חומש במדבר  |  תפילות כלליות  |  תורות משנת התשס"ט  |  "אחטא ואשוב"  |  תורות לפי סדר הפרשיות  |  "אנכי עפר ואפר"  |  חומש ויקרא  |  חומש שמות  |  חומש בראשית  |  תפילה שלא יהיה יהודי בודד בעולם  |  תורות משנת התש"ע  |  צדיק  |  שלום  |  שיחת חברים  |  השמח בחלקו  |  גאולה  |  נגינה  |  אמונה  |  מידות  |  מועדים וזמנים  |  סיפורים ושבחי צדיקים  |  תפילה לכותל המערבי  |  תפילה לירושלים ת"ו  |  תורה מפי הצדיק  |  בעולם אין אדם שאין לו בעיה או חסרון כלשהו בחיים,  |  תורה  |  תורות משנת התשע"א  |  תפילה  |  התחזקות  |  אודיו  |  תפילות לנשים  |  תפילות לגברים  |  ~רוצה לבוא לשיעור ולראות את בעל ה"תפילה לשלמה"~  |  
דף הבית >> תורה >> תורות לפי סדר אמירתם >> תורות משנת התשס"ט >> "צו"
 

"צו"

התורה נאמרה מפי קודשו של הצדיק בשיעור השבועי ביום שני פרשת צו התשס"ט

 

מחמת שנמצאים עתה בגלות ויש את כל הסטראֿ אחרא שבעולם שזה פרעה וכל חילו, שמנסים לכסות ולהעלים את הפאר והיופי של עםֿישראל, ובפרט את הטוב שבכל יהודי, ומנסים להחשיך את האור של התורה ומצוותיה, אבל כאשר זוכים לצאת ממצרים זוכים לקבלתֿ התורה וכו', וכל הגלות זה ענין של להסתיר[1] לנפש האלוקית את אור ה' יתברך, ולכלוא אותה בביתֿ מאסר בגלות בשעבוד של ארבע מלכויות של ס"א, ואחרי כן יצאו ישראל מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה ונעשית שמחה גדולה בכל העולמות.

ועלֿ כן גם אנחנו עתה צריכים מאד לשמוח ולהיזכר בכל הניסים והגאולה שנעשו לעמנו, ובפרט שנעשה אצלנו הקיבוץ של כל הפרשיות שהיו יוצאות מדי שבוע ועתה נלקטו כולן בכרך אחד הנקרא "דגל מחנה יהודה", וגם יצא לאור ספרון כיס הנקרא "תפילה לשלמה", (בדומה לספרון התפילה שיצא לנשים). ולכן צריך לשמוח על שיוצאים ספרי קודש לעולם, כי עלֿידיֿזה מתבטלים ספרי הטומאה והאפיקורסות, וככל שיוצאים אצלנו יותר ספרים שמדברים באמונה, בקדושה וביראתֿשמים זה מביא יותר שפע לעםֿ ישראל, וזה מרים את השמחה שלנו, ולכן אנחנו שמחים על הוצאת הספרים לאור שזה מראה על יציאה מגלות לקבלתֿהתורה וזה באמת מקרב את הגאולהֿהשלימה.

מספרים על הרב הקדוש רבי יצחק שמרוב השמחה שהיתה לו בשעה שיצא לאור הספר הקדוש 'ליקוטי מוהר"ן' הוא לבש בגדיֿ שבת ועשה כל מיני הנהגות של שמחה, כאילו זה עכשיו שמחתֿ תורה, ועלֿכן מחמת כל זה כאשר יוצא ספר קודש חדש לאוויר העולם, אז ע"י זה נעשה גם פקידת עקרות וכו', וכל הענינים הידועים שזה 'ספר תולדות אדם' וכו', וכבר מבואר בכמה וכמה ספרים בשם הצדיקים שיש בספרי הקודש מעלה גדולה וסגולה נפלאה אפילו שמונח במגדל או בארון, ובפרט שזה יצא היום לקראת ליל התקדש חג הפסח שזה גם נס ופלא גדול, שזוכים דייקא בימי ניסן לקראת חג הפסח לראות בישועת ה' ע"י זה הספר שיוצא לאור, ומתוך זה זוכים לעוד אמונה בה' ומתרבה האמונה בעולם, ומתגלה לעיני כל, שה' מלך ומלכותו בכל משלה וכו', ובפרט שהספרים האלה הם עוסקים גם בתורה וגם בתפילה, ו"דגל מחנה יהודה" הוא פירוש על התורה, והספר "תפילה לשלמה" זה ספר תפילות על כל מיני ענינים בעבודת ה', ונעשה ענין של אחדות ושלום, וזוכים לעוד תורה בעולם ונעשה שמחה ליהודים.

ולכן צריכים עתה לשמוח שמחה גדולה כאשר יוצא ספר קדוש לעולם, שהוא כל כולו קודש קודשים ונעשה בקדושה ובטהרה, ואני יודע כל מה שנעשה איתי בענין הספר, ולכן מחמת שהוא מקודש, הוא יכול להיות לתועלת לכל ענין וענין, וע"י שאדם יקרא בו ויעסוק בו עלֿידיֿזה הוא יזכה לברכת אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לו, וכל מי שיעסוק בספרים ויקרא אותם הרי הוא כמלך בישראל[2] שנאמר: "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" (דברים יז, יט) שזה ענין של המשכה בפועל של קבלתֿ התורה שיש למלך ספרֿ תורה, כי למעשה הספרֿ תורה היה הולך עם מלך ישראל ומנצח את המלחמות ומורה לו הדרך של כל ימי חייו ביושר עלֿפי חוקי התורה, ועלֿידיֿזה הוא היה דבק בה' ובעבודתו כל ימי חייו שזהו כל התכלית שאדם זוכה לעבוד את ה' בתורה ותפילה מתוך שמחה וטוב לבב לאורך ימים ושנים.

ועלֿכן בניסן זה ראשֿהשנה למלכים (ראש השנה פרק א, משנה א) היינו לישראל שהם בניֿמלכים, וה' יתברך עשה לכבודם את כל הניסים וכל המכות על המצרים כדי שיצאו ממצרים ברכוש גדול, וכאשר הם זכו לצאת ממצרים משעבוד לגאולה זה היה 'ביד חזקה' ובניסים גדולים ובאותות ובמופתים ובאלוהיהם עשה ה' שפטים, וזכו לכל זה מכיון שהיתה להם את האמונה בה' ובמשה עבדו, ולכן מכיון שזה חודש שבו נעשית התגלות האמונה, עלֿכן נאמר "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל" (ראש השנה יא.).

כך לפי היש אומרים שבניסן נברא העולם ומחמת ההתבוננות הזו דייקא יזכו עםֿישראל להיגאל ולצאת ממצרים שזה כולל גם את כל הגלויות שבעתיד ולכן עושים זכר ליציאת מצרים, וזה מרמז על ההתחדשות המתמדת של האמונה שבכל הזמנים שנעשית דייקא ע"י בחינת 'בניסן נגאלו', וכבר נאמר על עםֿישראל "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, לא), נמצא שעיקר גאולתֿישראל בפועל זה בחינה של כל מה שהיה במצרים, שזכו לשלמות האמונה לראות בניסיו יתברך ובהתגלות משה עבדו, שזה שיא ההתגלות של האמונה שיש בעולם כאשר עם שלם מאמינים ב'צדיק יסוד עולם' במנהיג האמת ולכן הם זכו ונעשו שקולים כנגדו על ידי שהאמינו כל ישראל בצדיק בכזו אחדות גדולה, ועלֿידיֿזה נתגלתה גם אמונתם בה' יתברך[3] בתפארתה וזכו לרוחֿהקודש והנהגה ניסית חוץ לדרך הטבע, ולהתכנס בסוכות וענני כבוד ולהיות מחנה השכינה הקדושה.

"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ"[4] – "אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החדש הזה לכם' (שמות יב, ב) שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל", כי מחודש ניסן מתחילה האמונה בעולם וה' יתברך הוציא ממצרים עם שלם בניסים גדולים וזה נותן כח של אמונה עד הדור האחרון בחינת: "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים, ואת אתתי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'" (שמות י, ב).

מבחן האמונה הוא דייקא להאמין בחידוש מעשהֿבראשית בכל יום ויום, ואם אדם כופר במעשהֿבראשית הרי שהוא אפיקורוס, והוא לא שייך לקדושה, ומכיון שבניסן זו ההתחלה של כל ההתבוננות של האמונה בה' ובמשה עבדו, לכן זה ההתחלה והראשית של התגלות מלכותו בעולם, בחינת בניסן נברא העולם, ומשמה מתחילה גאולת ישראל בפועל, שזה "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל"[5] מחמת המאן דאמר שבניסן נברא העולם שהן ההשגות שיש ביום רביעי (ראה הערה למטה) שזה ענין של יום החתונה, וזה הבחינה של "בניסן נברא העולם", כי אז יש התגלות בפועל של האמונה במעשהֿבראשית בבחינת: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" שזה עיקר האמונה והבאת משיח צדקינו בחינת: "היום אם בקולו תשמעו"[6] (תהילים צה, ז), וע"י זה כבר יכולים למשוך את אור הגאולה ליום הרביעי ולהיגאל בפועל כבר עתה בניסן בבחינת האמצע, וזוכים לקריעת יםֿ סוף ולראות ברוחֿ הקדש את בחינת "מקדש ה' כוננו ידיך" (שמות טו, יז) ולשיר את שירתֿהים את השיר שיושר לעתידֿ לבוא, וזוכים לגאולהֿ שלימה.

