נמצאים דייקא בצידי הדרכים ולמה זה כך? כי הם מחכים מתי יעבור שם הצדיק ויעשה מהם קולמוסין וימתיק מהם הדינים ויעשה בהם יחוד הוי"ה אדנות, שיהיה ענין של רחמים וחסדים ויעשה מהם קולמוסים ותורות נפלאות שיתפשטו על כל העולם כולו, עלֿכן מי שיתבונן בכל העצים בשעה שהוא פוסע בדרך ואי אפשר להסביר ולתאר ולספר את גודל מעלת העצים, אבל אם היו יודעים העולם מה זה עץ שראשו בשמים ושורשיו עמוק באדמה, אז הם היו יכולים להבין שעיקר המשכת התורה נעשית ע"י הקולמוסין שנעשים מעציֿהיער וכבר נאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג, כה), העיקר של שמירת בריתו נעשה ע"י המשכת התורה בעולם, והשמים והארץ הם המעידים על שמירתֿהברית, על קיום התורה, והמשכת התורה נעשה ע"י הקולמוס כידוע כל ענין הכתיבה התמה שצריך שיהיה בקדושה וטהרה וכו', שדייקא עלֿידיֿזה יש נצחיות של התורה בישראל וזה בגלל כל הצדיקים שמסרו את נפשם בעת שכתבו את התורה בחרדתֿקודש וכו'. ועלֿידיֿזה לא משנה כבר מי הוא המחבר, כמו שנפסק ברמב"ם על הענין הזה, כי עיקר הבדיקה הוא שיהיה בשורש שלו ענין של עץ ועלֿידיֿזה כבר תימשך החיות של התורה בישראל ולא יהיה הפסק ולא תהיה ח"ו שכחה של התורה הקדושה ונזכה כולנו לבחינתו של רשב"י "ולא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך... מעתה ועד עד עולם" (ישעיהו נט, כא).

הצדיק הגדול במעלה הוא ממשיך את התורות וההשגות הגבוהות ביותר וכפי שממשיכים יותר תורה עלֿידיֿזה יכולים להמשיך את כל התורות שהן כל הנשמות לתוך גופים, וזה עיקר התכלית של כל הבריאה, להמשיך את כל התורות שמשתעשעים בהן הצדיקים בגןֿעדן בשמים, להמשיך אותן לתוך גופים בארץ, ועלֿכן נאמר: "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", שהן השעשועים של השם יתברך ובכך שימשיכו תורה בישראל במתיקות וריחֿטוב כבחינת האתרוג יזכו לגאולהֿשלימה, ומלכותֿרומי הרשעה כל מה שהיא רצתה זה להחשיך את עיני ישראל, הם רצו להרחיקם מן הטעם הטוב והריח והמראה המהודר שיש בצמרת האילן, בשורשי נשמות ישראל שחצובות מכסאֿהכבוד, אבל דייקא ונהפוך הוא שמתוך שהיו במערה שלוש עשרה שנה דייקא מכאן "כי לא תשכח מפי זרעו" (דברים לא, כא), סופי תיבות 'יוחאי' היינו שלא תשכח ע"י בנו רשב"י שזכה להמשיך מתיקות התורה ע"י כל היסורים שהיו לו בגופו על שהיה במערה במשך שלוש עשרה שנה, ולכן הוא זכה למשוך ולהוריד עוד נשמה, עוד תורה קדושה ומתוקה מגופו ממש, ונרמז בסופי התיבות יוחאי "כי לא תשכח מפי זרעו", כדברי רשב"י לחתנו רבי פנחס בן יאיר "אלמלא לא ראיתני בכך – לא מצאת בי כך" - "אשריך שראיתני בכך" (שבת לג:). שדייקא מתוך שמלכותֿרומי שלטה בגופם של ישראל והיתה רודפת אותם, לכן נצרך לברוח למערה ושם זכה להמשיך נצחיות התורה בישראל כדבריו: "אנן בחביבותא תליא" (האדרא רבא פרשת נשא, קכח ע"א).

המערה זה מרמז על כל הביטול שהוא עשה עד שזכה להמשיך את הרחמים העליונים של ה' יתברך ולטהר את גופו מכל הדין, כי ע"י היסורים שעבר בגופו, עלֿידיֿזה נתמתק ונתהפך להיות בו רק בחינה של טוב, כמו שהיה הבחינה של עםֿישראל שזכו לה בגלותֿבבל, כמתואר במגילתֿאסתר, שאףֿעלֿפי שלא נכתב בה בפירוש שמותיו יתברך, אבל כולה ברוחֿהקודש נאמרה (מגילה ז.), שאףֿעלֿפי שנמצאים בשער הנו"ן בקליפתֿהמן עמלק דייקא אז יש התגלות של רחמים עליונים ומתגלה הוי' ברוךֿהוא ברחמיו בתוך ההסתר הגדול ביותר עלֿכן רשב"י היה במערה י"ב שנה ועוד שנה שזה י"ג, המרמז על י"ג מידות של רחמים והמתקת כל הדינים, כמו שכתוב בגמ': "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שנאמר: (ישעיהו נז, טז) כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי" (יבמות סג:).

