חומש במדבר  |  תפילות כלליות  |  תורות משנת התשס"ט  |  "אחטא ואשוב"  |  תורות לפי סדר הפרשיות  |  "אנכי עפר ואפר"  |  חומש ויקרא  |  חומש שמות  |  חומש בראשית  |  תפילה שלא יהיה יהודי בודד בעולם  |  תורות משנת התש"ע  |  צדיק  |  שלום  |  שיחת חברים  |  השמח בחלקו  |  גאולה  |  נגינה  |  אמונה  |  מידות  |  מועדים וזמנים  |  סיפורים ושבחי צדיקים  |  תפילה לכותל המערבי  |  תפילה לירושלים ת"ו  |  תורה מפי הצדיק  |  בעולם אין אדם שאין לו בעיה או חסרון כלשהו בחיים,  |  תורה  |  תורות משנת התשע"א  |  תפילה  |  התחזקות  |  אודיו  |  תפילות לנשים  |  תפילות לגברים  |  ~רוצה לבוא לשיעור ולראות את בעל ה"תפילה לשלמה"~  |  
דף הבית >> תורה >> תורות לפי סדר אמירתם >> תורות משנת התשס"ט >> "תזריע – מצורע"
 

"תזריע – מצורע"

התורה נאמרה מפי קודשו של הצדיק בשיעור השבועי ביום שני פרשת תזריע מצורע התשס"ט

תפילה: רבונו של עולם, אבי אב הרחמן מלא רחמים, זכני ללמוד את התורה לשמה בקדושה וטהרה ולעשות לך יתברך נחת־רוח על־ידי דיבורי, אנא אל רחמן מלא רחמים זכני לעורר רחמים גדולים על־ידי הקול בלבד שזה ענין הכתוב "וירא בצר להם בשמעו את רינתם" (תהילים קו, מד), וזכני ללמוד את התורה בקדושה וטהרה גדולה, ועל־ידי־זה אתה יתברך תחפוץ בי ותרצני, ותגשים את כל משאלות ליבי לטובה ולברכה (בכל הענינים), וזכני לקדושה גדולה וטהרה עליונה, ויהי רצון מלפניך ה' יתברך שעל־ידי לימוד זה נזכה לבנית בית מקדשנו ותפארתנו, ואתה יתברך מלכנו בראשנו אמן.


בזמן יציאתֿמצרים – עם ישראל היו בגלות ויצאו לגאולה, כל ענין הגלות והשיעבוד כל מה שהיה במשך כל הדורות, כל הגלויות שהיו לעם ישראל מאז ועד עתה, זה הכל היה בגלל חוסר אמונה שהיה לעם ישראל במשהֿרבינו, חוסר אמונה בצדיק, והאמונה זה כאשר אדם מאמין בשלמות בצדיק, ומאמין שהצדיק הוא 'יסוד' כל העולם כולו, ולכן התורה נקראת על שמו וכל הבריאה ניזונת ממנו, ואם לא היה את הצדיק בעולם אז לא היה שום קיום לבריאה, וכל מה שיש קיום בבריאה כל רגע ורגע זה הכל בזכות נשמות הצדיקים שבכל דור ודור, ועלֿכן ההעדר של האמונה בצדיק זה מה שגרם לכל הגלויות כולן, כמו שרואים שמכירת יוסף הצדיק היא שגרמה לגזרה הקשה של עשרה 'הרוגיֿמלכות', שזה היה המשך של התיקון למכירת יוסף שהם דייקא נעקדו על קדושת שמו יתברך, ועבר עליהם מה שעבר עליהם, וזה עשה תיקון למכירת יוסף.

נמצא שכל ההשתלשלות של כל הגלויות, וכל הכאב וכל הצער וכל הייסורים והדמעות והבכי שעברו על עם ישראל בכל הדורות כולם, היו השתלשלות מהפגם שנעשה בכבודו של הצדיק, כי הפגם בכבוד הצדיק זה הדבר הכי חמור בכל הבריאה, ואם לא היו פוגמים בכבודם של צדיקים אז כבר היו יכולים להיגאל מזמן, וכל העונשים וכל החטאים הייסורים שאדם עובר זה רק בגלל שהוא פוגם בכבוד הצדיק, ועיקר הצדיק הוא דייקא 'נשמת הצדיק' שנמצאת למעלה, והוא יסודֿעולם והוא נמצא בכל דבר שבבריאה והכל ניזונים מנשמת הצדיק, וכשאדם חלילה פוגם בכבודו של הצדיק עלֿידיֿזה נעשה פגם בבריאה, וע"י שפוגם בבריאה הרי הוא כפוגם בכבודו של ה' יתברך בעצמו, שהוא אוהב את הצדיקים, ורק הוא יודע את מעלת כבודם של הצדיקים ואת כל הניסיונות שהם עוברים למענו.

הפוגם בכבוד הצדיק גורם חסרון הלבנה, וע"י שמקביל פני הצדיק עי"ז זוכים לקידוש לבנה ויוצאים ממצרים ברכוש גדול, לכן צריך להקביל פני רבו ברגל (ר"ה טז:) שאז הלבנה בשלימותה, ועלֿידיֿזה אנחנו מראים שאנחנו מאמינים בצדיק, ואנחנו זוכים ועושים 'קידוש לבנה', ואףֿעלֿפי שהצדיק עצמו הוא נסתר מעינינו, בבחינת: "שחורה אני ונאוה" (שיר השירים ה, א) אבל בכל זאת אףֿעלֿפיֿכן אנחנו מאמינים בו, ועל זה אומר המדרש[1] ובאמת הענין הזה הוא גם על הצדיק שהצדיק יש לו שתי בחינות כנ"ל – "שחורה אני ונאוה", כי באמת כל הענין של הצדיק הוא בהסתרה והעלם גדול, ואי אפשר לנו לתפוס בו כלום שזה 'שחורה אני', ועלֿכן יוסף הצדיק היה בבור, והיה בכל מיני טומאות במצרים שזה בחינת 'שחורה אני'[2], אבל אףֿעלֿפיֿכן הוא היה בבחינת 'ונאוה', וזה נתגלה אחרֿכך כאשר הוא נעשה שליט במצרים, ומלך על פרעה ועל ביתו ועל כל ארץ מצרים.

הצדיק הוא שולט על כל הבריאה כולה ומנהיג את כל הצדיקים, ואת כל הדורות כולם בחינת יוסף הצדיק שהיה יכול לשלוט בכל הבריאה כולה, והיה מנהיג את כל הדורות שהיו ושיהיו שזה נשמת 'צדיקֿהאמת' ששולטת בכל הבריאה כולה, ומנהיגה את כל הנשמות של כל הצדיקים, והוא מושל בכל מצרים על הסטראֿאחרא, והמשיח כנ"ל כמו שנאמר: "רוכב על החמור" (זכריה ט, ט), ועל זה אומרת המשנה: (ברכות ד, ה) היה רוכב על החמור ירד ויתפלל, וכבר מסבירים[3] על זה שהוא רוכב על החומריות[4] זה דייקא הצדיק שרק הוא יכול להיות בבחינת: "רוכב על החמור", כי הצדיק מושל גם על הסטרא אחרא, וגם על הסטרא דקדושה והכל תחת ידו, ומושל על כל הבריאה כולה.

לכן אם נעשה פגם בכבוד הצדיק זה הפגם הכי גדול, וזה העונש הכי גדול שיש, וזה הייסורים הכי נוראים להיות רחוק מן הצדיק, ועלֿכן מה שפגמו בכבודו של יוסף הצדיק במכירתו העוון הזה לא נמחל לדוריֿדורות, וכל מה שעוברים במשך כל הדורות זה רק בגלל מכירתֿיוסף, וזה כדי לכפר על הפגם שנעשה בכבודו של הצדיק שזה יוסף שנקרא: "בכור[5] שורו הדר לו"(דברים לג, יז), ולכן כדי לכפר על זה נצטוינו בפדיון הבן, כמו שאמרו בירושלמי (שקלים פ"ב ה"ג) "רבי ברכיה ורבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש: לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף יהא כל אחד ואחד פודה את בנו בכורו בעשרים כסף"[6].

כי כשאדם לא נזהר בכבודו של הצדיק שהוא 'אש אוכלה', עלֿידיֿזה הוא יכול להביא שריפה לעולם, כי אם הצדיק אינו מכפר עליהם אז זה יכול להחזיר שוב את 'המבול' לעולם, וזה הענין של 'נח' – "נח איש צדיק תמים היה"[7] (בראשית ו, ט) שהיה ונסתלק על שפגמו בכבודו, ולכן כל אלה שהיו במבול נספו, ולא זכו שהוא יכפר עליהם, על שהיו לועגים לנח ולא האמינו בו, ונח באמת הזהיר על המבול במשך מאה ועשרים שנה, "בדורותיו, כל שכן בדורות אחרים" (סנהדרין קח.), ומקשים שהיה צריך להוכיח את דורו, ועל זה יש מפרשים שהוא כן הוכיח, אבל הם לא קיבלו את דבריו, ולא זכו להינצל בזכותו של נח, ולכן האחים של יוסף חייבים היו לפסוע ולרדת למצרים מכל הגדולה והקדושה שהיתה להם, ולהקביל פניו של יוסף ולהשתחוות לפניו ארצה כדי לתקן את הפגם שעשו בכבודו.