ומחמת שכל גאולתם של עםֿישראל הייתה בבחינת כלה לפני חופתה[7], והם האמינו במשהֿרבינו שזה בחינת החתן (שנגלה ביום רביעי) והאמינו בה' יתברך שזה בחינת יום הקבורה (שיתגלה לעתיד לבוא), ועלֿידיֿזה נעשה בהם שלמות הארת האמונה בתוך החושך של מצרים, ונעשה ענין של סוכות שזה בחינת חופת חתן וכלה, ואם היה איזה פגם קטן באמונה אפילו רק באחד מהם עלֿידיֿזה היה נעשה פגם במעשהֿבראשית[8] ח"ו, ומחמת זה נאמר שבניסן נברא העולם, כי ע"י ההתבוננות שהיתה להם הם כבר היו יכולים למשוך על עצמם את הגאולה בפועל בתוך החושך, בבחינת "היום אם בקולו תשמעו".

אור לארבעה עשר בניסן בודקים את החמץ לאור הנר, שזה מרמז על הבדיקה והסילוק של כל החומריות וכל הכפירה והאפיקורסות מן העולם שזה החמץ המסמא את העינים שלא יתגלה מושיעם של ישראל, ולכן לפני ליל התקדש חג כאשר בניֿישראל יוצאים בידֿרמה ממצרים, עושים מקודם את הבדיקה והביעור של החמץ, כדי לטהר את החמץ מן המוחין של כללֿישראל, ועלֿידיֿזה יכולים לזכות שוב לכל ענין האמונה בה' ובמשה עבדו, ולכן ציוו חז"ל לבדוק כי ע"י עצם הבדיקה הוא מבטל את הכפירה והאפיקורסות ומתגלה האמונה בה' ובמשה עבדו שזכו לה ביציאתֿמצרים.

נאמר במשנה (פסחים א, א): "אור לארבעה עשר בודקים את החמץ", היינו כפי שהסברתי על ארבעה עשר שזה גימטריא יד, וזה מרמז על היד של הצדיק, שהיא זו שיכולה לעשות את החיפוש בנשמות ישראל, ולבער מן המוחין של כולם את החמץ שיש להם, כי אדם לבדו לא יכול לטהר את מוחו מן החמץ, כי אין לו את הנר ה' ואת היד של משה עבדו לעשות חיפוש ולסלק את כל החמץ עד שיזכה שיהיה כולו רק טוב.

והיד של הצדיק היא 'העט סופר מהיר' והוא יכול לכתוב את כולם לחיים טובים ולשלום, כי הוא 'הסופר' של כל הבריאה כולה, כי הוא זה שלקח ופסל את הלוחות, והעלה אותם למרום (בחינת: "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם"[9] (תהילים סח, יט)) שיהיה נכתב עליהם מכתב אלקים, ולכן נקראת התורה על שמו "זכרו תורת משה עבדי" (מלאכי ג, כב), ולכן אור לארבעה עשר בניסן בודקים את החמץ, כי אז מתעוררת היד של הצדיק שהיא בחינת המטה של משה שהוא 'העט סופר מהיר' שבו נעשים ניסים גדולים במצרים, ויכולים עלֿידיֿזה לטהר את המוחין של ישראל עם הנר ה', ולבדוק את כל הבריות כולם ע"י היד של הצדיק שה' הבטיח לו ש"בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה" (שמות ג, יב). והוא כותב את הכל לחיים טובים.

ומחמת שהכל זוכים להאמין בשלמות בה' ובמשה עבדו, נעשית התגלות של הצדיק שהוא מחפש ומפשפש ומטהר את המוחין של כולם מן החמץ ונעשית התכללות של עםֿישראל עם הצדיק יסוד עולם, ולכן הוא עושה תשובה בעבורם, כמו שמצינו במשה שעמד בתפילה – "וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי כִּי אָמַר יְקֹוָק לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וָאֶתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק וָאֹמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ פֶּן יֹאמְרוּ הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם מִבְּלִי יְכֹלֶת יְקֹוָק לַהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וּמִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתָם הוֹצִיאָם לַהֲמִתָם בַּמִּדְבָּר וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה" (דברים ט, כה-כט) "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב) – עד שזכה לעלות שוב אל ההר ולהוריד תורה חדשה, כי הוא המנהיג והראשֿבית שהכל כלולים בו.

מחמת שבניסן הכל זכו לאמונה בשלמות זכו להתגלות מנהיגם בפועל בגדולתו ובנשיאותו, באותות ובמופתים וביד החזקה, כמו שנאמר "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שמות יד, ח) ה'יד' של משהֿרבינו שהיא נושאת ומרימה את כל הכללֿישראל ומטהרת את המוחין מן החמץ בחינת: "מאשפות ירים אביון" (תהילים קיג, יז) שהצדיק נושא ומרים את ישראל מהמקום הכי נמוך שהם נמצאים בו, הוא בעל כנפיים גדולות, והוא מנשא אותם ומאיר להם את כל הנקודות הטובות שיש בכל אחד ואחד, והוא אוחז בידו את הנר ה' (את כל הנשמות שנשתלשלו מהאדם הראשון), ולכן הוא יכול על ידו לגלות את כל הנקודות הטובות שבכל הבריאה ולדון אותה לכףֿזכות.

ומה שחולקים על הצדיק זה מראה שהאבנים עדיין אינן שלמות, ואי אפשר עדיין לבנות את "מקדש ה' כוננו ידיך" שראו בקריעת יםֿסוף, כיון שיש פגם באמונה של העם, שעדיין אינם מאמינים בשלמות 'בצדיק יסוד עולם' במשה רבם, ולכן עוד לא יכולים לצאת מאפילה ואינם יכולים עדיין לזכות לאור גדול, וזו הכוונה במה שנאמר: "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים"[10] (שמות יג, יח), שאם יש שלמות האמונה והכל מאמינים בצדיק האמת אז מתגלה היד שלו ונגאלים בזרוע חזקה, וזוכים לקבל את התורה עם שכל שמטהר את כל המוחין מטומאת מצרים, ויכולים לצאת ממצרים חמושים ומזוינים בידֿרמה 'בריש גלי' כלולים כל נשמות ישראל במשהֿרבינו ולקבל חמישה חומשי תורה.

הצדיק יכול להרים ולשאת "על כנפי נשרים" את כל הבריות כולן וכל התגלות מלכות ה' שנמשך בעולם, זה הכל נמשך מהצדיקים, מן השורש בכסאֿהכבוד שהוא האבות הקדושים, וכבר מבואר באמת על הענין של אברהם יצחק ויעקב שמתגלים ומאירים את האור של שלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות[11], אברהם אבינו מידתו חסד וזה ענין של פסח, מחמת שבפסח מתגלים כל החסדים וכל ההשפעות שיכול אדם לזכות, אבל כדי להגיע למתןֿתורה לחג השבועות צריך את יצחק, את מידת הדין, כי כדי לזכות לקבלתֿהתורה אדם צריך לקדש את עצמו, ולהפריש את עצמו מקודם מכל עניני העולם, ואף אחד לא יכול לזכות לקבלתֿהתורה אם הוא לא מפריש את עצמו מקודם כבחינת הארוסה לפני החתונה שהיא אסורה על בעלה, שזו בחינתו של יצחק שהוא עולה תמימה, ולכן הוא ביקש מאברהם אבינו שיאסור אותו כדי שלא יפסל לקרבן, ויהיה כולו קודש לה'[12], ויעקב אבינו זה הסוכות[13] זה חתונה ויחוד, ומזה משתלשל זרעֿקודש שזה בחינת מיטתו השלימה של יעקב אבינו, והם שבטי י-ה כי שמי מעיד[14] שנמצא בקרבכם, האמונה זה בחינת התגלות הסוכה ויש לנו את כל השפעים וכל ההשגות של רוחֿהקודש שזה השמחה הכי גדולה שיש לאדם (כמו שזכו בקריעת יםֿסוף), וע"י שעושה את הסוכה כהלכה ויושב בה עם השבעה רועים וענניֿהכבוד הוא יכול לזכות להתגלות רוחֿהקודש, ולזכות ל"ברכות אביך גברו על ברכות הורי" (בראשית מט, כו), ברכת בניו של יעקב לנצח נצחים שיהיו כאפרים וכמנשה[15].