רשב"י ובנו ר' אלעזר במערה זה בחינה של מרדכי ואסתר בביתֿאחשורוש ואסתר בחינת השכינה היתה אש שהיא יכלה לשרוף את קליפת המןֿעמלק, ומרדכי היה מתחת לכל ההתבוננויות שלה וכל מה שקרה לה בבית אחשורוש הוא הנהיג בכח התפילה, כי כל מה שאסתר אמרה ועשתה שם זה הכל היא הביאה בשם מרדכי, על זה נאמר "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי"[ט], והדיבור קודש היוצא מן הפה שלה בחינת חוה היה אש של חיות אש ממללות, המים של מרדכי היו נמצאים מתחת לכל הדיבורים שלה בתהומות שזה בחינת "שפכי כמים ליבך נוכח פני ה'" (איכה ב, יט), וכך אסתר עם האש שלה היתה עולה למעלה לרוחֿהקודש, ולכן אסתר היתה שורפת ומכלה בפועל כל דבר זר שהיה בקרבתה שהיה שם בתוך הבית של אחשורוש, והתפילה של מרדכי היתה אוחזת בשורשי נשמות ישראל שתחת כסאֿהכבוד במרומי הברוש, לכן הוא נקרא ראש לכל הבשמים, ורשב"י השפיע בעולם תפילה ותורה והכל בזכות שהיה שלוש עשרה שנה במערה והרי שם הם היו פטורים מן התפילה מחמת שהם כבר בעצמם, בגופם היו נמצאים מתחת לאדמה במעמקים במקום של שורשי האילן, ושאבו משם מיֿתהום לכל הבריאה כולה עם השורשים של עציֿבשמים (וכמו שאמרנו שמסתכלים בשורש ולפי זה יודעים אם הוא ראוי לכתוב בו תורה) ומחמת שהוא עסק שם י"ג שנה בפרד"ס התורה (פשט דרש רמז וסוד) ועזב את כל עסקי העולםֿהזה בבחינת עובר במעי אמו בלי שום טורח של עולם הזה כלל לכן אומרת הגמ' "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן" (ברכות לה:).

ור' אלעזר בחינת אסתר לכן יכול היה שורף את כל מי שהיה עוזב חייֿעולם ועוסק בחייֿשעה בדומה לאסתר בביתֿאחשורוש שהייתה שורפת את כל הקליפות מחמת הקדושה הנוראה שהיתה מפיצה סביבה, וכמו שרהֿאמנו בביתֿפרעה, גם לה לא היה שום פחד להיות בביתֿאחשורוש, כי היא היתה שלוחו של מרדכי היהודי שהוא הנאמן ביתו של מלך מלכי המלכים, ושלוחו של אדם כמותו, ולכן לא היה לה שום פחד מן הקליפות אפילו שהן היו הכי טמאות קליפת המןֿעמלק ואחשורוש, ואפילו שבגופה היתה נמצאת שם היא כלל לא פחדה, כי כל מה שהיתה מביאה היא הביאה בשם מרדכי. על זה כמו שאמרנו נאמר: "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף" שיוציאו (מרדכי ואסתר) את הנשמות את כל התורות מן הגוף התפוש בקליפת המןֿעמלק, כי ע"י התורה שמוציאים ע"י זה גם נברא עולם חדש, נברא העולם של העשיה רק לטוב והגופים טהורים וקדושים בחינת "תורתך שעשועי".

וזה ענין העץ, כי עיקר התיקון של החטא הוא בעץ[י], כי למה נתקללה האדמה בחטאו של אדם? ובכן בשעה שהקב"ה צוה לה במעשה בראשית שתוציא עץ שיהא הטעם עצו ופריו שוים, דכתי' "עץ פרי עושה פרי", שיהא טעמו של עץ כמו של פרי, וכן ציוה לאדם שלא יאכל מן הפרי דייקא והאדם היה שומר צוויו שיאכל מן העץ ולא מן הפרי, ולפי שלא הוציאה האדמה מן הארץ, אלא עץ עושה פרי, ולא היה העץ כפרי ראוי למאכל אדם זה מה שגרם שעבר על צוויו ואכל מן הפרי, לכך גם היא בארורה[יא].

כידוע בר"ה לאילנות מתפללים על האתרוג והוא קושיא מה מצאו חז"ל להתפלל על אתרוג בט"ו בשבט, כי הזמן עדיין רחוק מסוכות, שאז נצרך האתרוג לענין מצות ארבעתֿהמינים, כי אם היה סמוך שלושים יום לפני החג כמו שפורים לפני פסח שאז הוא הזמן להכין את צרכי חג הפסח, כמו שאמרו בגמ' (פסחים ו.): "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום" אז היה מובן, אבל מה ענין ט"ו בשבט שצריכין להתפלל על אתרוג מהודר? והתשובה לכך היא כי האתרוג מרמז על הלב שהוא העיקר, המלך בגדוד וממנו כל ההשפעות יוצאות, ולכן נצרך לענין של הידור וכו' כי השלמות והאחדות יוצאות ממנו כמו שהיה בביתֿהמקדש שהוא הלב של כל הבריאה. ר"ה לאילנות זה יום של תחילת התפתחות וצמיחה של כל הצדיקים שהם בחינות עצי הגן שבבריאה, ולכן מתאים שדייקא בזמן כזה שהוא ההתחלה והראש לענין הלב של העולם לבקש ולחפש ראש לכל הבשמים את היופי הזה, את כל השלמות הזו שיש באתרוג, לחפש את הצדיק האמיתי שהוא בחינת אתרוג, שהוא בחינת הלב, שיכול לעשות תיקון שלם לכל הבריאה בחינת השמחה של חג סוכות כי כל האור הזה שזוכים לקבל בזמן החג ובשמחתֿתורה ומקריבים את השבעים פרים כנגד העכו"ם שהוא זמן שיכולים לכלות ולבטל את כל הדינים ועלֿכן דייקא בר"ה לאילנות צריך להתפלל ולבקש את מרדכיֿהיהודי שהיה ראש לכל הבשמים לעשבי ולמיני בשמים והוא היה הגדול במעלה שבהם בחינת עץ ברוש זה מרדכי[יב] הצדיק שהוא עושה אחדות והכל כלולים בו שהוא בחינת ביתֿהמקדש שזה שלמות כל הקדושה כולה.