ובאמת הצדיק מוכיח את העם כל הזמן, ויש להם בחירה חופשית אם לשמוע או לא, ויש צדיק שהוא בבחינת נח, ויש צדיק בבחינת אברהם, הצדיק שהוא בחינת אברהם הוא צדיק שעליו נאמר שאילו היה נח בדורו של אברהם אבינו לא מצא ידיו ורגליו (תנחומא סימן ה), כי אברהם היה הולך ומוכיח את כל העולם כולו, והוא היה הולך ומודיע בעולם שיש ה', והצדיק שהוא בחינת נח הוא גם כן מודיע את זה, אבל מתוך ד' אמות שלו מתוך ה'תיבתֿנח' שלו, ונח הודיע שיש מבול, והוא הראה לכולם שהוא עושה את התיבה והוא נלחם איתם ועל אף כל הניסיונות שהיו לו הוא הצליח ובנה שוב ושוב את התיבה (ובמציאות זה היה בסוף רק לעצמו), ומתוך התיבה שזה הד' אמות שלו הוא עשה חסד ופרסם והודיע שיש ה', וכל הדורות לעתיד דייקא לוקחים מוסר וזוכרים שנעשה מבול בעולם, ומתאבלים על נח שהיה ונסתלק, אבד צדיק מן הארץ! וכל אלו שלא הקשיבו ולא כיבדו את הצדיק, לא זכו לבסוף לבוא אל הד' אמות של נח ומתו במבול, והצדיק שהוא בבחינת אברהם הוא הולך וכובש בידיו וברגליו את כל הבריאה כולה, והוא מגלה בפועל לכל דריֿמטה שיש אלוקות, יש אילנא דחיי שזה "אשל אברהם"[8], יש אדון לבירה, שה' יתברך נמצא וחי וקיים, ולכן אברהם אבינו זכה לשבת לימינו של הקב"ה "שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך" (תהילים קי, א) ולהנהיג את כל הדורות, והוא 'הראשֿבית', וכולם נקראים בני אברהם שיצאו 'לחרות' בזכות אברהם אבינו שהוא הכהן לעולם.

ולכן אברהם הוא שזכה לעשות מסירה והמשכה בפועל אל בניו יצחק יעקב משה וכו', הכל התחיל באברהם כי אברהם הוא זה שגילה שיש ה', "בן ג' שנה הכיר אברהם את בוראו"[9] (נדרים לב:) נמצא שאברהם אבינו הוא הראש לכל המאמינים, הכל התחיל מחדש מאברהם אבינו ולכן נקרא אברהם העברי[10]! ומכיון שהוא זה שהתחיל את הכל אז הכל נמצא בו והכל יצא ממנו.

כאשר הגיע יוסף הצדיק נעשה פגם בכבודו שאמרו: "המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו" (בראשית לז, ח), וכמו אברהם גם הוא מסר את נפשו בתוך טומאת מצרים בשביל לגלות שיש ה' בעולם (רק שלא כאברהם אבינו הוא זכה להיות בן של צדיק רק שנתגדל רחוק מן הקדושה בגלל מכירתו), ולכן כאשר האחים חלקו על יוסף זה למעשה עשה רושם גם על העבר וגם על העתיד, כי כאשר הם חלקו על יוסף הם בעצם חלקו גם על אביו ועל זקינו ועל אבי זקינו אברהם אבינו, כי ברגע שהם מכרו את יוסף הצדיק אז עלֿידיֿזה הם עשו בפועל הסתלקות לצדיק, ונעשה הפסק ופגם להמשך שנעשה מאברהם אבינו, כי יוסף הצדיק הוא ה'ראשֿבית', הוא משביר המושל על כל העולם, ועלֿכן נאמר: (משלי י, כה) "צדיק יסוד עולם", ועלֿכן הפגם בכבודו של הצדיק זה הדבר הכי חמור כמו 'ליקויֿחמה', וזה פגם בכל הבריאה כולה שנעשה חושך בצהרי היום, וזה חורבן ביתֿהמקדש שבכל דור ודור, כי אם פוגמים בכבודו של הצדיק אז עלֿידיֿזה באה שריפה לעולם, ועלֿכן היה את כל הענין של העשרה 'הרוגיֿמלכות', וכל העונשים שהיו לעםֿישראל במשך כל הדורות, וכל האנשים שמתו בכל מיני מיתות משונות במשך כל הדורות, הכל היה בגלל שנעשה פגם בכבודו של הצדיק שהוא ה'ראשֿבית', בחינת יוסף, ואם לא היו פוגמים בכבודו אז אדרבה להיפך ע"י שעושים כבוד לצדיקים עלֿידיֿזה זוכים ומקרבים את הגאולה, וזוכים להתגלות פני משיח צדקינו בכבוד והדר בחינת: "בכור שורו הדר לו" (דברים לג, יז) (התגלות מלך המשיח בהדרו).

וזה ענין הפסיעות שפוסעים לצדיקים וקוראים בכתבים של הצדיקים, שזה מרומם ומגלה אותם בעולם יותר ויותר, כי באמת הצדיק הוא מושל, וכפי גדולתו ומעלתו כך הוא מולך על כל הבריאה, ואין בו תפיסה כמו טומטום שהוא פעם איש ופעם אישה, ואנדרוגינוס שלא יכולים לפסוק מה מינו שהוא בריה בפני עצמה (משנה ביכורים פרק ד), ועלֿכן כמו שיש בעולם בריה שאין בה תפיסה בגשמיות, כך גם בצדיק אין שום תפיסה ברוחניות, כי הוא הגיע למדרגות רוחניות כלֿכך גבוהות עד שהוא נעשה מופשט לגמרי מן הגשמיות, ולאנשים אין שום תפיסה בו ובכל הליכותיו והנהגותיו (שהן משונות מדרכי בני אדם), וככל שיותר אין שום תפיסה בו, כך נעשה כל העולם כנגדו כמו הבל של קדירה בשעת הרתיחה, שככה נאמר במדרש (קהלת רבה יא, ח) שכל התורה שלומדים היום זה כ'הבל קדירה' לעומת תורתו של משיח שתהיה לעתיד לבוא, שתהיה 'תורתֿהגאולה', והיום יש לנו רק מעט מן המעט מן ההבל והריח של התורה הזו שיאמר משיח, ולעתיד היא כבר תהיה ראויה גם לנו לאכילה (בחינת סעודת לויתן).

ובאמת מה שעושים העולם עבור הצדיקים, וכל מה שהם חושבים שהם עושים טובה לצדיק, באמת זה הפגם הכי גדול, כי אף אחד לא עושה לצדיק שום טובה, אף אחד לא עשה למשהֿרבינו טובה[11], וכאשר משהֿרבינו היה מדבר עם ה' הוא היה מוסר את נפשו בעבור כללֿישראל, ומי שחושב שהוא עושה לצדיק טובה אז באמת טובה יותר מיתתו וטוב לו שלא נברא מאשר נברא וטוב שיתהפכו מעיו בקרבו וכו', וכל מה שאומרים וחושבים שיכולים לעשות לצדיקים טובה הכל הבל, כי הצדיק לא צריך טובה מאף דבר בבריאה, ואף אחד לא עושה לצדיק שום טובה שבעולם.

רשב"י ישב במערה ועסק בתורה וכל העולם חשבו שהם יכולים להציל את ר' שמעון בר יוחאי, הם חשבו שהם יעשו לו טובה אם הם ילכו לדבר בשבילו אצל המלכות רומי, והם חשבו שכך הם יצליחו להציל את ר' שמעון, וכך הם יפדו אותו מהשבי, ובאמת הם לא מבינים שהם בכלל לא עושים לו טובה, ולהיפך זו להם זכות גדולה שזכו להיות בדור של ר' שמעון, כי הוא נותן להם את כל הזכות לחיות[12], וגם את כל הכח לחיות והכל נמשך מן הצדיק, ואם יש לצדיק קפידא אז זה סכנה גדולה לעולם אם יש חרון אף ה' בעולם ואין מי שיפטור את העולם מן הדין, ועלֿכן הצדיקים הם 'אש שורף'[13], שמצד אחד הם יכולים לשרוף בנין, ומצד שני הם יכולים ע"י החום שיוצא מהם לעשות לכל העולם תחיתֿהמתים, ולעשות שיתחממו כל הגופות הקרים ויתחזקו באמונה ויחיו חיים נצחיים.