התגלות הברכה בפועל מתחילה ביוסף שזכה לראות ברוחֿהקודש עד סוף הדורות כולם, ועלֿכן מזכירים שהגואל ייצא ממנו, וזה בשל ההתבוננות שהייתה לו עד סוף הדורות כולם, ודוד מלך ישראל הוא בחינת אברהם אבינו כי דוד המלך ריווה[16] לה' יתברך בתפילות ושירות ותשבחות, ועלֿידיֿזה מתעוררת בעולם מידת הרחמים, וממשיך שפע על כל הבריאה, מבואר בזוהר שבשעה שאדם קורא את פרשת "עקדת יצחק", עלֿידיֿזה הוא עושה התקשרות לאברהם אבינו, ובזה הוא מעורר את מידת הרחמים בעולם[17], וזה היה כל עיסוקו של אברהם בעולם לעורר עוד ועוד רחמים[18], עלֿכן בפסח מתנוצץ ביותר החסד של אברהם אבינו, ויעקב זה כללות שבטיֿישראל בחינת: "יחד שבטי ישראל" (דברים לג, ה) שזה מגלה את ההתנוצצות של יוסף בחינת: "מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל" (בראשית מט, כד) וכשזוכים לכל זה ומגיעים כבר לסוף לחסות תחת כנפי השכינה בענניֿהכבוד, ומתגלית מלכות ה' בעולם בחינת "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג, מג), ויצחק שהוא עמוד האמצעי הוא הענין של שבועות שזה ענין של קבלתֿהתורה, שזה בחינת מיתה שצריך אדם להמית עצמו באהלה של תורה[19], ועלֿכן כמה שאדם מקושר לשורשו באבות הקדושים, באברהם אבינו שגילה והמשיך את ענין האמונה בה' בעולם, עלֿידיֿזה הוא מאיר יותר בעולם את כל הענין של פסח וניסן וכל הענין של התגלות האמונה בעולם, וזוכים לצאת בידֿרמה ולקבל תורה ולבנות את ביתֿהבחירה.

אברהם זה ניסן זה ניסיונות, זה העשרה ניסיונות של אברהם אבינו, וזה סימן לבנים לדעת שהכל זה ניסיון שיש לצדיקים כל מה שעובר עליהם בכל הדורות זה עשרה ניסיונות שעברו במדבר (אבות דרבי נתן פרק לד), שזה מה שעברו שבעתֿהרועים וכל הצדיקים שהם המנהיגים של העדה, שיש להם התבוננות של אמת שאי אפשר לתפוס בכלל מה הם עושים בידים שלהם שהם כל הזמן עושים מלחמה לה' מדור לדור בעמלק וממשיכים לעולם את האמונה[20], והם מעלים ומקדשים ומכניסים את ישראל שהיו בחינת דריֿמטה לבחינת דריֿמעלה, וזוכים לבחינת "פי שניים ברוחך אלי" (מלכים ב' ב, ט), וכל צדיק מנסה להמשיך את האמונה בעולם פיֿשניים, כמו שמצינו אצל 'משה ויהושע', וכמו שמצינו אצל 'אליהו ואלישע' שזכו להמשיך ולגלות את האמונה בתלמידים באופן שזכו להיות פיֿשניים ברוחם, וזכו להשיג התבוננות בגדולת ה', ע"י רוחו של רבם שנשא אותם והגביה אותם על 'כנפי נשרים' (שמות יט, ד), הם זכו לפיֿשניים בעולם ע"י הקשר שהיה להם אל הרב שזה מאד מאד קשה להבין איך אפשר לזכות ל"עין לא ראתה אלהים זולתך" (ישעיהו סד, ג) לבחינת "לא יראני האדם וחי" (שמות לג, כ), שזה בחינת "רצוא ושוב" (יחזקאל א, יד) מטי ולא מטי (נוגע ולא נוגע).

וכדי לזכות להתגלות משהֿרבינו, שזה אי אפשר כמו שאמרנו רק ע"י רב ותלמיד כנ"ל, צריך להמשיך לעולם אמונה שלימה ברב עד שזוכה להתבוננות הזו של אמונה במשהֿרבינו, ואפשר לזכות לפיֿשניים גם בחושך של מצרים, כי רק כאשר מתגלה הצדיק אז כל השכלים כולם יכולים להתנקות מכל החמץ וכל הטומאה של מצרים שנדבקה בהם.

במצרים לפני שהם זכו להמשיך על עצמם את היד של משהֿרבינו היו ביניהם רק אהרן ושבעים הזקנים ולא היה בכוחם להמשיך את ההתגלות הזו של פיֿשניים (ולשבור את מסך הברזל של מצרים, ולזכות להביא את ישראל להרֿסיני ולקבל את התורה במעמד הנשגב), אבל נעשה דבר שהוא נגד הטבע, וה' הביא להם את משה בבחינת "אני ולא מלאך", כי ההמשכה הטבעית זה ע"י מלאך ע"י שליח, וה' יתברך בחר בשני אחים שישלימו איש את רעהו כמו שנאמר: "הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים" (שמות ד, טז) ואתה תעביר לאהרן אחיך את ההתבוננות של אספקלריא מאירה, וזה דבר שהוא נגד הטבע, כי המלאכים הם הממונים להעביר ולקשר בין שני העולמות ובגאולת מצרים נאמר "אני ולא מלאך"[21] ושניהם כאחד היו בבחינת משיח, שניהם יכלו לגאול ולהוציא את עםֿישראל ממצרים כמו שרואים שהמכות בפועל נעשו ע"י משה ואהרן יחדיו, ודייקא באותו זמן ה' יתברך עשה את הדבר הזה שהוא לא היה עדיין מעולם. "למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'" (שמות יב, ב).

יהושע הוא בחינת ההמשכה "פי שנים ברוחך אלי" של התלמיד, והוא מוזכר דייקא בענין של מלחמת עמלק בפועל "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי ניצב על ראש הגבעה ומטה האלהים בידי" (שמות יז, ט), יהושע זו המשכת הידיים של משה שעושות מלחמה ואהרן וחור תומכים בהן וביחד זוכים להתגלות האמונה בה' בעולם בפועל, ע"י החרב נוקמת שאחז יהושע בידו, אבל את ההתבוננות הפנימית, החום שבלב, את זה משהֿרבינו המשיך דרך אהרן הכהן בחינת: "ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחושן המשפט על לבו בבואו אל הקדש לזיכרון לפני ה' תמיד" (שמות כח, כט), וזה מראה על המשך פיֿשניים של הלב של משהֿרבינו, להאיר לעולם את הלב של משהֿרבינו ע"י אהרן הכהן, שהוא זכה להיות הלב של הבריאה בפועל, היינו הכהןֿגדול בביתֿהמקדש, וביחד אהרן ויהושע עושים את ההמשכה של משהֿרבינו, את התגלות ה' בעולם בבחינת "אני ולא מלאך", כי יהושע עשה המשכה לענין הידים של משה בפועל, ולכן כאשר זכה לפיֿשניים זכה להעמיד את גדולי השמשים של הבריאה השמש והירח[22], כי באמת יהושע הוא השמש הגדול מכולם שמשתלשל מידיו של משה שנמצאות בכסאֿהכבוד שאינן עושות מלחמה בפועל באתגליא בעולםֿהזה, אלא כשישראל משעבדים את ליבם לאביהם שבשמים, ולכן ע"י אהרן ויהושע זכו ישראל להמשיך את התגלות גדלותו של משה בעולם שזה בחינת "אני ולא מלאך" שנתגלית רק פעם אחת בגאולת מצרים בניסים גדולים ומפורסמים לכל, שזה מתחיל בעצם מאברהם אבינו[23] שה' אמר לו: "צא מהאצטגנינות שלך"[24], וזכה לגלות את ענין האמונה בעולם, ויורד עד לכללֿישראל במדבר שזוכים לקבל בפועל תורה ומצוות מעשיות שזה התגלות בפועל של "אסתכל באורייתא וברא עלמא" שזו התגלות בפועל של "אני ולא מלאך".

וישראל מבקשים את משה "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות" (שמות כ, טו) שביראתם הם נתנו למשה לדבר עם ה' עד שבעת הקץ יזכו כבר לקבל מידיו יתברך בפועל, ואז תהיה היד שלנו שתצביע[25] ותראה "זה ה' קיוינו לו" (ישעיהו כה, ט) וזה בחינת "אחוז בכסא" שנאמר למשה בקבלת התורה בעת שקטרגו המלאכים ואמרו מה לילוד אשה בינינו[26] (שבת פח:). משה היה באספקלריא מאירה, כל כולו מאוהב בה' יתברך, ולא היה יכול לסבול שום דבר מהעולםֿהזה מתוך שהוא כל כך כסף לה', ובער לה' ושום דבר לא יכול היה לעצור אותו, והוא כל כך בכה לה' והשתוקק לה' "וירא בסבלותם" (שמות ב, יא) שהיה רואה את כל מה שנעשה בעולם, את כל הצער ואת כל הפירודים ואת כל היגונות של כולם, ומתוך ההתבוננות הזאת שלו הוא ירד עד שזכה למצוא את הזיווג המתאים לו אצל יתרו כהן מדין במקום הכי ירוד ושפל שלא היה כדוגמתו, אבל באמת משמה הוא זכה להבין שאפשר להמשיך את הלב שלו לאהרן הכהן, ולעשות ללב המשכה של פיֿשניים, ועלֿידיֿזה נעשתה הפגישה שלו עם אהרן "הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו" (שמות ד, יד), ונתגלה הלב של משה בפועל ע"י שנעשה ענין של דיבור בפה (בחינת פיו וליבו שווים), כי הפה של אהרן מגלה את הלב של משה. ומכיון שמשה הוא הכלי של "אני ולא מלאך" התגלות ה' בעולם[27] התגלות האמונה בעולם בלב שלם, וזה נעשה ע"י משה ואהרן שזה המשכת הלב והכיסופים של אהבת ה' שממשיך את התגלות ה' באופן של "אני ולא מלאך" בעולם.