תנו רבנן: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת, ומתפללין שעה אחת, וחוזרין ושוהין שעה אחת (ברכות לב:)

והנה קודם התפילה אסורים באכילה וזה בחינה של יוםֿכיפורים, בחינת תענית ואחרי התפילה הם רשאים באכילה וזה בחינה של פורים נמצא שכיפורים ופורים זה לפני התפילה ואחריה, יוםֿהכיפורים התענית זה כדי לסלק מאיתנו את החכמות חיצוניות, ואיך מסלקים ודוחים אותם לצדדים? את זה משיגים ע"י שלא אוכלים לפני התפילה, כי מחמת שלא אוכלים, אז עלֿידיֿזה ממשיכים ע"י התפילה את אורֿהנועםֿהעליון וזה צריכים לכוון בשעת התענית שלא יהיה ניזון מחכמה חיצונה ארצית, אלא שיהיה ניזון מן אורֿהנועםֿהעליון, החכמה העליונה וזה ענין של תענית קודם התפילה שאז אם שוהים שעה אחת אז ממשיך על עצמו מאור רוחני עליון וניזון ממנו, כי כאשר אדם אוכל אז הוא ניזון מבחינת הארץ ועלֿכן דייקא שאדם בתענית לפני התפילה, אז הוא זוכה ומקבל מזונו מן השמים בחינת מן מבחינת מרדכי שהוא ענין של תפילה, כי לפני שהוא מתפלל הוא מתפלל לה' יתברך שהוא בשמים, אבל אחרי שהוא מתפלל ומתקשר במרדכי, אז עלֿידיֿזה הוא כבר בארץ העליונה ואז הוא אוכל מן הארץ, ועלֿכן אז כבר כל הרפואות נמצאות במאכל הפשוט שאוכל כמו פתֿשחרית שאוכל אחרי התפילה, כי קיבל כל ההשפעות והריחות הטובים מבחינת מרדכי הצדיק ואם היה סועד לפני התפילה אז עלֿידיֿזה הוא לא היה זוכה להתחבר לשמים לבשמים לראש לכל הבשמים ולא היה נעשה לו שלום בין אש למים בחינת מרדכי והוא לא היה יכול להתפלל את תפילתו כראוי ולא היה מרדכי יכול להעלות תפילתו לשורשה שם ולא היה זוכה לקבל באמת את האשֿקודש מן חיות הקודש הממללות שזה כל הקדושה והטהרה שהוריד לנו מרדכי בניסים הגדולים של פורים. אבל כשאדם אוכל סעודתו אחרי התפילה, אז הוא כבר זוכה לבחינת "שלוחו של אדם כמותו", והוא כבר יכול להתחבר בארץ העליונה אפילו שהוא נמצא בביתֿאחשורוש עם המן בסעודה (שאעשה לו מחר), אבל בכל זאת הוא יכול למתק את כל הדינים הקשים וזוכה להצלחה בפרנסה ובכל הענינים כבחינת הניסים שהיו לנו בפורים ע"י מרדכי ואסתר.

ומה שנאמר "השמים שמים לה'" זה לפני התפילה "והארץ נתן לבני אדם" זה אחרי התפילה ובאמצע בין שמים לארץ מונחים העצים שהם בחינת החסידים הללו שהיו שוהים וכו' וביניהם בין כולם יש את האילן העליון שזה הצדיק בחינת אברהם שמהבחינה שלו "אשל אברהם" נעשה הבריחֿהתיכון אשר מקשר ומאחד את כל קרשי המשכן וכל הנס הזה[יג] שהוא בחינת אתרוג עץ שטעם גזעו כטעם פירותיו שיש בו גם טעם וגם ריח ונעשה ראש לכל הבשמים עלֿידיֿזה נעשה ענין של ריחֿטוב בכל הבריאה והכל נשפע מן הלב, מבחינת האתרוג ועלֿכן ביתֿהמקדש שזה הלב זה הצדיק שהוא בחינת אתרוג.

ועלֿכן דייקא בפורים יש את שלמות ההתבוננות הזאת של אסתר המלכה את הלימוד הזה שלה שהיא ידעה שצריכים לכלות ולסלק ולבטל את החכמות החיצוניות שהיו לה ולקחת רק את מאמרֿמרדכי לפני המלך ולהמשיך על עצמה שכלֿחדש לגמרי ממרדכי ממור דרור להמשיך ממנו את הריח הטוב של עציֿבשמים, ולכן שותים יין בפורים שזה מרמז על סילוק השכל ולבטל מעצמינו את כל החכמות החיצוניות בחינת פורים כפורים וע"י זה דייקא כמו שאמרנו אפשר לבטל את קליפת המן עמלק.