ה'ראשֿבית' הוא משביר המושל על כל העולם, ועלֿכן נאמר: (משלי י, כה) "צדיק יסוד עולם", ועלֿכן הפגם בכבודו של הצדיק זה הדבר הכי חמור כמו ליקוי חמה, וזה פגם בכל הבריאה כולה וזה חורבן ביתֿהמקדש שבכל דור ודור, כי אם פוגמים בכבודו של הצדיק עלֿידיֿזה באה שריפה לעולם, ועלֿכן היה את כל הענין של העשרה 'הרוגיֿמלכות', וכל העונשים שהיו לעםֿישראל במשך כל הדורות, וכל האנשים שמתו בכל מיני מיתות משונות במשך כל הדורות, הכל היה בגלל שנעשה פגם בכבודו של הצדיק ה'ראשֿבית', ביוסף, ואם לא היו פוגמים בכבודו של יוסף ולא היו מוכרים אותו, אז לא היה פגם ולא היתה נעשית הסתלקות לצדיק, אלא אדרבה להיפך ע"י שהיו עושים כבוד לצדיקים עלֿידיֿזה היו זוכים ומקרבים את הגאולה, וזוכים להתגלות פני משיח צדקינו בכבוד והדר בחינת: "בכור שורו הדר לו" (דברים לג, יז).

עיקר השימוש באש הוא כדי לבשל את האוכל, ורואים חילוק בין שבת ליוםֿטוב שביוםֿטוב מותר להעביר מאש לאש, אבל אסור להדליק ולכבות את האש, ובשבת אסור לעשות כל עיסוק באש בין להבעיר ובין להעביר, וכן יש שני סוגים של צדיקים יש צדיק שהוא בחינת שבת, לכן אי אפשר לקחת ממנו אש, ויש צדיקים אחרים שהם בבחינת יוםֿטוב, שמהאש שלהם אפשר לקחת, ולהעביר ולהדליק ולהבעיר לאחרים, ולהמשיך מהם עוד תורה ועוד תורה, אבל צדיק שהוא בבחינת שבת יש לו אש אחת, והאש הזו היא בחום של 45 מעלות צלזיוס שזה חום שהיד סולדת בו, זה גימטריא אדם, ועלֿידיֿזה הוא יכול לתקן את חטאו של אדםֿהראשון, ולהכניס אותו לבחינת השבת שנסתלקה קודם שחטא, אבל הצדיקים שהם בחינת יוםֿטוב אמנם אפשר לקחת מהאש שלהם ואפשר לעשות ממנה המשכה, אבל אף אחד לא יכול להגיע לתיקון בשלמות ע"י האש הזו, ורק אם הוא מאמין בצדיקים שהם בחינת שבת, אז ע"י זה הוא זוכה ועושה תיקון לפגם שנעשה בכבוד החכמים, וזה קשה כי באמת אין שום תפיסה בצדיק וכולם הם 'כקוף בפני אדם'[14], ואותו דבר זה ענין של ערבית, כי 'הדורֿהאחרון' יהיה בתפארת נוראה שזה תפילת ערבית, וכל מה שמתפללים זה הכל הכנה לתפילת ערבית לקראת הגאולה.

מחמת שהדור הזה הוא בבחינת תפילת ערבית, לכן יכולים לזכות לגאולהֿשלמה דייקא ע"י תפילה זו, כי באמת בכל התפילות שחרית ומנחה עושים חזרת הש"ץ, וגם במוסף עושים חזרת הש"ץ, ובתפילת ערבית לא עושים חזרת הש"ץ, לא עושים שום חזרה על התפילה שאדם מתפלל, כי זו תפילת רשות (ברכות כז:), ואי אפשר להוציא אחרים ידי חובה בדבר שהוא רשות, ועלֿכן לא תקנו לעשות חזרת הש"ץ על תפילת ערבית.

במשך כל הגלות של עםֿישראל שהיינו בין העמים, הם החריבו והרסו את כל מה שהיהודים זכו והצליחו לבנות (כמו שנאמר על פיתום ורעמסס), הם החריבו את ביתֿהמקדש, וכן בכל פעם שהיהודים היו בונים ועושים משהו לבסוף היה להם חורבן, וכל מיני פוגרומים ורציחות, וכל ההרג שהרגו בנו זה היה החורבן הקשה ביותר לעמנו, כי "שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו" (ר"ה יח.)[15], ולכן בתשעה באב מזכירים גם את 'עשרה הרוגי מלכות' ואת כל ענין הריגת הצדיקים.

בחנוכה ובפורים עם ישראל התפלל תפילה בלחש בתוך ליבם פנימה על זה נעשה להם נס ופרסום לתפילתם, ונעשה להם חזרת הש"ץ על ידי התגלות כל הניסים והנפלאות, וכן בכל פעם שנעשה נס לישראל זה נעשה ע"י חזרת הש"ץ, וזו תפילה בקול רם שמגלה בעולם את כל ה'תפילתֿלחש' שעשו כל הכללֿישראל בליבותיהם, ובתפילה זו השליחֿציבור מוציא את הכל ידי חובה, ומעלה את כולם לבחינת 'צאתֿהכוכבים' תפילת ערבית, והוא מעלה גם את מי שהיתה תפילתו פגומה, וזוכים הכל לשמוע בפרסום מגדולת הצדיק שהוא הש"ץ, שהתגלותו היא בחינת התפילה בקול שופר גדול[16], וע"י תפילתו הוא לוקח את כל התפילות שהתפללו כל ישראל בלחש והוא מעלה אותן עד כסאֿהכבוד, ונעשה התגלות כבוד ה' בעולם בניסים ובפרסום גדול לעיני כל העמים.

בתפילת ערבית לא עושים חזרת הש"ץ, כי תפילת ערבית מרמזת על הגאולה שהיא הסוף של כל הניסים ולא יהיה עוד נס אחרי זה, כי ה' יתברך כבר יביא את הגאולהֿהשלמה, ובכל הזמנים היתה מקודם תפילתֿלחש ובזכות זה ה' עשה להם נס, ונעשה להם התגלות של חזרת הש"ץ של הצדיק, כמו שהיה בזמן של חנוכה ופורים, וכדי להמשיך את הארת הצדיקים תיקנו חז"ל את 'קריאת המגילה', שזה המשכת הקול החזק של השליחֿציבור שהוא קורא בקול רם, בחינת 'שופרו של משיח', ומעורר את כולם לחזור אל ה' יתברך, ומצליח להוציא את הכל ידי חובה, וכולם צריכים לכוון היטב בחזרת הש"ץ, כדי לזכות לצאת ידי חובה בשמיעת קולו של הש"ץ שמכריז מגדולת ה' בעולם.

אבל תפילת ערבית אין עליה חזרת הש"ץ, וזה מרמז על הדור הזה שהוא בבחינת תפילת ערבית, כי כאשר תבוא הגאולה באמת כבר לא יצטרכו לחזרת הש"ץ, וכך ענה ה' יתברך למשהֿרבינו כאשר הוא שאל: (שמות ג, יג) "ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם"? שבתחילה אמר לו: "אהיה אשר אהיה", ואחר כך אמר לו ה' יתברך: "אהיה שלחני אליכם"[17], וזה גם כן סוד הכוונות שעושים במקוה (למי שבקי בכוונות של המקוה) אקי"ה זה כנגד הגג של העולם, הוי"ה כנגד ארבע רוחות ואדנות כנגד הקרקע, וה'גג' זה המקום הכי גבוה זה המחשבה העליונה, כי אקי"ה זה כנגד המחשבה שנמצאת במקום הכי גבוה, וזה מה שה' יתברך אמר למשהֿרבינו שבדור האחרון יזכו כל הדור לבחינת אקי"ה, כי הדור האחרון יהיה במקום הכי גבוה, שיזכו כבר כולם להיות קרוב לכסאֿהכבוד ששם שורשי כל נשמותֿישראל, ודמותו של יעקב אבינו שתיקן את תפילת ערבית חקוקה בו, ונעשית שם התכללות ביעקב שהוא כללות האבות כללות ישראל, וזה הגג של כל הבריאה, בבחינת "אהי"ה שלחני אליכם", שבדור האחרון השפל מכל, שזה בחינת "ויפל תרדמה על האדם" (בראשית ב, כא), דייקא אז אני אשלח את אליהו הנביא שיבשר את הגאולה[18], בחינת: "אהיה שלחני אליכם", וזו תפילה שלמה בלי שום פגם שנעשית באחדות והתכללות של כל הציבור עם השליחֿציבור תחת כסאֿהכבוד[19], וזו הכוונה "יעקב תיקן תפילת ערבית" (ברכות כו:) שהוא תיקן את 'גג' העולם את החסדים הגדולים[20], ולכן זה גם יוצא מן המקום הנמוך ביותר[21] בחינת: "מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו" (תהילים עח, עא), ועלֿידיֿזה זוכים להביא את הגאולה האחרונה שלא תחרב עוד.