בעת שהיו כבר במדבר הם היו נצרכים לעשות התבוננות בדעת כדי לזכות להלחם בפועל באפיקורסות של עמלק, ולכן היו צריכים לבחינת התלמיד ליהושע כמו שנאמר: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" (מסכת אבות א, א) שיעשה מלחמה לה' מדור לדור ע"י מלחמתה של תורה בתוך העולם של הפירוד ויתגבר על כל הכפירה שיש בעולם ע"י התורה הקדושה למעשה, ולכן צריך להמשיך את ההתבוננות של יהושע בשכל דייקא, כי ה' כשהוא ברא את העולם בפועל הוא "אסתכל באוריתא וברא עלמא", ולכן דייקא ע"י התבוננות בשכל עלֿידיֿזה יכולים לבטל את קליפת האפיקורסות, ולחלוש לפי חרב נוקמת ברית את הכופרים במתןֿתורה מסיני, שכופרים בה' ובמשה עבדו, שזה בחינת "אסתכל באורייתא וברא עלמא" בפועל.

ועלֿכן ראינו אצל הצדיקים שעשו מלחמתה של תורה כמו אצל הרמב"ם שכתב את "מורה נבוכים" וכו', וכל מיני מפרשים שפירשו וגילו רזים בתורה כדי להאיר ולגלות העינים ולהראות הכסילות והרוחֿשטות שיש בחכמת הפילוסופים, ולכן הם כתבו כל מיני חיבורים כדי לסלק ולבטל את הפילוסופיה והתבוננות של שקר של הרשעים מבלי העולם, ולכן הצדיקים בכל הדורות כתבו כנגדם את כל הפירושים לתורה מצד השכל וההבנה, ועלֿידיֿזה הם מוכיחים וממשיכים את מציאות ה' בעולם בתוך ההסתר פנים הגדול ביותר, ועלֿידיֿזה זוכים לבטל הספק שיש לישראל בלב "היש ה' בקרבנו אם אין" (שמות יז, ז) ונעשה בחינת פיֿשניים ברוחך עלינו בחינת "דע מה שתשיב לאפיקורסות"[28], ולכן הצדיקים כתבו מלחמתה של תורה בחינת 'עט סופר מהיר' שזה בתוך הטבע ומנהגו של עולם בחינת התגלות יהושע, התלמיד שלא מש מן האוהל ועסק התורה בפועל[29]. אבל כשבאו משה ואהרן להלחם כנגד פרעה היה אז ענין של כבדות לב שזה בחינת: "דרך ארץ קדמה לתורה" שזה ענין של ענוה[30] ופרעה היה קליפה כל כך קשה של גאוה שמצד השכל אי אפשר לבטל אותו בחינת "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" (סוכה נב.), כי בזמן פרעה היתה התגלות של ממש לעבודהֿזרה וראו בפועל את כוחם כביכול, וכדי למשוך את ליבם של ישראל מכל השקר של מצרים בחינת "צא מאיצטגנינות שלך" שנאמר לאברהם אבינו, ולגלות לכללֿישראל את ענין האמונה ולעורר את ליבם לאביהם שבשמים, לכן נצרך ה' דייקא לשנות הטבע לבחינת "אני ולא מלאך" ולגלות את משהֿרבינו ואחיו אהרן הכהן בתוך החושך של מצרים.

ידוע שאחים הם בלב אחד, והתורה אומרת שאחים היינו דומים[31], שהם אחד, שיש להם לשון של אחד, שהם מאוחים ומחוברים ביחד באחוה ואין ביניהם ענין של פירוד, עלֿכן כשרצה ה' יתברך להמשיך את אור האמונה ולגלות לישראל שהם 'לב אחד' בחינת "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב), שרצה ה' להראות לישראל שיש להם לב אחד לאבינו שבשמים, גילה את ידיו של משהֿרבינו שעושות מלחמה והתגלות ה' בעולם בפועל ונעשה ביטול הבחירה החופשית עד שפרעה וכל הכפירה והשקר לא יכולים לעמוד ומתבטלים כנגד התגלות של ה' ומשה עבדו, ולכן נעשה גם בקליפות התגלות החושך חוץ לטבע ונעשה בחינת "וימש חושך" שזה כל ענין הכבדת הלב כמו שנאמר: "כי אני הכבדתי את לבו" (שמות י, א) ובאותו זמן "לכל בני ישראל היה אור במושבותם" (שמות י, כג), וזכו להמשכת הלב של משה בפועל ע"י הדיבור של אהרן ודייקא ע"י הכבדת ליבו של פרעה כמו שנאמר: "ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם" (שמות ד, כא) ודייקא עלֿידיֿזה שהיה לו הכח לא לשלח את עםֿישראל לפני הזמן, ואחרי כל מכה הוא אמר אני לא אשלח את עםֿישראל, דייקא עלֿידיֿזה זכו עםֿישראל לשאוב עוד אמונה[32] פיֿשניים מהלב של משה רבם, וזה נשתלשל אליהם ע"י הלב של אהרן ונכנס לתוך ליבותם בחינת: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח), כי כאשר זכו ישראל לבחינה נשגבה זו של "ושכנתי בתוכם", אז נעשתה להם התכללות התגלות אהרן והתגלות משהֿרבינו וזכו לאמונה שלימה ולגילוי ה' באותות ובמופתים גדולים.

הגמרא במסכת שבת (יד:) אומרת: אמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים (דכתיב (קהלת יב, ט) "ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם ואיזן וחיקר" ואיזן וחקר – שעשה אזנים לתורה, כלומר סייג והרחקה ככפיפה זו שנוטלין אותה באזנים ואין נוגעין בה (רש"י)) יצתה בת קול ואמרה: "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני" (משלי כג, טו) "חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר" (משלי כז, יא). שלמה ובית דינו ואחריהם הלל ושמאי ותלמידיהם הורו שצריך לנקות את הידיים קודם האכילה מחמת שידיים עסקניות הן, ולא ראוי לאדם שיאכל בידיים מסואבות, שאינן נקיות. ועלֿידי שאדם ייטול ידיו כראוי קודם סעודתו הוא יוכל לאכול בטהרה כראוי.

ולכן עיקר הכוונה בשעת הנטילה (אף על פי שלא כיוון ייצא ידי חובה) שתהיה הנטילה מכשרת את ידיו לאכילה, כי מקודם הן עסקניות וגזרו שאינן ראויות להשתמש בהן לאכילה, וזה ענין כוונת הנטילה בפשטות. ולכן ראוי לכתחילה שכאשר אדם הולך ליטול ידיו לסעודה יכוון שתהיה הנטילה מכשרת את ידיו לאכילה[33] כנ"ל. וע"י שהוא יכוון כוונה זאת כראוי הוא יוכל להמשיך גם את כל שאר סדר הכוונות של נטילתֿידים, שהן התולדות של כוונה זו.

ומחמת שהידים הן הכלים לקבל את התורה ולעשות את מצוותיה בפועל, לכן נאמר הענין הזה שאדם צריך ליטול ידיו שיהיו תמיד נקיות, וההתבוננות הזו זה גם הענין של פסח, כי לפני פסח אדם צריך לשמור את הידיים שלו שיהיו נקיות מכל חשש חמץ, כי כל השנה הוא נוגע עם הידיים בחמץ. וזה מרמז על פגם המוחין, שזה פגם האמונה בה' ובמשה עבדו, כי נקיות הידיים זו זכות ונקיות האמונה בחינת "ויהי ידיו אמונה[34] עד בא השמש"[35] (שמות יז, יב) עד שניצחו את הספק שהיה להם באמונה.

באמת מעיקרא יש לאדם פגם בידיים כי לכתחילה הידיים שלו הן בחינת חמץ, כי כל השנה האדם נוגע בכל מיני חכמות חיצוניות עם הידיים שלו, ונעשה בחינת חמץ באמונה שלו וזה סותם לו כל מיני מקומות במח, ונעשה תערובת של אפיקורסות וחכמות זרות שזה משתלשל לעשיה ונעשה פגם בידיים, שראשיתו מן הפגם במוחין ובאמונה הטהורה בה' ובמשה עבדו, שנכנס בלב ספק "היש ה' בקרבנו אם אין", ועלֿכן באמת צריך ליטול ידיים קודם בדיקתֿחמץ כדי לטהר ולנקות אותן מכל החמץ שדבק בהן במשך כל השנה, ועלֿידיֿזה מתקדשת ונטהרת הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל ונפרדת מן החכמות החיצוניות שנגעה בהן במשך כל השנה, וזוכים לעסוק בתורה כמו בשעת קבלתֿהתורה בקולות וברקים שניתנה לנו מה' ע"י ידיו של משה, ועלֿכן גם בפסח לפני אכילת מצה עושים את עסק הנטילה כדי להכין ולהטהר מחדש להמשיך קדושה וטהרה חדשה שהיתה לאוכלי המן, ועלֿידיֿזה לזכות לעלות ולצאת ממ"ט שעריֿטומאה, ולבוא אל שער הנו"ן של קדושה, ואפשר לקבל את התורה הקדושה במוחין חדשים, ולכן רואים שבפסח אוכלים מצה ונזהרים ממשהו חמץ בשונה מאשר בכל השנה שאוכלים חמץ, והכל אוכלים מצה שזה לחםֿעוני וזה לא אותה התבוננות כמו לחם, כי על ידי מצה יכולים לבוא לטעום 'טעם מן' ולזכות לכיסופין ולתבערה לה' יתברך. ועל ידי אכילת מצה בכוונה יכול אדם להרגיש כל מיני טעמים, ובכל העולם נעשית התגלות האמונה[36], והכל באחדות עם הצדיק, והכל עוסקים בענין של זיכרון יציאתֿמצרים, שהיתה אז התגלות הגואל באותות ובמופתים גדולים, והכל עוסקים באכילת מצה בשבעת ימי חג הפסח ובפרט בלילֿהסדר, ועלֿידיֿזה יכול לבוא לכל מיני טובות ולכל מיני השפעות הבאות לעולם בזמן התגלות הגאולה השלימה.