וישראל נמשלו לענבים שעושים מהם יין כי בתחילה אדם דש ברגליו את הענבים על הארץ ומוציא מהם יין היינו שמביאים אותם למדרגה רמה של נשיאות ושררה על כל העולם שזה מרמז על ענין הגאולה, כי אףֿעלֿפי שמקודם הם היו שפלות והכל היו דורכים ודשים בהם, אבל עלֿידיֿזה דייקא הם מתנשאים למקום הכי גבוה שזה היכלו של המלך שזה פיו של אדם, ואז ע"י המשקה הזה שהוא במדרגה הכי גבוהה מהכל כי שותים אותו ומשתמשים בו לענין של קידושים ובענין של חתונות וכל דבר שהוא ענין של ששון ושמחה לכל זה דייקא משתמשים בו, ביין שבא מן הגפן וכל הענינים האלה זה צרכיֿשמים צרכי גבוה, ובלי היין אין ענין של סעודה ואין ענין של קידושים כי חייבים להשתמש דייקא ביין וכבר נאמר שאם חסר יין אז צריך למצוא כל מיני פתרונות על מה תחול הברכה כמו שמבואר גודל מעלתו וחשיבותו של היין שעלֿכן מביאים אותו לכל הענינים הקדושים הללו וכו', לכן מרדכי נקרא מרי דכיא כי דייקא מן התהום מן הארץ כמו בחינת היין כנ"ל, כך מרדכי משם הוא נעשה מור דרור ראש כל הבשמים יכול להמשיך את כל ההתבוננויות ואת כל השכלים לכל העצים שבעולם שכולם יהיו דור זכאי ויהיו נלוים עליו ומקבלים ממנו, ועלֿכן המן הרשע כלֿכך השתדל ורצה מאד לתלות אותו דייקא על עץ גבוה חמישים אמה, כי הוא ידע את כח הטהרה הזה שיש למרדכי שנמשל לראש הבשמים, ראש חיים (כי יין נותנים למריֿנפש כדי להחזיר להם את החיות), והוא ידע שהוא יכול להמשיך מכל העצים תורות ולעשות מכל העצים קולמוסים ותורות חדשות ולהמשיך חיות בעולם עד שכל עצי הגן ימחאו כף, כי תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס[יד], לכן המן רצה לתלות אותו על עץ הכי גבוה כדי לאבד את החיות מכל הבריאה שכולה יונקת מהאשל של אברהם שהוא הבריחֿהתיכון.

שבשעה שנחתמו אותן האגרות ונתנו ביד המן, ויבא שמח הוא וכל בני חבורתו, ופגעו במרדכי שהוא הולך לפניהם, וראה מרדכי שלשה תינוקות שהיו באים מבית הספר ורץ מרדכי אחריהם, וכשראה המן וכל חבורתו שהיה רץ מרדכי אחרי התינוקות הלכו אחרי מרדכי לדעת מה ישאל מרדכי מהם, כיון שהגיע מרדכי אצל התינוקות שאל לאחד מהם פסוק לי פסוקיך אמר לו (משלי ג, כה) אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא, פתח השני ואמר אני קריתי היום ובזה הפסוק עמדתי מבית הספר (ישעיה ח, י) עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל, פתח השלישי ואמר (ישעיהו מו, ד) ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט, כיון ששמע מרדכי כך שחק והיה שמח שמחה גדולה, אמר לו המן מה היא זאת השמחה ששמחת לדברי התינוקות הללו, אמר על בשורות טובות שבשרוני שלא אפחד מן העצה הרעה שיעצת עלינו, מיד כעס המן הרשע ואמר אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקות (אסתר רבה ז) ואחר שעשה העץ הלך אצל מרדכי ומצאו שהיה יושב בבית המדרש והתינוקות יושבים לפניו ושקים במתניהם ועוסקים בתורה והיו צועקים ובוכים ומנה אותם ומצא שם כ"ב אלף תינוקות השליך עליהם שלשלאות של ברזל והפקיד עליהם שומרים ואמר למחר אהרוג אלו התינוקות תחלה ואח"כ אתלה את מרדכי[טו].

היינו שקודם כל אני אכלה ואבטל אותם ואחרי זה אני אלך לכלות גם אותך, למחרת גזר המן גזרה לכלות ולאבד את כל התינוקות של בית רבן ואמותיהם הביאו אותם ואמרו ניתן לכם אוכל ולא תמותו ברעב, כי כבר גם ככה אתם עומדים להסתלק במיתה משונה ע"י הרשעים הללו וכל התינוקות ענו להן אין אנחנו מתים אנחנו נהיה תמיד עם מרדכיֿהיהודי אנחנו נהיה תמיד ביחד עם הצדיק, אנחנו נמשיך לחיות איתו לנצח ולא נמות כלל כי זה כמו יוםֿכיפור כמו החסידים הראשונים שהיו שוהים לפני התפילה ואחרֿכך אנחנו נתפלל לה' וה' יושיע ויתן לנו שורשים בארץ חדשה ארץ עליונה בחינת: "והארץ נתן לבני אדם" מחמת רחמי ה' יתברך על התינוקות הללו שלא טעמו טעם חטא כלל ולכן אין העולם מתקיים אלא על הבל פיהם (שבת קיט:) וזה מה שנאמר למשה: "אחוז בכיסא הכבוד וחזור להם תשובה" (שבת פח:)[טז], ונעשה אחרי זה ענין של גאולה שהיהודים כולם ניצלו בניסים גדולים.