עלֿכן זמנה של תפילת ערבית לכתחילה הוא עד חצות ובדיעבד עד עלות השחר, שזה "והיה לעת ערב יהיה אור" (זכריה יד, ז), שדייקא בזמן שנעשה ערב וחושך גדול[22] משם מתחיל לעלות קימעה קימעה האור של הגאולהֿהשלמה, אבל לכתחילה זמנה דייקא עד חצות שזה זמן של יציאתֿמצרים, שאז מתחילה התגלות האור של יציאתֿמצרים, ומתחילים להאמין בצדיק, והצדיק הוא כל כך גדול ובאמת ראוי היה שכל העולם יעזבו את כל מה שהם עוסקים בו, ויזרקו את כל 'ביזת הים' שלהם, ורק יפסעו ויפסעו אליו (כמו אלישע שרץ אחרי הגלימה של אליהו (מלכים א' יט, כ)), וישליכו כבר את כל אלילי הכסף והזהב, ויפסעו לקבל פני הצדיק, ובשעה שיש את התגלות הצדיק בעולם שהוא העשיר האמיתי, המשביר שמחלק את הברכה, שהוא במדרגות התנאים והנביאים כמו רבי שמעון בר יוחאי[23], וכמה שהצדיק הוא יותר גדול במעלה אז הוא יותר ראוי לעשירות, שזה התבוננות בגדלות ה'[24], ויותר ראוי שכל העולם יפסעו אליו, וכל אחד צריך להשליך את אלילי כספו וזהבו לעזוב הכל ולרוץ וללכת ברגליו ממש להקביל פניו של הצדיק.

הענין של הבאת ביכורים בחג השבועות, זה להביא את כל העשירות שלך לה', וזוכים ללכת ולהקביל פני רבו ברגל, ומקבל שכר גם על כך שהוא מדדה את התינוקות, ומה שהיו מצפים את קרני השור בזהב ומניחים עטרת של זית בראשו (משנה ביכורים ג, ג) זה היה כדי לעשות כבוד בהבאת הביכורים, ועשו את כל הקרבנות והכל בשמחה כדי לסמן לנו מה יהיה לעתידֿלבוא שיהיו צריכים ללכת ברגל ולפסוע לעלות לעירֿהקודש, ולא בעגלות וסוסים, ולא באותות ובמופתים ובקפיצתֿהדרך, אלא דייקא הכל יפסעו וילכו ברגל, כי ההליכה ברגל היא דומה לעבודתו של הכהן שאסור שתיעשה בכפפות[25], שדייקא כאשר הכהן מתלכלך בדם הקורבנות של ישראל שמסרו נפשם כדי להביא קרבן ממון לביתֿהמקדש זה מאד חביב לפניו.

ומשה זכה להתבוננות של עושר ע"י שעשה תיקון לחטאֿהעגל וזרק את הממון וטחן אותו עד דק והשליך לנהר, מזה זכה ונתעשר משה[26] ויכול היה להוריד תורה חדשה וברכה ושפע חדש לעולם, ולכן כל פסיעה שאדם מוסר את נפשו זה מביא גאולה לעולם, ואם אדם לא פוסע ולא הולך להקביל פני רבו אז הוא נשאר מגושם, והעשירות שלו קוברת אותו בארץ בתוך הבליֿהעולם בתוך טומאת מצרים[27], אבל כאשר הוא משליך את הגשמיות שלו, וזורק את השכל שלו והולך אל הצדיקֿאמת, אז ע"י זה הוא מקבל התעוררות וחיים חדשים ולובש גוף טהור, ורואים בחוש שכל המניעות שיש להתקרב לצדיק, זה הכל רק מחמת גשמיות שמושכת ובולעת באדמה, והכל זה מזוהמת הנחש, שהוא משמיע דבר שקר באזניו ואומר לו כל מיני סיבות גשמיות לא לילך ולא לבוא ואפילו לא לזכות להתקרב אל הצדיק שהוא באמת בחינת השמים, וממנו מקור כל הברכה שהוא העשירות של אמת, "אם בקולו תשמעו" שזה קולו של "מזמור שיר ליום השבת" של התשובה של האדםֿהראשון שהוא צועק רק בלחש 'בקול דממה דקה' ואומר לו לא להקשיב, ובתֿקול הזו יוצאת מהר חורב ואומרת "אוי לכם מעלבונה של תורה" (אבות ו, ב), וכך הוא מבקש מכל באי עולם: שמישהו יתקן אותי, שמישהו יתקן את מה שאני קלקלתי.

ובאמת רק מי שיש לו זכות ואמונה יכול לשמוע את הקול של אדםֿהראשון שצועק בלחש 'בקול דממה דקה', וקולו עובר ומרחף על פני המים של כל העולם כולו, והוא מבקש מכולם שישמעו ויעזבו ויזרקו למים את כל ממונם, ויבואו ויתקרבו אל נשמותֿהצדיקים הטהורים שקדמו לחטא, שהם יכולים לתקן את כל מי שנפל ונכשל בחטא, ולתת להם עשירות באמת שהיא "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'" (עמוס ח, י"א).

ומה שנדרש מאיתנו זה רק לפסוע ולהקביל את פניהם ברגל, ועלֿכן מחמת שיש לנו מניעות של היצר, לכן אין שומעים את קולו של אדםֿהראשון, ושומעים דייקא את קולו של הנחש שהולך על גחונו, ורואים רק את עצמם שהוא כרוך על עקבו ומשתק להם את הרגליים ולא יכולים ללכת אל הצדיק, ולכן דייקא יש להטות אוזן ולשמוע את הקול הזה של אדםֿהראשון, ולסתום את האזנים (שנכוות תחילה[28]), ועלֿידיֿזה זוכים לפסוע ברגל אל הצדיק, ועלֿידיֿזה מבטלים את הקול של הנחש שהופך את הסדר של מעשה בראשית כמו שנאמר: "בראשית ברא אלוקים את השמים" והוא מושך ומקדים תחילה את הארץ, ולכן מאבד את הכל, ומביא מיתה לעולם, אבל הצדיק שהוא כאברהם אבינו הוא אחוז ב'אילנא דחיי', והכל יכולים לנוח תחת 'אשל' שלו, וע"י זה מביאים את הגאולה, ולכן אדם צריך לזרוק את כל השכל שלו, את כל העשירות של שקר שלו, ולתת את כל החיים שלו, ואת כל העולם שלו, עולם הבא ועולם הזה, ולמסור נפשו רק כדי לזכות ללכת למקום של תורה לאחוז באילן החיים, לזכות להתגלות ה', למעמד הר סיני, והתגלות השכינה, וזה המקום הכי גבוה שיש ושם נמצא הצדיקֿיסודֿעולם, וממנו אפשר לקבל שכל חדש ונשמה חדשה, ולהגיע למדרגות עליונות עד שמגיעים למדרגה העליונה ולהשראת השכינה, לכן נאמר: (מלאכי ג, כב) "זכרו תורת משה עבדי", תזכרו את הצדיק שנמצא בקודשֿהקודשים והכל מקבלים ממנו, שתזכרו תמיד לכבד אותו, ועלֿידיֿזה תזכו לתקן את חטאו של אדםֿהראשון וזוכים לגאולה והשראת השכינה.

כל הנשמות יצאו מחוה, ולכן היא נקראת "אם כל חי" (בראשית ג, כ), ואדםֿהראשון על ידי השינה שהוא ישן "ויפל תרדמה על האדם", עלֿידיֿזה נעשה לו פירוד מן הצלע שלו שזו חוה, כי ה' לקח את הצלע שלו ועשה דייקא ממנה את חוה, נמצא שעל ידי השינה שישן והסתלקות הדעת שהיתה לו עלֿידיֿזה זכה ונמשכו ממנו כל נשמותֿישראל, כי מן השינה שלו נעשה לו כביכול פירוד מחוה אשר היא "אם כל חי" וממנה יצאו כל נשמותֿישראל.

חוה נבנתה מן הצלע גימטריא 'קץ', וזו הכוונה במה שנאמר: (יבמות סג:) "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", שזה ענין קץ הגלות ותחילת זמן הגאולה השלמה, ומכיון שכל הנשמות יצאו מחוה "אם כל חי", ובגופה היו כלולות יחד כל הנשמות בגוף אחד ממש, עלֿכן נאמר: "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", עד שיושלם התיקון של חוה אמנו שהיא באה מן הצלע של האדםֿהראשון, וכאשר יכלו הנשמות ויגמר 'תיקוןֿחוה' אז הן יחזרו אל הצלע ואל האדם השלם, ויהיו שוב באחדות בחינת "פנים בפנים דיבר ה' עמכם" (דברים ה, ד) בלי חטא, ויהיה קץ לכל הצרות והגלות של נשמותֿישראל, ויזכו להיכלל באדםֿהראשון בשלימות כנ"ל, וקולו של הש"ץ יהיה גם קולנו בחינת: "ברון יחד כוכבי בוקר"[29] (איוב לח, ז) ומשה ישיר ביחד עם כל נשמותֿישראל, ויתבטל קולו של הנחש שמפיל תרדמה בעולם ועושה חושך ולילה והתגברות של דינים ולוקח מאיתנו את הצלע, ומעכב את הגאולהֿהשלמה ועושה חורבן לעמלינו, ומקשה על כולם לפסוע אל הצדיק בחינת: "על גחונך תלך".