עלֿידיֿזה שהוא עושה את חג הפסח הוא מטהר את המוח שלו מחמץ, ומבטל את כל החמץ שהיה שם ב"בל יראה ובל ימצא", כי אם יש ברשותו של אדם חמץ הוא שורפו ומבטלו, ועיקר החמץ הוא במוחין, וצריך להישמר שלא יהיה לו חמץ ב'אמונה' במח שלו, ולכן צריך לנקות ולבער ולבטל את החמץ, וזה נעשה עלֿידי שהוא נוטל את ידיו ושומר אותן שתהיינה תמיד בנקיות שזה מרמז על שמירת נקיות הדעת והאמונה בבורא עולם, כי המח הוא זה שמפעיל את הידיים, ולכן אם יש בהן פגם זה מרחיק את הגאולה ומחשיך את כל ענין התגלות האמונה בעולם. וכבר חז"ל אומרים: "כל האוכל בלא נטילת ידים כבא על אשת איש"[37], ועלֿידיֿזה נעשה לו פגם בקדושה והוא בא לידי עניות[38] (ראשי תיבות של 'על נטילת ידים' עני), ועלֿכן עלֿידיֿזה שאדם מקדש את ידיו ומטהר את עצמו באופן שהידיים יהיו טהורות וראויות לאכילה, מפה הוא מתחיל את כל ה'סדר פסח' ומזה משתלשל כל התולדות של כל הקדושות, ונעשה תיקון של כל לילֿהסדר, ועלֿידיֿזה מקרבים את הגאולה, אבל בכל פעם שיש פגם בידים זה סימן לעכירות הדמים ומראה שיש חמץ במוחין שזה פגם בהתבוננות, ומזה יבין שנחשך לו אור האמונה בה' ובמשה עבדו ע"י מעט השאור שבעיסה[39], והחמץ הזה הוא הלא טוב, ועלֿכן נאמר: "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ", 'אור לארבעה עשר' גימ' יד שזה מרמז שצריך לנקות את הידיים טוב טוב, ובדיקתֿחמץ זה ניקיון הידיים זה ניקיון האמונה, ועלֿידיֿזה אדם זוכה לבטל את החמץ שזה כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דחזיתיה ודלא חזיתיה וכו'[40].

ועלֿכן כבר נאמר את כל הענין הזה שיהיה דייקא לעתידֿלבוא שכבר כל הידיים בעולם יהיו נקיות ויעסקו כל הידיים רק בעסק הנגינה דקדושה, כי לעתידֿלבוא כל הידיים שבעולם יהיו נקיות, וכבר לא תהיה בשפיכותֿדמים, ומחמת שעתה בכל העולם יש חכמות חיצוניות, לכן נפגמו הידים שצריכות לקבל את התורה בקדושה ובטהרה, והם עושים כל מיני דברים אסורים שזה ענין של שפיכותֿדמים ורצח וגניבה וגזילה, ואוכלים בלי ברכה[41] בחינת: "כי מלאה הארץ חמס" (בראשית ו, יג), וכל העבירות שבעולם זה דייקא ע"י פגם הידיים שאינן נקיות, ועלֿכן בעת הגאולה שתבוא במהרה כל הידיים שבעולם יהיו טהורות וקדושות, ויזכו לקומה שלימה של אמונה מכף רגל ועד למוחין, ויהיו הכל בקדושה וטהרה זכים וטהורים, ועלֿידיֿזה תהיה התגלות הצדיק, וכבר יגיעו להתבוננות אחרת מה שלא היה אף פעם, ואז יראו את מעלת הידיים שהן יכולות להגביה מעל הראש ולהוריד לעולם המעשה מהמקום הכי גבוה את הלוחות הכתובים בכתב אלוקים את עשרתֿהדיברות.

והכל יעסקו רק בנגינה בשירות ותשבחות[42], ותרבה הנגינה בעולם וכל אחד ינגן על כליֿנגינה וקול הנגינה של עםֿישראל ילך ויתפשט ויכבוש את העולם כולו, ויבטל לגמרי את הגוים ואת כל החכמות חיצוניות שלהם, וזה היה הפחד של פרעה, ולכן הוא אמר אני לא אשאיר קיום לזכרים, כי עיקר הטהרה של העולם הוא דייקא ע"י הזכרים שבישראל שהם יכולים לטהר את המח ע"י תרי"ג מצוות התורה, אבל אצל האישה כבר מצינו רנ"ב אברים[43] (ואצל האיש יש רמ"ח אברים), ועיקר התיקון נעשה ע"י הידיים של הזכר שהוא מניח תפילין (ועושה בריתֿמילה), אדם חייב להניח תפילין כל יום, וע"י הנחת התפילין הוא מתקן את הפגם בידיים של אדם הראשון ששלח ידו באיסור, ועלֿכן הזכר מניח תפילין, וצריך לעסוק בתורה ותרי"ג מצוותיה, כדי לקדש את המוחין כי הוא נותן את הזרעֿקודש המשכת חכמת ה' בעולם, ולכן יש לו את הניסיון באמונת חכמים באמונה במשה עבד ה', והאישה היא כולה אמונה בה' יתברך ובצדיקים שהנשים לא חטאו בעגל ולא פגמו באמונה במשה, אבל האיש יש לו פגם במוחין שלו ונכנס לו ספק באמונה ועלֿידיֿזה נעשה לו דמים עכורים, ולכן הוא חייב להניח תפילין שהם כנגד הלב וכנגד המוחין ולהתעסק בתורה ובמצוות ובמעשים טובים, ועלֿידיֿזה הוא זוכה לתקן את פגם הידיים, ועלֿידי שמקדש עצמו כנ"ל נעשה לו שמירה ויכול להינצל ממשהו חמץ במוחין, וזוכה לטהרה ולאמונה שלימה בה' יתברך ובמשה עבדו, ומזה פחד פרעה הרשע.

פרעה הרשע רצה לבטל את הזכרים מישראל שלא יהיה תיקון לידיים, ולכן הוא אמר: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (שמות א, כב), כי אם יהיו זכרים בישראל הם יעשו תיקון לידיים, ועלֿידיֿזה הם ינצלו מחכמות חיצוניות, ויזכו לשכל אחר והתבוננות אמת בעולם, ועלֿידיֿזה תתבטל המחלוקת (שזה בחינת המצה בחינת "מצה ומריבה") ותהיה להם אחדות ושלום ויגיעו לגאולהֿשלימה.

אומרת הגמ' (נדה לא:) "אמר רבי יצחק אמר רבי אמי: כיון שבא זכר בעולם – בא שלום בעולם, שנאמר: (ישעיהו טז, א) "שלחו כר מושל ארץ" זכר - זה כר (כר הוא מנחה דהיינו סימן שלום (רש"י)), ומה הקשר בין זכר לשלום? אבל בעת שבא הזכר שיכול להיות ת"ח שמרבה שלום בעולם, ומתקן את פגם הידיים, ע"י שהוא מרבה בעסק התורה, ובכך הוא מבטל את כל המחלוקות, ומבטל את פרעה לגמרי, לכן פרעה נלחם דייקא בזכרים כי "זכר בא לעולם שלום בא לעולם", כי הזכרים הם שעושים תיקון לאביהם שבשמים ומגישים לו "שני גדיי עזים טובים... מטעמים לאביך כאשר אהב"[44] (בראשית כז, ט) כי ע"י שהידיים של ישראל מתקדשות הן נעשות המשך לעבודתו של הכהןֿהגדול בקודשֿ הקודשים, ועלֿ ידיֿ זה נעשה המשך לידיו של משה ונעשה שלום בין כל הבריות ונעשה שלום בין כל אדם למידותיו, ובאה גאולה לעולם והכל מודים ומשבחים בכלי זמר ומנגנים כולם יחדיו.



[1] כמו שנאמר אצל אברהם בברית בין-הבתרים בעת שהתנבא על ד' הגלויות: "והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו" (בראשית טו, יב) ופירש רש"י: רמז לצרות וחושך של גלויות, וכן אמרו במדרש (בראשית רבה מד, ז) אימה זו בבל, חשיכה זו מדי, גדולה זו יון, נופלת עליו זו אדום.

[2] רבי שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הם (שבת פרק ד משנה ד). מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: צא שכור לנו פועלים, הלך ופסק להם מזונות, וכשבא אצל אביו אמר לו: בני, אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב (בבא מציעא פרק ז, משנה א).