באמת ישנה קושיא שרואים מן המדרש הזה שהיתה בו אכזריות כ"כ נוראה עד שהוא רצה לשלוח ידיו בתינוקותֿשלֿביתֿרבן תחילה, ומפני מה רצה לתלות את מרדכי דייקא על עץ והרי יש גזרותֿשמד קשות מזה בהרבה, אבל הענין הוא שהמן הרשע דייקא רצה לתלות את הצדיק על עץ גבוה חמישים אמה, כי הוא ידע שהכח של מרדכי נמשך מן העץ מן האילנא דחיי, כי עיקר הצדיק לה' כל מה שהוא מוסר את נפשו בשביל העץֿחיים התורה הקדושה זה הענין של הקולמוס שנותן חיים[יז] שהם כל עצי השדה שלעתיד לבוא ימחאו כף והמן ואחשורוש הם קוץ וסרפד נותנים מות ולא חיים לכל הבריאה והצדיק הגדול במעלה שהוא בחינת עציֿבשמים יכול להמשיך מהמקום הנמוך ביותר מן התהומות מן המערה את התפילה הזכה ביותר עד לרומו של עולם ולכן הוא יכול להמשיך משם ולהוריד לארץ תורה ונשמה זכה ונקיה חדשה שלא היתה כמותה, מזה המן פחד כי ידע שעיקר הגאולה תלויה בו, ולכן רצה לנתק אותו מהשורש מנשמותֿישראל כי ידע שהוא נמצא איתם נמוך כמו האילן הזה כמו השורשים של האילן הגבוה הזה והוא נמצא איתם בצרתם במקומות הנמוכים ביותר והוא לוקח ונותן להם חיים ומביא את ישראל אל המקום הגבוה ביותר תחת הכסאֿהכבוד. לכן גם רצה המן לקחת את המור דרור הזה, המרי דכיא הזה ולנתק אותו מעיקר הכח שלו מן השורשים שבתהומות במערות שהן שורשי נשמות ישראל שם למעלה כי משם הוא צומח ומקבל את כל הגדולה, גדולת מרדכי ש"לא יכרע ולא ישתחווה" וידיו היו פרושות בתפילה כענפיו של עץ כמשה שהוא עץ חיים במלחמה נגד הקוץ – עמלק, וזוכים למחות את זכר עמלק מתחת השמים בכל הנו"ן שערים של טומאה וזוכים להכנס בנו"ן שערים של קדושה והמן הרשע שרצה לנתק את ישראל מרבם ואת רבם מישראל רצה לנתק ולהפריד שמים וארץ דייקא "ונהפוך הוא" ואותו תלו על העץ שהוא בעצמו הכין לעצמו מידה כנגד מידה, שהוא רצה לכלות ולבטל את החוט המשולש קב"ה אוריתא וישראל חד הוא שזה ענין של העץ ולכן תלו אותו על העץ כי הוא בחינה של אילנא דמותא שאין לו קשר לחיים לריח הטוב ולכן תלו אותו על קוץ[יח] דייקא מידה כנגד מידה שע"י כילויו וביטולו נשלם העץֿחיים והכל מקבלים סם של חיים ממנו ונמתק ממנו גם גזעו המר ונעשה טעמו כטעם פריו.

מי שבאמת יתבונן היטב יוכל להבין שעיקר ההשתלשלות והמשכת התיקון השלם זה ע"י הצדיקים האלו שהם העצים שבבריאה שנותנים ריחֿטוב בכל הבריאה כולה, והם בחינת המשכת תורה, וצריך אדם להתבונן היטב איפה שהוא נמצא ומי הם חבריו ולכן ישמור עצמו שיהיה לו אהבתֿישראל גדולה והוא צריך להסיר את כל הקוצים והקליפות מעל המח שלו באופן שתהיה לו התבוננות בשורש נשמותֿישראל ולא שיסתכל על הגופים, כי כמה שאדם מסתכל על גוף יותר הרי הוא כמו שאוכל לפני התפילה, ועלֿידיֿזה יש לו גשמיות יותר ומנתק עצמו מהארץ העליונה משמחת פורים ולכן העיקר הוא לזכות לראות ולהחיות את הרוחניות באמת ולראות עוד קדושות וזה אפשר אחרי ששוהים שעה לפני התפילה.