ובכל זמן שהצדיק משמיע בעולם את קולו של 'אדםֿהראשון' עלֿידיֿזה הוא עושה תיקון לכל 'זוהמתֿהנחש' שבאה מיסוד העפר, והקב"ה שוחט את היצרֿהרע ומצטער שבראו כי שם היה תחילת הפירוד, וזה היה שם בזמן השינה של האדם "ויפל תרדמה על האדם", והאדם היה באונס גמור, ולכן אמר "האשה אשר נתתה עמדי"[30] (בראשית ג, יב), ולכן גם כשקיבלנו את התורה במעמד הרֿסיני היה לנו ניסיון דומה של שינה, והיינו צריכים לפרוש מן האישה שלושה ימי הגבלה כדי לתקן לאדם וחוה, אבל נכשלנו וישנו ולא עשינו "ברון יחד כוכבי בוקר", וכדי לתקן את זה לא ישנים בליל שבועות ועושים משמר, כדי שלא יקחו לנו שוב את הצלע את ההכנה הנכונה לקבלת התורה הקדושה, וייעשה ח"ו שוב פירוד בין כנסתֿישראל ודודה, ושוב תתעכב הגאולה והקץ, ולכן כשחוטאים ישראל אז נשמתו של האדםֿהראשון השלם שלפני החטא מרחפת מעליהם ואומרת להם: "אוי לכם בני מעלבונה של תורה".

דוד המלך, הוא המשך של אדםֿהראשון[31], לכן הוא אמר אני ה'ראשֿבית', ושאול המלך תמה עליו ורצה לבדוק האם הוא יכול ללחום ולנצח את הנחש, ובא דוד המלך ונלחם בגולית והוא ביטל את זרע עמלק, ולכן זכה שמזרעו יהיה מלך המשיח שיבוא ויעשה סוף וקץ לעמלק, ויושלם כסאֿהכבוד ותתבטל מן העולם כל השינה והעצלות שקליפת עמלק עושה לכולם, ודוד ניצח את גולית ולכן כאשר הוא ביטל את קולו של הנחש, את קולו של גולית הפלישתי שרצה לבטל את ישראל מקריאת שמע של ערבית ושחרית[32], שזה כל היחוד שישראל מיחדים שמו עליהם "בשכבך ובקומך".

אבל כדי להביא את הגאולה כל אחד צריך ללמוד גמרא משנה והלכה, וכל מה שלא באה הגאולה עדיין, זה בגלל שלא לומדים משנה, לא לומדים גמרא ולא לומדים הלכה, ואם ילמדו עוד יותר משנה גמרא והלכה, אז בודאי עלֿידיֿזה יביאו את הגאולה, ומה שנאמר בזוהר[33] "בגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר יפקון ביה מן גלותא ברחמי"[34], שע"י זה הספר יצאו מן הגלות, זה מרמז על משנה גמרא והלכה כי באמת בזוהר של ר' שמעון יש משנה, גמרא והלכה, כי בלי משנה גמרא והלכה אי אפשר להבין את הזוהר של ר' שמעון, והחיבור של ר' שמעון לא יהיה מובן כי אם רק למי שהוא בקי, ויש לו את הבסיס הזה של משנה גמרא והלכה, ולכן עיקר הגאולה תהיה דייקא ע"י שילמדו וידעו את הבסיס של הזהר שזה משנה גמרא והלכה, ועלֿידיֿזה תבוא הגאולה ברחמים, ובאמת כאשר יש את היסוד אז אפשר כבר להבין את הסודות של ר' שמעון בזוהר, ולזכות ל'אילנאֿדחיי' בשלימות, ולהבין את הבחינה הרביעית שזה תורתֿהסוד כל מה שנאמר בזוהר.

"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט), כי המשנה זה בחינת האות יו"ד, גמרא זה האות ה"א, המשנה היא חכמה נעלמה שממנה יוצאות כל הגמרות שזה ההרחבה להבין את המשנה וזה הה', זה הדעת, ואחרי זה יש עוד פעם יו"ד שזה ההלכה למעשה שיוצא מן הגמרא שמהן יוצאות תורות הסוד (שזה שוב הרחבה), כי ההלכה זה הבסיס וזה היסוד של חז"ל מה שהם מעבירים לדורות, ומזה מגיעים להרחבה לבחינת דעת שזה כל סודות שמגלה הזוהר על התורה.

ור' חיים ויטאל בשם האריז"ל מסביר שכל הסודות של התורה יוצאים דייקא מן ההלכה שזה האור לחכמת הקבלה, שזה האות ה"א האחרונה, ועלֿכן "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" – שיאיר בעולם השם יהי"ה שזה משנה-י', גמרא-ה', הלכה-י' וזוהר-ה' שיביאו להארת "ה' אחד ושמו אחד", ועלֿידיֿזה תבוא גאולת ישראל בפועל, ובני ישראל יוצאים בידֿרמה, ונזכה לגאולה ונזכה לששון ושמחה, ויהי רצון שיבנה ביתֿהמקדש ויהיו ישועות לכל עםֿישראל, וכל היהודים כולם יהיו בשמחה, יעזרו אחד לשני ויאהבו איש את רעהו, ונזכה לישועות ואמונה בעזרת ה' אמן.

יתבונן האדם על מה שהיה עם אלישע שנאמר עליו (מלכים ב' ג, יא) "אשר יצק מים על ידי אליהו" – "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: למד לא נאמר אלא יצק – מלמד שגדולה שמושה יותר מלמודה" (ברכות ז:), ומהו הענין ש"גדול שימושה יותר מלימודה" שיכול להמשיך את האריכותֿימים של "אברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל"[35] (בראשית כד, א) וזה דייקא ע"י שימושה יותר מלימודה, והתשובה היא כי השימוש הוא שהתלמיד זוכה ומסייע לרב ומשמשו גם בגופו עם כל תרי"ג אבריו וגידיו, ועלֿידיֿזה נעשה ענין של ברכה ושפע בעולם, בחינת: "וה' ברך את אברהם בכל"[36] (שם), כי ע"י שהתלמיד משמש את רבו לא רק בענין של שכל אלא גם בפועל בגופו עלֿידיֿזה נעשה ענין של התגלות האמונה בפועל בעולם, וזו הכוונה "גדול שימושה יותר מלימודה" שזוכים שירד השפע עד למטה למקום הנמוך ביותר לירושלים, ולכן כמה שיש יותר ענין של 'שימושה', אז הוא זוכה ומקבל חיות רוחני בכל גופו ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, את אור האמונה בחינת "בת היתה לאברהם ובכל שמה"[37] (בבא בתרא טז:) (גילוי שכינה), ודייקא ע"י שנעשה לו התבוננות מצד השכל מצד הנשמה, וגם הענין של המשכה אל הארץ אל הגוף, אז זוכה להתכללות של רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו עם הצדיק, וכשנעשית ההתכללות הזו של כנסתֿישראל ביחד גוף אשר בארץ ונשמה אשר בשמים עלֿידיֿזה נכללים כבר הכל ב'צדיקֿהאמת' ביעקב – בשופריה דיעקב (בחינת: "מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב")[38], ולכל זה זוכים ע"י ענין של מסירותֿנפש עליו, וזה מביא את כל השפע והברכה ונבנית ירושלים, ונעשה חיזוק באמונה בכל הבריאה כולה, אבל כשאדם יש לו רק חצי, היינו או מוח או גוף, עלֿידיֿזה יובן שחסר לו בשלימות, ולכן נשארים בפירוד מהצדיק ונעשה ענין של פגם שזה בחינת: "ויפל תרדמה על האדם", שה' יתברך מפיל על הצדיק תרדמה והצלע נשארת לבד בלי שחוזרת עדיין לחיק בעלה הראשון, אבל אם יש התכללות של הגוף אשר בארץ עם הנשמה אשר בשמים, אז יש דביקות בלי פירוד בצדיק, וזוכים להשראת שכינה בירושלים של מטה ומעלה ויורדת משמים אש תמיד תוקד על המזבח.