[3] "זה אלי ואנוהו" ר' אליעזר אומר ראתה שפחה על הים מה שלא ראו יחזקאל וישעיה, שנאמר: (הושע יב, יא) "וביד הנביאים אדמה", שלא היו רואין אלא מתוך מראות, שנאמר: (יחזקאל א, א) "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים", ומתוך שראו שרפים וחיות הקודש מימין ומשמאל, לפיכך לא היו מכירין כבוד יוצרם, אבל כשנגלה הקב"ה על הים לא נגלה עמו לא מלאך ולא שרף ולא חיות הקודש, לפיכך רואין בראיית נשמה ובראיית הלב ומכירין כבוד יוצרם דומה להם כאילו רואים בעיניהם, ואפילו עוללים ויונקי שדים היו רואין כבוד יוצרם, ומראין אותו באצבע, ואומרים זה אלי, וכן יהא לעתיד, שנאמר: (ישעיה כה, ט) "ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה" וגו' (מדרש שכל טוב שמות טו, ב).

[4]  תניא אמר רבי שמעון בן לקיש למה נאמר במעשה בראשית יום אחד יום שני יום שלישי יום רביעי יום חמישי, יום הששי ה"א יתירה למה? שהרי בכולן לא נאמר אלא יום אחד יום שני וכן לכולם! מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה שיש בה ה' ספרים (חמשה חומשי תורה) – מוטב, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו (תנחומא בראשית א).

[5] וזה דומה להתבוננות של יום הרביעי, יום החתונה, שמסוף האמצע שיא השמחה והאביב של החיים כבר אפשר לראות בבירור את הסוף את ענין הקבורה כל ענין השבת (ראה תורה שנאמרה בהילולא של הנועם אלימלך) שאז זה נקרא עולם חרוב ואז השמחה הכי גדולה, רק שאין לנו כבר התבוננות על זה מן הכלים שיש לנו עתה (בחינת כל דרי מעלה שבאים להשתתף בשמחת חתן וכלה ובסוף כולם כבר בבחינת דרי מעלה ובטל ענין של דרי מטה).

[6] אמר ליה (רבי יהושע בן לוי לאליהו הנביא): אימת אתי משיח? – אמר ליה: זיל שייליה לדידיה. – והיכא יתיב? – בפתחא דקרתא (שגן עדן הוא כנגד כל העולם, וקאמר ליה דבאותו צד של גן עדן שכנגד פתח העיר, משיח שרוי) – ומאי סימניה? – יתיב ביני עניי סובלי חלאים (מנוגעים, והוא נמי מנוגע דכתיב: (ישעיה נג, ה) "והוא מחולל מפשעינו" וכתיב (שם ד) "חליינו הוא נשא") כולהו (כל מי שיש לו ארבע וחמש נגעים) אסרי להו ושרו בחדא זימנא (מתירין כל נגעתן ביחד ומקנחין אותן וחוזרין וקושרין אותן) ואיהו שרי חד ואסיר חד (ואילו המשיח מתיר אחד ומקנחו וקושרו, ואחר כך מתיר האחר ועושה כן ואינו מתיר שני נגעים יחד) אמר: דילמא מבעינא, דלא איעכב  (דסבר, אי בעי לי לצאת וליגאל את ישראל לא אתעכב כדי קשירת שני נגעים). אזל לגביה, אמר ליה: שלום עליך רבי ומורי! - אמר ליה שלום עליך בר ליואי. - אמר ליה: לאימת אתי מר? - אמר ליה: היום. אתא לגבי אליהו. - אמר ליה: מאי אמר לך? - אמר ליה: שלום עליך בר ליואי. - אמר ליה: אבטחך לך ולאבוך לעלמא דאתי. - אמר ליה: שקורי קא שקר בי, דאמר לי היום אתינא, ולא אתא! - אמר ליה: הכי אמר לך (תהלים צה, ז) היום אם בקלו (של הקב"ה) תשמעו (סנהדרין צח: ורש"י).

[7] כמו שנאמר: "ואעבר עליך ואראך והנה עתך עת דדים" (יחזקאל טז, ח) וכן הוא אומר: (שיר השירים ג, יא) "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו", ביום חתנתו – זה מתן תורה (תענית כו:).

[8] כמו שאמרו חז"ל שכל מעשה-בראשית היה תלוי ועומד אם ישראל יקבלו את התורה או לא, "אמר חזקיה: מאי דכתיב (תהלים עו, ט) "משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה" אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה? אלא: בתחילה – יראה, ולבסוף – שקטה. ולמה יראה? כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ה"א יתירה למה לי (דהששי משמע הששי המיוחד)? – מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימין, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו", והיינו: ויהי ערב ויהי בקר של גמר בראשית - תלוי ביום הששי, והוא ששי בסיון, שניתנה בו תורה (שבת פח. ורש"י) "וזהו שאמר הכתוב "עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים" (חבקוק ג, ו) מהו עמד וימודד ארץ? שביקש להחזיר את העולם למדידות מימיו, כשלא בקשו האומות לקבל את התורה, אילולי ישראל שקיבלוה היה העולם חוזר למדידות מימיו, כמה דאת אמר (ישעיה מ, ב) מי מדד בשעלו מים, וכיון שקיבלוה ישראל שקטה הארץ, שנאמר: ארץ יראה ושקטה" (תנחומא שמיני סימן י), ומאחר שקבלו התורה נעשה קיום למעשה-בראשית בפועל ולכן בניסן נברא העולם שאז התחיל התהליך של התגלות ניצחון הטוב על הרע מאחר שזכו לקבל התורה בפועל במעמד הר-סיני.

[9] "ויתן אל משה ככלתו" (שמות לא, יח) זהו שאמר הכתוב: "עלית למרום שבית שבי" בנוהג שבעולם אדם שובה מחברו כסף וזהב ובגדים שמא יכול לשבות מה שבלבו ואתה שבית את התורה שבתוך לבי הוי "שבית שבי, לקחת מתנות באדם" (תנחומא כי תשא יז).

[10] כי ביד יש חמש אצבעות וכאשר הן בפירוד הכהן לא יכול לעשות קמיצה ולא יכול לקחת "מלא חפניו קטורת סמים דקה... ולא ימות" (ויקרא טז, יב-יג).

[11] שמעתי מאחי הר"י... שהמועדים נתקנו כנגד אבות פסח כנגד אברהם דכתיב (בראשית יח, ו) "לושי ועשי עוגות" ופסח היה, שבועות כנגד יצחק שתקיעת שופר של מתן תורה היה בשופר מאילו של יצחק, סוכות כנגד יעקב דכתיב (בראשית לג, יז) "ולמקנהו עשה סוכות" וי"ב ראשי חדשי השנה שגם הם נקראים מועדים כנגד י"ב שבטים וכשחטאו בעגל ניטלו מהם וניתנו לנשותיהם לזכר שלא היו באותו חטא (טור או"ח סימן תי"ז).

[12] אמר רבי יצחק: בשעה שביקש אברהם לעקוד יצחק בנו, אמר לו: אבא בחור אני וחוששני שמא יזדעזע גופי מפחדה של סכין ואצערך, ושמא תפסל השחיטה ולא תעלה לך לקרבן, אלא כפתני יפה יפה, מיד "ויעקד את יצחק", כלום יכול אדם לכפות בן שלשים ושבע? אלא לדעתו (בראשית רבה נו, ח).

[13] שנאמר: "ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה כשש מאות אלף רגלי הגברים" (שמות יב, לז), ר' עקיבא אומר אין סכות אלא ענני כבוד שנאמר (ישעיהו ד, ה) "כי על כל כבוד חופה" (ילקוט שמעוני תורה רמז רט), והן הסוכות שהכין להם יעקב אביהם שנאמר: (בראשית לג, יז) "ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת על כן קרא שם המקום סכות ויבא יעקב שלם", וצריך להבין מה שכתוב "ויקרא שם המקום סוכות" הלא לא עשה סוכות רק לבהמותיו ולמה קרא שם המקום על שם דירת הבהמות? (מראה יחזקאל מועדים סוכות), אלא "ולמקנהו עשה סוכות" היינו לבניו ולזרעו שנקראו 'צאן קדשים' כמו שמצינו במדרש (בראשית רבה עג, יא) שהיה ליעקב אבינו ע"ה ששים ריבוא עדרים ומספר ששים ריבוא היינו מספר שורשי נפשות ישראל שהיה מכוון נגדם ומשום הכי נקרא 'מקנהו'. עשה סוכות שעל כל פנים יזכו להגנה בצלא דמהימנותא והיינו מהימנותא שלימתא. והיינו ההגנה מיצר הרע וכמו שנאמר (ישעיה ד, ו) "וסוכה תהיה לצל יומם מחרב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר" ואיתא ברעיא מהימנא (ח"ג רנ"ה עמוד ב) ולא בצל סוכת הדיוט דאגין על גופא משמשא אלא צל לאגנא על נשמתא וזה שנאמר: "מזרם ומטר". והיינו הקליפות כמו שנאמר (תהלים יא, ו) "ימטר על רשעים פחים". (פרי צדיק דברים חג הסוכות) וכן איתא בזוהר: כיון דההוא מקטרגא אזל בההוא דורונא ואתפרש מנייהו בעי קודשא בריך הוא למחדי בבנוי מה כתיב "ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית וגו', על כן קרא שם המקום סכות", כיון דיתבו בסכות הא אשתזיבו מן מקטרגא וקודשא בריך הוא חדי בבנוי, זכאה חולקהון בהאי עלמא ובעלמא דאתי.