זה היה הענין של מרדכי שהוא יכל להלוך ולהסתכל "ושמעו הולך בכל המדינות" (אסתר ט, ד), שהוא יכל ללכת להסתכל בכל העולם כולו והכל היו אומרים אלוקי מרדכי כי שם הוי"ה ברוך הוא היה הולך לפניו כמו שנאמר ששם ה' משותף בשמם של הצדיקים, לכן בשעה שהעולם שומעים על הצדיק כזה ששמו בכל הארץ כנ"ל ופוסעים אליו עלֿידיֿזה נמשך אור השם יתברך על מרדכי ונעשה שותף בשמו ונכתב ע"י כל הקולמוסין תורה חדשה וענינים חדשים לגמרי ונעשים וצירופים לטובה לבטל את גזרת המן הרשע צוררֿהיהודים ונכתב אצל העכו"ם בספריהם כל מיני כפירה היפך אמונתם, ולכן "רבים מעמי הארץ מתיהדים" (אסתר ח, יז) ושמעו של מרדכי בכל הארץ, כי בשעה שהעולם אצל הצדיק נמשך אצלו ענין של מלכות, ואז כאשר כל אחד שב לביתו עם האמונה בצדיק עלֿידיֿזה נופלת עליו אימתה ופחד וצריך לרעוד כולו ולהתחלחל מחמת פחד ה' שנעשה שותף בשמו של הצדיק, וישאל את עצמו איך ישנו דבר כזה בכל העולם כולו, והכל זה רק מחמת שהוא עשה כמה פסיעות ברגליו אל הצדיק, כמה פסיעות למקום של יראה ואזניו התקדשו שם וכו' ועיניו נטהרו שם וכו', ובשעה שהוא שב לביתו והוא הולך בדרכים, והוא רואה את העצים ומסתכל על השמים, והוא מתפלל על כל הענינים שהוא צריך וזוכה לכל הניסים והנפלאות, וצריך להתבונן היטב הישנו כזה דבר בעולם וכאשר הוא משיג קצת בכל זה, אז הוא כבר צריך למסור את נפשו יותר ויותר ולפסוע אליו וכן בכל ענין וענין, עלֿידיֿזה תיפול עליו עוד יותר אימתה ופחד, וזו היתה בחינתה של אסתר המלכה ולכן יכלה לפעול את כל הניסים והנפלאות ניסי פורים ולעורר שמחתֿחיים בכל העולם כולו עם האש הזו, כי דייקא ע"י זה שהיו הכל מאמינים במרדכי ואסתר, שהאמינו במרדכי ובתפילותיו והבינו שמדובר בדבר שהוא גבוה מהשגתם והוא הגבוה בבריאה שהוא נמצא ברומו של עולם וזוכה שה' יתברך שותף בשמו, לכן נפל עליהם פחד ויראתֿכבוד אל מרדכי וגם על כל העמים נפל פחדם של היהודים כי הם הבינו שהוא מים זכים וטהורים שהוא עושה שלום בין אש ומים כמו שיש בשמים והוא דבר אחר לגמרי מה שהם לא פגשו ולא התבוננו בדבר כזה אף פעם עד לאותו זמן של מרדכי, ולכן מאחר שהם הבינו את כל זה, אז הם הבינו שזה לא האור של אסתר מה ששורף ומכלה את הרשעה (אעפ"י שאסתר היא בחינת השכינה היכלו של המלך) אבל הם הבינו שהקול השופר של מרדכי זה הקולמוס השמש המאיר באור גדול של התורה זה משהו אחר לגמרי שהוא חייב להיות בחינת נסתר מהם ולא היה להם שום תפיסה בו, אבל הם האמינו במרדכי והם האמינו ששם ה' שותף בשמו, ולכן גם הם נעשו שלוחיו להיות כמותו והיו זכים כמו הכרובים בביתֿהמקדש זה היה בית המדרש שלו כי מרדכי נתן בהם כזו חיות חדשה וריחֿטוב והיו ממש טהורים כמו ילדי תשב"ר שלא טעמו טעם של חטא כלל שרצו להיות עימו תמיד והיו מוכנים למות רעבים כי הם יזכו להיות עם מרדכי, אבל באמת דייקא עלֿידיֿזה שכלֿכך מסרו נפשם ונעשה ביניהם כזה קשר ואחדות דייקא עלֿידיֿזה הם פעלו את כל הניסים והנפלאות של פורים ונתהפך מתשעה באב בחינת צום יום כיפורים ונעשה להם שמחתֿפורים ואורה ליהודים שנתגלה ה' והצדיק וישראל וחזרו לבנות ביתֿהמקדש בחינת: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח) וזכו לבטל את קליפת המן שרצתה לכלותם ח"ו.

מחמת שהם האמינו במרדכי הצדיק שהוא כ"כ גדול ונשגב ממה שהשכל שלהם יכול להשיג וידעו שאין להם שום תפיסה בו ומתוך כך נפלה עליהם אימתה ופחד שתפסו קצת והבינו איפה הם דרכו ואיפה הם פסעו ולאיפה הם התבוננו עם עיניהם ומה שמעו עם אזניהם, עלֿידיֿזה נפלה עליהם אימתה ופחד ויכלו לפעול ניסים ונפלאות, כי ככל שאדם יותר מתחזק ומאמין בצדיק, אז עלֿידיֿזה הוא ממשיך על עצמו יותר אמונה והתגלות של ניסים ויש לו יותר כח לעשות ניסים ונפלאות וכשאדם ח"ו לא מאמין בצדיק, אז עלֿידיֿזה כביכול הוא ענין של קליפה, כי הוא לא יכול לטעום ולהריח את ריחו הטוב של הפרי והוא נוגע רק בקליפה ואין טעמו כטעם הפרי ואין לו שום התבוננות של חיים שיש בה ענין של ריח, טעם ומראה ולכן רק כאשר הוא מסיר את הקליפה הזו הקודמת לפרי שזה בחינת המות עלֿידיֿזה הוא מסיר את כל הכפירה שיש לו בצדיק והוא יכול לזכות לחכמה הזו ויכול לטעום, להריח ולראות את כל יופיו והדרו הנפלא של האתרוג[יט]. וכמה שאדם ישכיל ויתבונן יותר, הוא ישיג יותר התבוננות של אמונה שתתחיל מן השורש עד לצמרת ועלֿידיֿזה הוא יקח את קליפתֿהמן שבו, את אילנא דמותא שיש בליבו, שזה כל הכפירה והאפיקורסות שרוצים לעשות לו פירוד בין שמים לארץ שלא יהיה לו ענין של עץ חיים שלא יהיה בענין של חיבור של חוט המשולש, אבל ע"י האמונה שגם בסתר שם הוי"ה ברוךֿהוא איתו עלֿידיֿזה נעשה ונהפוך הוא ונעשים לו ניסים וזוכה לאחוז בשורשי הנשמות שם בגןֿעדן ועלֿידיֿזה הוא יתלה את קליפתֿהמן על קוץ שזה עץ דסט"א שהוא קוץ כמותו שאין לו לא טעם עצו ולא טעם פריו וכל תכליתו היתה מות ואבדון להביא שורש הפרוד והכפירה ומהקוץ הזה נמשכים לרשעים הקולמוסים שלהם לכתוב גזרות נגד היהודים, כן יאבדו כל האפיקורסים והרשעים הארורים והגוים הללו ותתבטל רשעתם וכאשר אנחנו מאמינים במרדכי ומכירים בגדולתו עלֿידיֿזה נעשה במרדכי ענין של מלכות ושררה וכמו רשב"י הוא מקבל כח של תפילה להמתיק את כל הדינים מן העולם כי ע"י האמונה אנחנו נותנים כח לקולמוס של הצדיק המור דרור, ראש כל הבשמים להוריד תורה ואז יתגלגלו רחמי ה' ויתלו את המן הרשע ואת כל הרשעים ואת כל הקליפות על הקוץ ויומשך הקולמוס החדש בעולם ויוריד תורה חדשה בעולם כמו שנאמר: (ישעיהו נא, ד) "כי תורה מאתי תצא" ודרשו חז"ל: (ויקרא רבה יג, ג) "תורה חדשה מאתי תצא – חידוש תורה מאתי תצא" שיומשך התבונניות ותורות והשגות חדשות בעולם מה שלא היה באף דור.