ולא כל אחד יכול להתקרב ולרצות על המזבח, שזה הענין של עבודת הכהנים וגם בניֿאהרן חטאו בזה שהם הקריבו אש זרה וחשבו שהם יכולים לעשות איתה דבר יותר טוב ממה שמשהֿרבינו ציווה, עלֿידיֿזה הם פגמו בגדולת הצדיק והורו הלכה בפני רבם (יומא נג.), כי רק הצדיק יודע באמת, וכל מי שרוצה לסייע לצדיק זה אפשרי רק אחרי שהוא יודע משנה גמרא והלכה, ואז הוא עושה את השימוש הנכון לרבו, ולזה זכה אהרן שיודע הסוד של ההלכה, וזו הכוונה "וידום אהרן" (ויקרא י, ג) שזכה לתת לה' את הנרות של חנוכה, שזה "שלך גדול משלהם"[39] את "למנצח בנגינות מזמור שיר"[40], וגם אם עוברים עליו כל התלאות וכל המרירות על מיתת בניו "בקרובי אקדש"[41] (שם), "וידום אהרון" בכל זאת הוא זכה להתבוננות הזאת של אור בתוך החושך בחינת "וידם אהרן", וגם ברגעים הכי קשים שיש הוא זכה לבחינת השתיקה שזה מקום הכוכבים, שהוא במקום הכי גבוה בחינת המחשבה, שזה שם אהי"ה שנמצא בגג העולם שזה שם של הרחמים הכי גמורים בחינת: "כי גדול מעל שמים חסדך"[42], והוא יכול למתק את כל הדינים מעליו ומעל כל העולם כולו, וזה דייקא ע"י שזכה לעשות שימוש בשלימות ההתכללות אל הצדיק (גם לבחינת הסוד שבו), וזה רק ע"י מסירותֿנפש עם כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ועם האור של הנשמה בחינת: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח, ב), ולכן זכה להיות אב לכל הכהנים הגדולים ולהיטיב את הנרות עד שהשלהבת תהיה עולה מאליה, והגוף זה כלי זה השמן טהור, שמן משחת קודש שהוא בצמצום אבל הצדיק זה רוח והוא יכול לילך ולהיות נכלל בכל מיני גופים שבעולם, והוא יכול לילך מגוף לגוף, וכן היה דוד המלך גדול המשמשים, ולכן הוא הולך בכל הגופים שבעולם ומעוררם בחצות עם הכינור, כי התהילים זה כנגד חמשה חומשי תורה, והוא מנצח את גולית במלחמות, והוא הולך עם הכינור של עשרה נימים ועשרה מיני נגינה, בחינת "למנצח בנגינות מזמור שיר", ועלֿידיֿזה הוא מאיר ומיטיב את הנרות, ועושה ענין של הארה אל מול פני המנורה, ובמזמור הזה אין שם הוי"ה (רחמים) יש בו רק שם אלוקים (שזה מידתֿהדין), והצדיק הוא אש והוא לוחם דייקא ע"י מידתֿהדין, וזה מתפשט כמו שמציתים אש והוא הולך ושורף על ידה את כל הקוצים של הסטראֿאחרא שסביב לשושנה, והוא הולך ומתעבר בכל מיני גופים ומחיה ומאיר אותם, וכל מה שמשיגים התבוננויות ושכלים, גם מה שמשיגים הצדיקים, זה הכל נשפע מנשמתו של משה עבד ה' שהוא גדול המשמשים ונתן לאהרן בחינת "שלך גדולה משלהם" לשמש בקודש לפניו יתברך, אבל לא בכל עת יבוא אל הקודש כמו שהיה משהֿרבינו, כי הכל בא מן הראשֿבית שהוא מעורר ומאיר על העולם את הרחמים הגדולים של שם הוי"ה ברוךֿהוא על כל נשמות ישראל, ועלֿידיֿזה כבר יכולה לבוא הגאולה, וה' יזכה אותנו להיגאל בידֿרמה שיהיה ישועות אמן.

הצדיק באמת הוא עולה עם גופו לגןֿעדן (בחינת אהרן הכהן שהיה נכנס בקודשֿהקודשים), כמו שראינו מה שהיה עם ר' יהושע בן לוי (כתובות עז:) ועוד צדיקים שהיו עולים עם גופם לגןֿעדן, והיו מטיילים שם וחוזרים לעולם, ובתיה בת פרעה זכתה לגוף מגןֿעדן וגם סרח בת אשר[43] וזכו לאריכות ימים, ולפי ששתיהן זכו להמשיך חיות בעולם, סרח בת אשר החיתה את יעקב אבינו, ובתיה בת פרעה החיתה את משהֿרבינו, הן החיו שני מנהיגים גדולים בעם ישראל, את יעקב אבינו בחינת 'תפארת יעקב' מלכות דקדושה, שכל הפאר והיופי של העולם ושל עם ישראל יצא ממנו, ואת משהֿרבינו 'גאולת ישראל' שהביא את השראת השכינה הקדושה במחנה ישראל.

ובגלל שבתיה זכתה להמשיך את משהֿרבינו לעולם, להמשיך את הצדיק, להמשיך את האור של הגאולה, אמר לה ה' יתברך: את הכנסת את משה לביתך לכן אני אחתן אותך עם זה שיבנה 'בית לשמי' עם שלמה המלך, וזו היתה גם כן הגדולה של שלמה המלך שהוא יכול היה להתחבר עם הגוף של בתיה שירד מלמעלה, כי ברגע שהוא התחבר עם הגוף העליון שלה, עלֿידיֿזה הוא קישר את השמים אל מלכותו שהיתה על הארץ, כי הגוף שלה בכלל לא היה מהעולםֿהזה, ובכל זאת שלמה התחתן איתה על אף שהוא היה בעולםֿהזה ויכול היה להעלות אליה ולהינשא עמה, ועלֿידיֿזה זכה שלמה המלך להמשיך את התגלות השכינה בעולם, ולבנות ביתא עילאה וביתא תתאה, ולהאיר בקדושה עילאה את המקומות הכי נמוכים ושפלים שעל הארץ, וע"י שהוא עלה למעלה הוא הודיע לדריֿמעלה שהם עוד לא יודעים מגדולת ה', בחינת: "איה מקום כבודו להעריצו", והאיר לדריֿמטה ונתן בהם כח וחיזוק להאמין שגם הם יכולים עוד לזכות ולידע מגדולת ה', וזה הענין של שלמה עם בתיה בת פרעה.



[1] "שחורה אני כל ימות השבוע ונאוה אני בשבת, שחורה אני כל ימות השנה ונאוה אני ביום הכיפורים, שחורה אני בעשרת השבטים ונאוה אני בשבט יהודה ובנימין, שחורה אני בעולם הזה ונאוה אני לעולם הבא" (שיר השירים רבה א, ב)

[2] בתר דאסתליק יוסף לעילא מה כתיב "שחורה אני ונאוה" - בגין דאתתקיף גלותא עלייהו (על ישראל) ועם כל דא: "ונאוה" - דלא אתערבי בהו (במצרים), "כאהלי קדר" - אתקדרית בינייהו דגזרו עלי כמה גזרין בישין ועם כל דא אנא איהי "כיריעות שלמה" - בעובדין טבין, בגין דשבטי יה עאלו ושבטי יה נפקו. "אל תראוני שאני שחרחורת" - בגין דשמשא אסתליק וכל דא "בני אמי" גרמו, מאן בני אמי? דא בנוי דיעקב דזבינו ליוסף הכא ואינון גרמו לי ולשכינתא דאתגלייא עמי הכא. על דא אמר: (שמות ב, כג) "ויאנחו בני ישראל" כד חמו פולחנא קשיא עד דהוה דכיר להון קיימא עילאה ואתערת ברחמין על בנהא אימא עילאה הדא הוא דכתיב: (שם) "ותעל שועתם אל האלהים" דא אימא עילאה דכל חירו בידהא ופתחה לון פתחין עילאין חמשין תרעין ואפיקת לון מתמן ואתמלייא אימא תתאה רחמין עלייהו (זוהר חדש חקת פד עמוד ב).

[3] מהר"ל מפראג גבורות ה' פרק כט: "שהוא רוכב על החומרי, מתנשא עליו ורוכב עליו, לפי שהוא נבדל מן החומר".

[4] בחינת "חמור גרם" (בראשית מט, יד) עתיר בנכסים (תרגום אונקלוס).

[5] "בכור" זה מלך כמו: (שמות ד, כב) "בני בכורי ישראל" – בן מלך שלי ישראל על פי רש"י שניתן ליוסף הכתר מלוכה הדר לו – נתון לו. [בכור – שכל, שורו – הסתכלות היינו שצריך להסתכל בשכל שיש בכל דבר 'הדר לו' – לשון זיו ליה היינו שהשכל מאיר לו בכל דבר (מוהר"ן א, א)].

[6] נצטוינו בתורה בפדיון הבן שיהיה חמש סלעים, הוא שכתוב: (במדבר יח, טז) "ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים", והסלע ד' דינרים, ואם כן ה' סלעים ד' פעמים הם עשרים כסף, וזהו שתרגם אונקלוס בעשרים כסף, ולא תרגם בעשרין סלעין דכסף, והא למדת למצות פדיון הבן שהוא חמשה סלעים שהם עשרים כסף, לפי שבא לכפר על מכירת יוסף בכורו של רחל שנתנה לו הבכורה, שנמכר בכ' כסף (רבינו בחיי, בראשית לז, כח).

[7] כי דע, שכל הדרות כלם נמשכין מן הצדיק שהוא הראש בחינת ראש בית, בחינת הבעל הבית של העולם כנ"ל בבחינת: "קורא הדרות מראש"... וזהו: "אלה תולדת נח" הינו כמקונן על התולדות שנשארו כנ"ל וזהו: "נח איש צדיק תמים היה"... שהיה ונסתלק וכו' כנ"ל. והנה כל הדורות כלם נמשכין מן הצדיק שהוא הראש, בחינת "קורא הדרות מראש" כנ"ל וזה בחינת: "אלה תולדת נח" שכל התולדות, דהינו הדורות, כלם נמשכין מן נח שהוא בחינת הצדיק, בחינת הראש, בחינת 'קורא הדרות מראש' (ישעיהו מא, ד)... עיקר ההדור הם ישראל שבאים מבני שם וזה בחינת 'הדור מצוה עד שליש' זה בחינת שם, שהוא השליש משלשה בני נח [ועין בסנהדרין (קיא.) מה שדרשו על פסוק: (זכריה יג, ח) "והשלישית יותר בה" שלישי של נח, שלישי של שם] שהוא עיקר ההדור והפאר כנ"ל והוא בחינת שם, שם דייקא, בחינת שם הקדש, שהוא בחינת פאר והדור (ליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה ס"ז).