[14] שהיו האומות מבזין אותם ואומרים מה אלו מתיחסין על שבטיהם, סבורין הם שלא שלטו המצריים באמותיהם, אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם, אמר הקב"ה אני מעיד עליהם שהם בני אבותיהם הטיל שמו עליהם, הוסיף עליהם אותיות השם אחת מכאן ואחת מכאן ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה 'הראובני' 'השמעוני' (במדבר כו). וזהו הוא שמפורש ע"י דוד (תהלים קכב, ד) "שבטי יה עדות לישראל" השם הזה 'י-ה' עדות לישראל, השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם (רש"י במדבר כו,ה תהילים קכב, ד).

[15] "בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה" (בראשית מח, כ) ולמה דייקא אפרים ומנשה? לפי שלמרות שהם "שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים" (בראשית מח, ה) בכל זאת לא הושפעו לרעה ממעשה ארץ מצרים ולא למדו מהם שהיו כמו בתוך סוכה בצילא דמהימנותא (הרב ליכטנשטיין).

[16] מאי רות? אמר רבי יוחנן: שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות (ברכות ז:).

[17] "בראשית ברא אלקים" בראשית – בר"א תי"ש דא אילו דיצחק... "הנה האש והעצים ואיה השה לעולה" נפק קלא ואמר משית יומי בראשית אתברי לעקדה דיצחק בגין דלא אית קרבן דבטיל מותנא כעקדה דיצחק דאתמר ביה ויעקוד את יצחק בנו אתקשר מדת הדין ואתעקד לעילא ולא הוה ליה רשו לקרבא לבי דינא רברבא דאיהו גבורה לתבעא דינא ועקדה דנא מועילה לגלותא דהוה עתיד לאתקטלא משיח בן יוסף וקלא נפיק מההוא זמנא ואל תעש לו מאומה בגין דאתגברו רחמי על דינא ורזא דמלה (תהלים צח, א) "הושיעה לו ימינו" ולבתר "זרוע קדשו" דגבר ימינא על שמאלא כד אתגבר טפה דדכורא על טפה דנוקבא איהו בן רחמי איהו ודאי אבל כד אתגבר טפה דנוקבא על דכורא בת איהי ודינא איהי ורזא דמלה דכורא שליט על נוקבא גרים דשליט ימינא על שמאלא ויפקון ישראל ברחמי ולא בדינא ודא איהו "כי גבר עלינו חסדו" (תהילים קיז, ב) ורזא דמלה בטרם יבא חבל לה והמליטה זכר ובשמא דקודשא בריך הוא יקו"ק רחמי אדנ"י דינא כד שליט יקו"ק על אדנ"י יאקדונק"י רחמי איהו וכד שליט אדנ"י על יקו"ק אידהנוי"ה דינא איהו ורזא דמלה אדנ"י י"י בחזק יבא בתקיפו דדינא ובדא עקדה דיצחק דאתעקד קמי אבוי ומסר גרמיה למיתה בגין דישזיב משיח וישראל דלא ימותון ולא עוד אלא דאפילו אי ישראל להוו עברין בגלותא על שפיכות דמים וגלוי עריות ועבודה זרה זכות אבהן יגין עליהון משריפה הרג וחנק בגין דאברהם נתנסה בנורא ויצחק בסכינא ויעקב בגלותא זכות אבהן יהא מגין עליהון (תיקוני זוהר (נספח) קלט עמוד א).

[18] ואפילו על רשעים גדולים כאנשי סדום עמד בתפילה וביקש ועורר עליהם רחמים אולי יש ביניהם צדיק אחד וינצלו בזכותו, וזה היה בפסח כמו שנאמר על לוט: "ויעש להם משתה ומצות אפה" (בראשית יט, ג ורש"י) ואמרו במדרש: שהיה ליל שני של פסח (שכל טוב בראשית שם).

[19] שזה כדי לזכות למעבר ממ"ט שערי-טומאה לנו"ן שערי קדושה.

[20] וזה בחינת 'אברהם תקן שחרית' נוטריקון: חכם רשע תם שאינו יודע שהם בחינת הארבע מלכיות כנ"ל. וזה: "וישסף שמואל את אגג" (שמואל א' טו, לג) כי אגג הוא כללות הארבע מלכויות דסטרא אחרא כמו שכתוב: "ראשית גוים עמלק" (במדבר כד, כ) וזה שפרש רש"י: 'וישסף – חתכו לארבעה' הינו שחתך והבדיל את הדל"ת שהיא בחינת מלכות דקדושה דלית לה מגרמא כלום  וכו' כנ"ל מאגג שהוא כלליות ארבע מלכיות דסטרא אחרא והעלה את המלכות דקדושה בשלש רגלים וזה 'וישסף' ראשי תבות: שבועות סכות פסח, כי עיקר חיותה מאור הפנים שבשלש רגלים כנ"ל בבחינת: "ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלכים" (שמואל ב' יא, א) "תשובת השנה" זה בחינת שלש רגלים שהם ימי דין, ימי תשובה כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה: 'בפסח נדונין על התבואה, בעצרת' וכו' (משנה ר"ה א, ב) ואז עת צאת המלכים כנ"ל, שמוציאין את בחינת המלכות דקדושה מגליות של הארבע מלכויות ומעלין אותה אל אור הפנים המאיר בשלש רגלים כנ"ל" (ליקוטי מוהר"ן ח"א ל, ו).

[21] וגם הכבדת ליבו של פרעה היתה ע"י ה' בעצמו (שמות י, א) "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו" (ליקוטי מוהר"ן סד, ראה הסבר על האפיקורסות של החלל הפנוי).

[22] "ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים" (מלאכי א, יא) משעה שהשמש זורח עד שעה שהוא שוקע אין קלוסו של הקב"ה פוסק מפיו שנאמר: "ממזרח שמש ועד מבואו", וכן את מוצא בשעה שעמד יהושע ועשה מלחמה בגבעון מה כתיב שם? "אז ידבר יהושע לה' ביום תת ה' את האמורי לפני בני ישראל ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון" (יהושע י, יב) ביקש יהושע לשתק את החמה אמר לה: "שמש בגבעון דום", לא אמר עמוד – אלא דום! למה אמר לו דום? שכל זמן שהוא מקלס יש בו כח להלך דמם עמד, לכך אמר לו יהושע שיעמוד שנאמר: "שמש בגבעון דום", אמר לו השמש ליהושע: יהושע, וכי יש קטן אומר לגדול ממנו דום, אני נבראתי ברביעי ובני אדם נבראו בששי ואתה אומר לי דום?! אמר לו יהושע: בן חורין שהוא קטן ויש לו עבד זקן אינו אומר לו שתוק, ואברהם אבי הקנה לו הקב"ה שמים וארץ שנאמר: (בראשית יד, יט) "ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ", ולא עוד אלא שנשתחוה השמש לפני יוסף שנאמר: (בראשית לז, ט) "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי", הוי שמש בגבעון דום! אמר לו השמש: וכי אתה גוזר עלי שאדום? אמר לו: הן, אמר לו: וכיון שאני שותק מי יאמר קלוסו של הקב"ה? אמר לו: דום אתה ואני אומר שירה בעבורך שנאמר: "אז ידבר יהושע לה'" ואין אז אלא שירה שנאמר: (שמות טו, א) "אז ישיר משה" (תנחומא אחרי מות ט).

רבי יהודה בן חנניה אומר בשעה שאמר משה (דברים לב, א) "האזינו השמים ואדברה" היו השמים ושמי השמים דוממים, ובשעה שאמר "ותשמע הארץ אמרי פי" הייתה הארץ וכל אשר עליה דוממים, ואם תמיה אתה על הדבר צא וראה מה נאמר ביהושע (יהושע י, יב-יד)  "ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דם וירח בעמק אילון, וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו הלא היא כתובה על ספר הישר ויעמוד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים, ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה' בקול איש כי ה' נלחם לישראל" נמצינו למידים שהצדיקים שולטים בכל העולם כולו (ספרי דברים שו).

[23] ויאמר ה' אל אברם לך לך (בראשית יב, א) כתוב: "הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלהיך" (מיכה ו, ח), זה אברהם אבינו, שהכיר את בוראו מאליו, והגיד לו הקב"ה ללכת מארצו וממולדתו, דכתיב: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", אמר רבי יצחק למה אברהם אבינו דומה, לאחד שהיה מהלך ממקום למקום, וראה בירה דולקת, אמר שמא תאמר שהבירה הזאת בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני בעל הבירה, כך עברו עשרים דור מאדם הראשון ועד אברם, וכמה דורות מהם שקלקלו מעשיהם, דור אנוש, דור המבול, דור הפלגה, ומתוך דור הפלגה יצא אברהם, התחיל מהרהר בלבו ולומר: תאמר שהעולם בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני ראשון ואני אחרון אני אדון העולם, לכך נאמר ויאמר ה' אל אברם (פסיקתא זוטרתא בראשית יב, בראשית רבה לט, א).

[24] אמר רב יהודה אמר רב: מניין שאין מזל לישראל שנאמר: (בראשית טו, ה) "ויוצא אתו החוצה", אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם (שם ג) "בן ביתי יורש אותי". אמר לו: לאו, "כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך". אמר לפניו: רבונו של עולם, נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן. אמר ליה: צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל (דעל ידי תפלה וזכות משתנה מזלו לטובה) (שבת קנו. ורש"י).

[25]  אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר (ישעיהו כה, ט) ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו (תענית לא.).

[26] אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו... ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים! (תהילים ח, ב-ה) – אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה! – אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. – אמר  לו: אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה, שנאמר (איוב כו, ט) מאחז פני כסא פרשז עליו עננו. ואמר רבי נחום: מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו (שבת פח:).