מעשה במלך אחד שרצה לכלות את כל היהודים שבמדינתו (כמו שהיה בגרמניה), וקרא ליהודים קליפה ולא אהב את היהודים ולא ידע שהוא בעצמו קליפה. יום אחד הוא ראה יהודי ואמר לו אני רוצה לשפוט אותך למיתה, ככה רק בגלל שאתה יהודי ולקח אותו אפילו שלא עשה שום עולה וגזר עליו מיתה, אבל לפני ביצוע גזרֿהדין שאל אותו המלך לפני שאתה מובל להריגה האם יש לך איזו משאלה אחרונה איזה דבר שאתה רוצה לעשות? אמר לו היהודי יש דבר אחד שאני רוצה לעשות לפני שאני מת, תביאו לי את הכינור שלי, והמלך ציווה שיביאו לו את הכינור והיהודי התחיל לנגן, ומחמת קול הנגינה של היהודי הזה התעוררו רחמיו של המלך והוא ציווה מיד שלא לבצע בו דין זה והשאיר אותו בחיים ויותר מזה הוא ביקש ממנו שכל זמן שהוא יכול, יבוא וינגן לפניו, והתהפך ליבו לאוהב יהודים ולבסוף הוא השאיר לא רק אותו, אלא הוא השאיר את כל היהודים שיש בכל הבריאה כולה ומאז עד היום הם נמצאים בכל העולם.

אתם יודעים מי זה! זה רמוז בתורה כל הענין הזה שסיפרתי לכם זה דוד המלך, כי אם לא היה הנגינה של דוד המלך כבר היו מתבטלים ח"ו כל היהודים מן העולם כל מה שדוד המלך הרבה בנגינה רק מחמת זה השאיר ה' יתברך את כל היהודים, כי הנגינה של הצדיק זה נגינה שהיא בלי פניה וכל צליל שהוא עושה זה מרמז על ספירה עליונה למעלה, וכשהוא מנגן אז הוא ממשיך בושה ושפלות על כל העולם ומחמת כן מבטל את הרשעות והאכזריות שנמצא בלב הרשעים ומחמת זה מתעוררים רחמים דמלכא שזה הרחמים העליונים של ה' יתברך ועלֿידיֿזה מתבטלת מידתֿהדין מן העולם וה' יושב על כסאֿרחמים ואז יכולים לזכות לגאולהֿשלימה אמן.



[א] "בעקבות משיחא חוצפא יסגא... נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים (סוטה מט:).

עוד מצינו בגמ':  "תניא, רבי נהוראי אומר: דור שבן דוד בא בו נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים, ובת קמה באמה, וכלה בחמותה, ופני הדור כפני כלב, ואין הבן מתבייש מאביו. תניא רבי נחמיה אומר: דור שבן דוד בא בו העזות תרבה (סנהדרין צז.).

[ב] ביצה כה: "ג' עזין הן... כלב בחיות", ובגמ' סנהדרין קח: שלקה הכלב על ששימש בתיבת נוח.

[ג] שלוש משמרות הוי הלילה משמרת ראשונה (חמור כלב ותינוק יונק) (ליקוטי מוהר"ן תנינא א).

[ד] ברכות סג. "תניא, רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה - לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין".

"כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן" (שופטים יג) גלוי היה לפני הקב"ה ששמשון היה הולך אחר עיניו לפיכך הזהירו בנזיר שלא יהיה שותה יין לפי שהיין מביא לידי זמה ומה בזמן שהיה נזיר הלך אחר עיניו אילו היה שותה לא היה לו תקנה לעולם מרוב שהיה רודף אחר זמה (במדבר רבה פרשה י)

[ה] ונראה לי הכוונה כאן שבניסן ראש השנה למלכים, למלך המשיח התגלות מלכות ה' בעולם (בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל) ובאדר לפי זה שלטון של הקליפה, כי קודם לפרי יש קליפה, כך הסדר וכדי להקל מעלינו את הנו"ן שערי-טומאה עשה בלבול לשטן והראה לו שישראל שמחים דייקא עם כל התאות של אכילה וניאוף וממון ומזה נעשה לו בלבול כבחינת השופר בראש-השנה ובטל כוחו ואנחנו יוצאים לחיים טובים ולשלום.

[ו] "וישא יעקב רגליו" – א"ר אחא "חיי בשרים לב מרפא" (משלי יד, ל), כיון שנתבשר בשורה טובה טעין ליביה ית רגלוהי, הדא אמר הכריסא טענא רגליא (בראשית רבה פרשה ע).

[ז] "נתתה שמחה בליבי" (תהילים ד, ח).

[ח] משנת-חסידים מס' אדר פ"ב אות ב'.

[ט] אסתר ב, כב. "ואת מאמר מרדכי אסתר עושה" (אסתר ב, כ).

[י] התיקון הוא בעץ שיהיה טעם עצו כטעם פריו כמו שהיה לפני החטא (כמו שאומרת הגמ' שהמן נרמז בתורה בענין עץ הדעת היינו "המן העץ" והתורה היא עץ חיים).