[8] "וסליק יתיב באילנא" זה אברהם (כך פירש המהרש"א על הגמרא בבא בתרא עג:).

[9] ראה תורה של הרב שלמה יהודה בנושא זה "בן שלוש שנים הכיר את בוראו".

[10] בשעה שראה הקדוש ברוך הוא כל אותם הדורות שהיו עובדי כוכבים ומזלות ואברהם עמד ופירש מהם ולא השוה להם, אלא היו כולם עכו"ם ואברהם עמד ונתחכם מאיליו ועבד הקדוש ברוך הוא לכך כתב בו: (בראשית יד, יג) "ויגד לאברם העברי", מהו העברי? שכל העולם כולו לעבר אחד והוא היה לעבר אחד (פסיקתא רבתי פיסקא לג).

עשרה דורות מנח עד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם (אבות ה, ב).

[11] אמר משה: (במדבר טז, טו) לא חמור אחד מהם נשאתי - בנוהג שבעולם אדם שהוא עשה בהקדש נוטל שכרו מן ההקדש, בשעה שהייתי יורד ממדין למצרים, היה דרכי ליטול מהם חמור, שבשביל צורכיהם אני יורד ולא נטלתי (תנחומא סימן יט).

כך אמר משה: כל אותן המסעות שהיו נוסעים במדבר לא אמרתי לאחד מהם שיטול דבר משלי ויטעון על חמורו (שמות רבה ד, א).

[12] ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי: יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואילמלי אליעזר בני עמי - מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו - מיום שנברא העולם עד סופו. ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי: ראיתי בני עלייה והן מועטין, אם אלף הן - אני ובני מהן, אם מאה הם - אני ובני מהן, אם שנים הן - אני ובני הן (סוכה מה:).

[13] הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש (אבות ב, י).

והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש. מגיד שהתורה אש, שנאמר: (דברים לג, ב) "מימינו אש דת למו", מאש ניתנה ובאש נמשלה (ירמיהו כג, כט) "הלא כה דברי כאש", מה דרכו של אש אדם קרב אצלה נכוה, רחוק ממנה צונן, אין לו לאדם אלא להתחמם כנגד אורה, והיינו דתנן במסכת אבות: "הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים והוה זהיר בגחלתן שלא תכוה".

[14] כמו שכבר נאמר (בבא בתרא נח.) "הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, שרה בפני חוה – כקוף בפני אדם, חוה בפני אדם – כקוף בפני אדם, אדם בפני שכינה – כקוף בפני אדם", ואותו הדבר לענין גדולת הצדיקים.

[15] "הנני יוסיף להפליא את העם הזה" (ישעיה כט, יד) – גדול סילוקם של צדיקים לפני מי שאמר והיה העולם יותר מן צ"ח קללות שבמשנה תורה ומחורבן בית המקדש (ילקוט ישעיה).

[16] שופרו של משיח.

[17] "אהיה אשר אהיה" – אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור להם לישראל: אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכויות. אמר לפניו: רבונו של עולם! דיה לצרה בשעתה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לך אמור להם: "אהיה שלחני אליכם" (ברכות ט:).

[18] שיעשה הברית.

[19] כמו שאומרים בברית מילה: "זה הכסא של אליהו הנביא זכור לטוב".

טו "כי גדול מעל שמים חסדך" (תהילים קח, ה) 'שמים' הוא בחינת קול, כמו שכתוב: "משמים השמעת קולך" כי על ידי החסד היינו בחינת חוט של חסד, הנמשך על ידי שלומד תורה בלילה על ידי זה נתתקן הקול כנ"ל וזהו: "כי גדול מעל שמים חסדך" (ליקוטי מוהר"ן ח"א תורה ג).

[21] שער הנו"ן של הטומאה כדי להגיע לשער הנו"ן של הקדושה.

[22] לפני עלות השחר זה הזמן של החושך הגדול ביותר, כ"ק אדמו"ר האמצעי מבאר זאת כך (אמרי בינה ה, ב): לפני עלות השחר גובר החושך ביותר, משום שאור השחר קרוב לבוא. כמו-כן, החושך הגדול של הגלות הזו והצרות העצומות שסבלנו - הם משום שצריך לבוא אור גדול יותר, שהוא נעלה מגילוי האור שהיה במתן תורה, וזהו אורו של משיח. כך היא המידה: אחר מכה – רפואה, אחר צרה – ישועה ונחמה. ומוסיף כ"ק אדמו"ר הרש"ב (המשך תער"ב א, עמ' תקנא): "ידוע שלפני עלות השחר מתגבר החושך ביותר. זהו שאמרו חז"ל (סוטה מב:) שבעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא וכו', שהוא עניין התגברות החושך קודם גילוי האור דיום הגדול, יום שכולו אור".

[23] מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון בן יוחאי שיצא חוצה לארץ ובא עשיר, והיו התלמידים רואין אותו ומקנאין בו והיו מבקשים הן לצאת לחוצה לארץ, וידע רבי שמעון והוציאן לבקעה אחת של פגי מדון ונתפלל ואמר: "בקעה בקעה מלאי דינרי זהב", התחילה מושכת דינרי זהב לפניהן, אמר להם: "אם זהב אתם מבקשים – הרי זהב טלו לכם, אלא היו יודעין כל מי שהוא נוטל עכשיו חלקו של עולם הבא הוא נוטל, שאין מתן שכר התורה אלא לעולם הבא" (שמות רבה נב, ג).

[24] ועיקר העשירות זה בשביל התבוננות של יעקב של הצדיק, אבל בלא זה העשירות הגשמית היא רק בשביל נשים וקטני דעת כמותן, וזהו שאמרו: "כי כל העושר אשר הציל אלקים מאבינו לנו הוא ולבנינו" (בראשית לא, טז), אבל אתה (יעקב) העושר זה בשביל התבוננות בגדלות ה' שזה כנגד שליש שבקרקע (עפ"י מוהר"ן ח"א ס, ד).

[25] ת"ר: ד' צווחות צווחה עזרה... צווחה רביעית: פתחו שערים והוציאו יששכר איש כפר ברקאי, שמכבד עצמו ומבזה קדשי שמים. מאי הוי עביד? הוה כריך שיראי על ידיה (כדי שלא ילכלך ידיו בבשר ובדם) והוה עביד עבודה. מאי סליקא ליה? ינאי מלכא ומלכתא הוו יתבין, מלכא אמר גדיא יאי (גדי טוב למאכל יותר מן הכבש) ומלכתא אמרה אימרא יאי, אמרו: נשייליה ליששכר איש כפר ברקאי, דכהן גדול הוא וקים ליה קדירה. שיילוהו, א"ל: אי גדיא יאי ייסק לתמידא! בהדי דאמר אחוי בידיה (בלשון גסות וליצנות ומרד במלכות), אמר להון מלכא: הואיל ואחוי בידיה ולא הוי ליה אימתא דמלכותא, קוצו לידיה דימינא. יהיב שוחדא, קציוה לידיה שמאלא. שמע מלכא, אמר: ליקצו נמי לידיה דימינא (פסחים נז. כריתות כח.).

[26] וזה בחינת: "פסל לך" (שמות לד, א) 'הפסלת יהיה שלך' (נדרים לח.), משם נתעשר משה כי זה הפסלת של לוחות הם בחינת הסבובים, שננסרין ונפסלין סביב סביב ההתבוננות והם בחינת עשירות כנ"ל, שעל ידו באים אל ההתבוננות כנ"ל, וזה אותיות ממון ראשי תבות משם נתעשר משה וי"ו הוא בחינת הלוחות שמשם נתעשר משה כי הלוחות ארכן ו' ורחבן ו' וכו' כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא יד.).

[27] מרבה נכסים מרבה דאגה (אבות ב, ז).

[28] ת"ר: אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים, מפני שהן נכוות תחלה לאיברים (כתובות ה:).

[29] אוֹדֶה לָאֵל לֵבָב חוֹקֶר. בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בוֹקֶר. שִׂימוּ לֵב אֶל הַנְשָׁמָה. לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה. וְאוֹרָהּ כְּאוֹר הַחַמָּה. שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר הַבּוֹקֶר. (פזמון: אוֹדֶה לָאֵל לֵבָב חוֹקֶר. בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בוֹקֶר) מִכִּסֵא כָבוֹד חֻצָבָה. לָגוּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה. לְהַצִילָהּ מִלֶהָבָה. וּלְהָאִירָה לִפְנוֹת בּוֹקֶר. (אודה) עוּרוּ נָא כִּי בְכָל לַיְלָה. נִשְׁמַתְכֶם עוֹלָה לְמַעְלָה. לָתֵת דִין וְחֶשְׁבּוֹן מִפָּעֳלָה. לְיוֹצֵר עֶרֶב וָבוֹקֶר. (אודה) יִמְצָאָהּ מְטֻנֶפֶת. מֵעֲוֹנוֹת וְתוֹסֶפֶת. כְּמוֹ שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת. תָּמִיד בַּבּוֹקֶר בַּבּוֹקֶר. (אודה) יִמְצָאָהּ מְקֻשֶׁטֶת. בְּטַלִית וְטוֹטֶפֶת. כְּמוֹ כַּלָה מְקֻשֶׁטֶת. תָּמִיד בַּבּוֹקֶר בַּבּוֹקֶר. (אודה) הַנֶאֱמָן בְּפִקְדוֹנוֹ. יַחֲזִירֶנָה לוֹ כִּרְצוֹנוֹ. אִישׁ לֹא גָוַע בַּעֲוֹנוֹ. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בּוֹקֶר. (אודה) וְהַחֲיוּ הָעֲנִיָה. יְחִידָה תַּמָה וּנְקִיָה. וַאֲשֶׁר נַפְשׁוֹ לֹא חִיָה. אֵיךְ יִזְכֶּה לְאוֹר הַבּוֹקֶר. (אודה).