[27] שהוא בחינת אחד בלי ענין של זיווג כמו שרואים שפרש מציפורה שהוא שלמות של שני השכלים של נותן ומקבל כאחד מה שהיה לפני הבריאה וקשה להסביר כל זה גם מרים חלקה עליו ונצטרעה על כך, שזה בחינה של "פה אל פה אדבר בו" (במדבר יב, ח) אספקלריא מאירה וזה כלל לא נתפס בכלים שלנו.

[28]  ר' אליעזר אומר ודע מה שתשיב לאפיקורוס (מסכת אבות ב, יד) מוהר"ן (סד) מביא שיש שתי אפיקורסות יש גם אפיקורסות בחלל הפנוי וזה בחינת "במופלא ממך אל תדרוש" ראה שם.

[29] אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך! אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי: (שמות לג, יא)  "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" (תמורה טז.) שהיה ממית עצמו באהלה של תורה, ולכן צוהו ה': "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" אמר ר' שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה, ראה הקב"ה את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר, שנאמר: "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל", אמר לו הקדוש ברוך הוא: יהושע, כל כך חביבין עליך דברי תורה? "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (מנחות צט:).

וכן ידוע שנפגש במלאך ואמר לו "עתה באתי" ומפרשים על ביטול עסק התורה שנעשה אז, "ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו, וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה אם לצרינו, ויאמר לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי ויפול יהושע אל פניו ארצה וישתחו... אמר ליה: אמש ביטלתם תמיד של בין הערביים, ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה. – על איזה מהן באת? אמר ליה: עתה באתי. מיד (יהושע ח, יג) "וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק", ואמר רבי יוחנן: מלמד שלן בעומקה של הלכה. (סנהדרין מד.).

[30] וְכַאֲשֶׁר תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִכָּל אָדָם, וּלְהִתְפַּחֵד מִמֶּנּוּ וּמִן הַחֵטְא – אָז תִּשְׁרֶה עָלֶיךָ רוּחַ הַשְּׁכִינָה, וְזִיו כְּבוֹדָהּ, וְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא (אגרת הרמב"ן).

[31] כמו שנאמר "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא" (בראשית כט, יב) וכי יעקב אחיו של לבן? הלא בן אחות אביה הוא! אלא, אמר לה: מינסבת לי? אמרה ליה: אין, מיהו אבא רמאה הוא ולא יכלת ליה. אמר לה: מאי רמאותיה? אמרה ליה: אית לי אחתא דקשישא מינאי, ולא מנסבא לי מקמה. אמר לה: אחיו אני ברמאות (בבא בתרא קכג.). דהיינו שהוא דומה ויכול לרמות כמוהו "עם נבר תתבר ועם עקש תתפל" (שמואל ב' כב, כז), וכן נאמר (בראשית מט, ה) "שמעון ולוי אחים" וכי לא היו להם עוד אחים אלא תירץ הרמב"ן: "והנכון בעיני שאמר כי שמעון ולוי אחים גמורים דומים ומתאחים זה לזה בעצתם ומעשיהם".

[32] וכן הוא אומר: "ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצרים והוצאתי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדולים וידעו מצרים כי אני ה'" (שמות ז, ג-ה) ואומר: "וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'" (שמות יד, ד).

[33] וזה דומה לטבילת כלים שנעשו ע"י עכו"ם, וכן דומה במקצת לטבילת נשים.

 [34]ויהי משה ידיו באמונה פרושות השמים בתפלה נאמנה ונכונה (רש"י).

[35] שהיו עמלקים מחשבין את השעות באצטרולוגיאה באיזו שעה הם נוצחים, והעמיד להם משה חמה וערבב את השעות (רש"י).

[36] מלכא דהוה ליה בר יחידאי וחלש, יומא חד הוה תאיב למיכל, אמרו ייכול בריה דמלכא אסוותא דא ועד דייכול ליה לא ישתכח מיכלא ומזונא אחרא בביתא, עבדו הכי, כיון דאכל ההוא אסוותא אמר מכאן ולהלאה ייכול כל מה דאיהו תאיב ולא יכיל לנזקא ליה, כך כד נפקו ישראל ממצרים לא הוי ידעי עקרא ורזא דמהימנותא אמר קודשא בריך הוא יטעמון ישראל אסוותא ועד דייכלון אסוותא דא לא אתחזי להון מיכלא אחרא, כיון דאכלו מצה דאיהי אסוותא למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא, אמר קודשא בריך הוא מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ וייכלון ליה דהא לא יכיל לנזקא לון (זוהר תצוה קפג עמוד ב').

[37] דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דרבי אמי, וזמנין אמר לה משמיה דרבי אסי: כל האוכל לחם בלא נטילת ידים – כאילו בא על אשה זונה, שנאמר: (משלי ו, כו) "כי בעד אשה זונה עד ככר לחם". אמר רבי זריקא אמר ר"א: כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם (סוטה ד:).

כתיב (שמות יט, י) "לך אל העם וקדשתם", שנו רבותינו: וקדשתם לטבילה. למדנו רחיצת ידים ממשה ואהרן ובניו שנאמר: (שמות ל, יח-יט) "ועשית כיור נחשת... ורחצו ממנו את ידיהם" ובישראל מהו אומר (ויקרא יא, מד) "והתקדשתם והייתם קדשים", מכאן היה רבן גמליאל אוכל חולין בטהרה, אמר: לא לכהנים בלבד נתנה קדושה מסיני אלא לכל ישראל שנאמר: (ויקרא יט, ב) "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו", מכאן אמרו: כל האוכל בלא רחיצת ידים סימן רע לו ועליו הוא אומר (דברים כח, יח-יט) "והיה בשמעו את דברי האלה... לא יאבה ה' סלוח לו" מכאן אמרו: כל האוכל בלא נטילת ידים כבא על אשת איש (ילקו"ש תורה רמז שפ"ו).

[38] אמר רבי אבהו, ואמרי לה במתניתא תנא: שלושה דברים מביאין את האדם לידי עניות... והמזלזל בנטילת ידים... אמר רב חסדא: אנא משאי מלא חפני מיא, ויהבו לי מלא חפני טיבותא (שבת סב:)  כלומר שהטיל על ידיו הרבה מים ונתנו לו הרבה עושר מן השמים, ואותם בני אדם המזלזלים ומפקפקים על דברי חז"ל סופם לאבדון ואין להם חלק לעולם-הבא ועליהם צווח הנביא (ישעיה ה, כ) "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שמים חושך לאור ואור לחושך" שהרי בנטילת-ידים יש נקיות גדולה ומכל מקום לרוע יצרם המנוול ימאסו במצוה העדינה הלזו ויאכלו בטינוף ידים אוי להם ולנפשותם. (ערוך השולחן קנח, טו).

[39] רבי אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי: רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות; יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם (ברכות יז.).

כד בני ישראל בגלותא עלייהו אתמר מי מעכב שאור שבעסה, והא אוקמוה מארי מתניתין בזמנא דערב רב אינון ראשים על ישראל כביכול כאילו עבדין שולטני דקודשא בריך הוא וייעלון במשפטי ככביא ומזלי ובגין דא צווחין ואמרין (ישעיה כו, יג) "ה' אלהינו בעלונו אדונים זולתך" (רעיא מהימנא פרשת פנחס רלז עמוד ב).

[40] כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דחמיתיה ודלא חמיתיה, דבערתיה ודלא בערתיה, לבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא.

תרגום: כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שבערתיו ושלא בערתיו, יבטל ויהיה הפקר כעפר הארץ.

[41] אמר רבי חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, שנאמר: (משלי כח, כד) "גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית" ואין אביו אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר (דברים לב, ו) "הלא הוא אביך קנך", ואין אמו אלא כנסת ישראל, שנאמר: (משלי א, ח) "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך". מאי "חבר הוא לאיש משחית"? אמר רבי חנינא בר פפא: חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים (ברכות לה:).

[42] מוהר"ן סד, ב.

[43] אמר רבי יהודה אמר שמואל: מעשה בתלמידיו של רבי ישמעאל ששלקו זונה אחת שנתחייבה שרפה למלך ומצאו בה רנ"ב אברים, באו ושאלו את רבי ישמעאל: כמה אברים יש בו באדם? אמר: רמ"ח, אמר לו רבי יוחנן: והלא בדקנו ומצאנו רנ"ב, אמר להם: שמא באשה בדקתם שהוסיף בה הכתוב שני צירים ושני דלתות, תניא, רבי אלעזר אומר: כשם שצירים לבית כך צירים לאשה, שנאמר: (שמואל א' ד, יט) "ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה", רבי יהושע אומר: כשם שדלתות לבית כך דלתות לאשה, שנאמר: (איוב ג, י) "כי לא סגר דלתי בטני" (בכורות מה. ילקו"ש תורה רמז קכ"ו).

[44] אחד לשם פסח ואחד לשם קרבן חגיגה (רש"י).

 

האתר לעילוי נשמת כלל נפטרי עם ישראל ת.נ.צ.ב.ה - ולהחשת גאולת עם ישראל במהרה בימינו -  אמן נס"ו
כל הזכויות שמורות למכון "בית תפילה" מותר להפיץ ולפרסם על דעת בעלי האתר בלבד