"מה היה אותו האילן שאכל ממנו אדם וחוה... רבי אבא דעכו אמר אתרוג היה, הה"ד (בראשית ג) ותרא האשה כי טוב העץ וגו', אמרת צא וראה איזהו אילן שעצו נאכל כפריו, ואין את מוצא אלא אתרוג (בראשית רבה  פרשה טו) ונתקלל על זה "ארורה האדמה... וקוץ ודרדר תצמיח לך".

[יא] עפ"י מדרש אגדה בראשית פר' ג'.

[יב] "תחת הנעצוץ" - תחת המן הרשע שעשה עצמו עבודה זרה, דכתיב (ישעיהו ז, יט) "ובכל הנעצוצים ובכל הנהללים", "יעלה ברוש" - זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים, שנאמר (שמות ל, כג) "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור" ומתרגמינן: מרי דכי (מגילה י:).

[יג] וַעֲבַד יַת נַגְרָא מְצִיעָאָה לְשַׁלְבְּשָׁא בְּגוֹ לוּחַיָיא מִן סְיָיפֵי לִסְיָיפֵי מִן אִילָנָא דִנְצִיב אַבְרָהָם אָבוּנָן בְּבֵירָא דְשָׁבַע וְצַלִי תַּמָּן בְּשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָא עַלְמָא (יב"ע שמות לו לג).

[יד] "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן... וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס וְהָיָה לַיקֹוָק לְשֵׁם לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת" (ישעיהו נה, יג).

[טו] והיו אמותיהם מביאות להם לחם ומים ואומרות להם בנינו אכלו ושתו קודם שתמותו למחר ולא תמותו ברעב, מיד היו מניחין ידיהם על ספריהם ונשבעים בחיי מרדכי רבינו לא נאכל ולא נשתה אלא מתוך תעניתנו נמות, געו כולם בבכיה עד שעלתה שועתם למרום ושמע הקב"ה קול בכייתם כבשתי שעות בלילה, באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ועמד מכסא דין וישב בכסא רחמים (אסתר רבה פרשה ט).

[טז] היינו אחוז בשורשי נשמות ישראל קדושים שבארץ העליונה בכיסא הכבוד וזה הכל נרמז בענין של פורים כפורים.

[יז] אבל מרדכי הוא ראש לכל הבשמים הנותנים חיים.

[יח] סופו של המן שנתלה על קוץ שבו נתקלל אדה"ר "וקוץ ודרדר תצמיח לך" כדאיתא במדרש: מאיזה עצים היה אותו העץ? אמרו חכמים בשעה שבא להכינו קרא הקב"ה לכל עצי בראשית מי יתן עצמו ויתלה רשע זה עליו, תאנה אמרה אני אתן את עצמי שממני מביאין ישראל בכורים ולא עוד אלא שנמשלו ישראל כבכורה הלא הוא דכתיב (הושע ט, י) כבכורה בתאנה בראשיתה, גפן אמרה אני אתן את עצמי שבי נמשלו ישראל הדא הוא דכתיב (תהלים פ, ט) גפן ממצרים תסיע, רמון אמר אני אתן את עצמי שבי נמשלו ישראל שנא' (שה"ש ד, ג) כפלח הרמון רקתך, אגוז אמר אני אתן את עצמי שבי נדמו ישראל הה"ד (שיר השירים ו, יא) אל גנת אגוז ירדתי, אתרוג אמר אני אתן את עצמי שממני נוטלין ישראל למצוה הדא ה"ד (ויקרא כג, מ) ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו', הדס אמר אני אתן את עצמי שנמשלו בי ישראל שנאמר (זכריה א, ח) והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה, זית אמר אני אתן את עצמי שבי נמשלו ישראל שנאמר (ירמיה יא, טז) זית רענן יפה פרי תאר קרא ה' שמך, תפוח אמר אני אתן את עצמי שבי נמשלו ישראל שנאמר (שיר השירים ב, ג) כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים וכתיב (שה"ש ז, ט) וריח אפך כתפוחים, דקל אמר אני אתן את עצמי שבי נמשלו ישראל הה"ד (שה"ש ז, ח) זאת קומתך דמתה לתמר, עצי שטים ועצי ברושים אמרו אנו ניתן עצמנו שממנו נעשה המשכן ונבנה ביהמ"ק, ארז ותמר אמרו אנו ניתן עצמנו שאנו נמשלים לצדיק שנאמר (תהלים צב, יג) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, ערבה אמרה אני אתן את עצמי שבי נמשלו ישראל שנא' (ישעיה מד, ד) כערבים על יבלי מים וממני נוטלין למצוה לארבעת המינין שבלולב, באותה שעה אמר הקוץ לפני הקב"ה רבש"ע אני שאין לי במה לתלות אתן את עצמי ויתלה טמא זה שאני נקרא שמי קוץ והוא קוץ מכאיב ונאה שיתלה קוץ על קוץ וממנו מצאו ועשאו, וכיון שהביאוהו לפניו הכינו על פתח ביתו ומדד עצמו עליו להראות עבדיו היאך יתלה מרדכי עליו, השיבתו בת קול נאה לך העץ, מתוקן לך העץ מששת ימי בראשית (אסתר רבה ט).

[יט] תנו רבנן: (ויקרא כג) פרי עץ הדר - עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה אתרוג (סוכה לה.).

 

האתר לעילוי נשמת כלל נפטרי עם ישראל ת.נ.צ.ב.ה - ולהחשת גאולת עם ישראל במהרה בימינו -  אמן נס"ו
כל הזכויות שמורות למכון "בית תפילה" מותר להפיץ ולפרסם על דעת בעלי האתר בלבד