[30] "ויסגור בשר תחתנה" (בראשית ב, כא) תחתיה אין כתיב כאן, אלא תחתנה, אמר ר' חנינא בריה דר' אידי מתחילת הספר ועד כאן אין כתיב סמ"ך כיון שנבראת נברא שטן עמה (בראשית רבה יז, ו).

[31] שנתן לו ע' שנים מחייו (זוהר פקודי רל"ה עמוד א', ילקוט שמעוני תורה רמז מא).

[32] ויגש הפלשתי השכם והערב (שמואל א' יז, טז) אמר ר' יוחנן: כדי לבטלן מק"ש שחרית וערבית (סוטה מב:).

[33] רעיא מהימנא נשא קכד עמוד ב.

[34] תרגום: מפני שישראל עתידים לטעום מאילן החיים שזה ספר הזוהר לכן יזכו ויצאו מן הגלות ברחמים.

[35] ואברהם שזכה לבחינת זקן בחינת אריכות ימים על ידי זה זכה לעשירות בחינת: "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל", וזה בחינת: "מזקנים אתבונן" (תהילים קיט, ק) שעל ידי בחינת זקן הנ"ל בא להתבוננות שהוא בא על ידי עשירות שנמשך לתוך אריכות ימים שהוא בחינת זקן כנ"ל (מוהר"ן ח"א ס, ב).

[36] "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּלַבַּת אֵשׁ" שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רָצָה לְהַלְבִּישׁ לוֹ הַשָּׂגוֹת אֱלקוּת וְהִלְבִּישׁ לוֹ בִּבְחִינַת בַּת עַיִן הַנַּ"ל . וזה בחינת 'בַּת תְּחִלָּה סִימָן יָפֶה לְבָנִים' 'בַּת תְּחִלָּה', זֶה בְּחִינַת הַשֵּׂכֶל הַתַּחְתּוֹן שֶׁהוּא תְּחִלָּה וְהַקְדָּמָה לַשֵּׂכֶל הָעֶלְיוֹן וְזֶה בְּחִינַת: 'סִימָן יָפֶה לְבָנִים' 'בָּנִים', זֶה בְּחִינַת הַשֵּׂכֶל הָעֶלְיוֹן (ליקוטי מוהר"ן ח"א תורה ל, ג).

[37] וְעַל יְדֵי מָה תּוּכַל לְהַעֲלוֹת אֶת הַדִּבּוּר לְשָׁרְשָׁהּ עַל יְדֵי לִמּוּד הַתּוֹרָה בַּלַּיְלָה שֶׁעַל יְדֵי לִמּוּד הַזֶּה, נִמְשָׁך חוּט שֶׁל חֶסֶד, וְאָז הַבּקֶר אוֹר וְכוּ' וְאָז הַדִּבּוּר עוֹלֶה, וְנַעֲשֶׂה בַּת אַבְרָהָם כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: 'בַּת הָיְתָה לוֹ לְאַבְרָהָם וּבַכּל שְׁמָהּ' בַּיָּם גִּימַטְרִיָּא בַּכּל וְזֶה: וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם הַתּוֹרָה נִקְרָא אוֹרַיְתָא תְּלִיתָאֵי וּמִבְחַר דָּא אַבְרָהָם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם" פֵּרוּשׁ, עַל יְדֵי הַתּוֹרָה, שֶׁעַל יָדָהּ נִתְעוֹרֵר מִדַּת אַבְרָהָם עַל יָדָהּ נִתְתַּקֵּן הַדִּבּוּר, וְקֵץ כָּל בָּשָׂר יִטְבַּע בְּנֻקְבָּא דִּתְהוֹמָא רַבָּא טֻבְּעוּ בְיַם סוּף, סוּף, הוּא בְּחִינַת קֵץ כָּל בָּשָׂר, שֶׁהוּא דָּבוּק בְּיַם הַדִּבּוּר יִטְבַּע בְּנֻקְבָּא דִּתְהוֹמָא רַבָּא עַל יְדֵי בּקֶר דְּאַבְרָהָם, שֶׁנִּתְעוֹרֵר עַל יְדֵי הַתּוֹרָה כַּנַּ"ל. (ליקוטי מוהר"ן ח"א תורה לח, ו).

[38] מוהר"ן תורה ג' [שייך לעיל]

[39] אהרן לא הקריב עם הנשיאים, והיה אומר: אוי לי שמא בשבילי אינו מקובל שבט לוי, אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לאהרן, אל תתירא לגדולה מזו אתה מתוקן לכך נאמר: (במדבר ח, ב) "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך", הקרבנות כל זמן שבית-המקדש קיים הן נוהגין אבל הנרות (של חנוכה) לעולם "אל מול פני המנורה" (שם) וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם (גם כשיהיה ענין של חורבן בית-המקדש).

[40] ובזה המזמור תמצא שבעה עניינים, נגד שבעה הקנים שיש במנורה, והם חנינה, ברכה, אור, ישועה, הודאה, שמחה, רננה. שכל אלה העניינים עתידים להיות לישראל וכל האומר אותו שבעה פעמים כשיוצא לדרך ויכוון בו, ילך לשלום ולהצלחה (ר' אליעזר מגרמיזא).

[41] אמר רבי ישמעאל בר נחמן: אמר לו הקב"ה למשה משה, עתיד אני להיוועד להן לישראל ולהתקדש בהן בבית הזה, הדא הוא דכתיב: "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" (שמות כט, מג). זה הדיבר נאמר למשה מסיני ולא נודע בו עד שבא המעשה על ידיו, ואימתי היה זה זה יום השמיני, הדא הוא דכתיב: "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט, כד). אמר משה לפני הקב"ה: רבון העולמים מי חביב ממני ומאהרן אחי שבהן בית זה מתקדש? כיון שנכנסו שני בני אהרן להקריב ויצאו שרופין, אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, בסיני נאמר לי שאני עתיד לקדש את הבית הזה ובאדם גדול אני מקדשו והייתי סבור שמא או בי או בך הבית הזה מתקדש ועכשיו ב' בניך גדולים ממני וממך  "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש" (ויקרא רבה יב, ב).

[42] "כִּי גָּדל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ" 'שָׁמַיִם' הוּא בְּחִינַת קוֹל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ קוֹלֶךָ" כִּי עַל יְדֵי הַחֶסֶד הַיְנוּ בְּחִינַת חוּט שֶׁל חֶסֶד, הַנִּמְשָׁךְ עַל יְדֵי שֶׁלּוֹמֵד תּוֹרָה בַּלַּיְלָה  עַל יְדֵי זֶה נִתְתַּקֵּן הַקּוֹל כַּנַּ"ל וְזֶהוּ: "כִּי גָּדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ" (ליקוטי מוהר"ן ח"א תורה ג).

[43] שבעה נכנסו בחייהם לגן-עדן, אלו הן, סרח בת אשר, ובתיה בת פרעה, חירם מלך צור, עבד מלך הכושי, אליעזר עבד אברהם, ובן בנו של ר' יהודה הנשיא, ויעבץ, ויש אומרים אף ר' יהושע בן לוי.

סרח, דכתיב בה (שמואל ב' כ, יט) "אנכי שלומי אמוני ישראל", אני שהשלמתי מנין הנכנסים לגן-עדן.

ובתיה בת פרעה, דכתיב (דברי הימים א' ד, יח) "ילדה את ירד אבי גדור ואת חבר אבי שוכו ואת יקותיאל אבי זנוח ואלה בני בתיה בת פרעה"... אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל וזאת הביאה ישועה לישראל והוצאתן לחיים, הריני מאריך לה בחיים עם ישראל, כרתי עם אבותיכם ברית, והם בהלכות אבותיהם, זאת שבאת ועזבה מלכות בית אביה, ונדבקה בם, אני משלם לה (מסכת כלה רבתי פרק ג' הלכה כ"ג, ועיין במס' דרך ארץ פרק א' הלכה י"ח ובאוצר המדרשים עמוד 437).

 

האתר לעילוי נשמת כלל נפטרי עם ישראל ת.נ.צ.ב.ה - ולהחשת גאולת עם ישראל במהרה בימינו -  אמן נס"ו
כל הזכויות שמורות למכון "בית תפילה" מותר להפיץ ולפרסם על דעת בעלי האתר בלבד