חומש במדבר  |  תפילות כלליות  |  תורות משנת התשס"ט  |  "אחטא ואשוב"  |  תורות לפי סדר הפרשיות  |  "אנכי עפר ואפר"  |  חומש ויקרא  |  חומש שמות  |  חומש בראשית  |  תפילה שלא יהיה יהודי בודד בעולם  |  תורות משנת התש"ע  |  צדיק  |  שלום  |  שיחת חברים  |  השמח בחלקו  |  גאולה  |  נגינה  |  אמונה  |  מידות  |  מועדים וזמנים  |  סיפורים ושבחי צדיקים  |  תפילה לכותל המערבי  |  תפילה לירושלים ת"ו  |  תורה מפי הצדיק  |  בעולם אין אדם שאין לו בעיה או חסרון כלשהו בחיים,  |  תורה  |  תורות משנת התשע"א  |  תפילה  |  התחזקות  |  אודיו  |  תפילות לנשים  |  תפילות לגברים  |  ~רוצה לבוא לשיעור ולראות את בעל ה"תפילה לשלמה"~  |  
דף הבית >> תורה >> תורות לפי סדר אמירתם >> תורות משנת התשס"ט >> "ט"ו בשבט"
 
"טו' בשבט"


התורה נאמרה מפי קודשו של הצדיק בשיעור השבועי בט"ו בשבט התשס"ט

 
תפילה:
רבונו של עולם, אבי אב הרחמן מלא ברחמים, זכני לנגן בכח גדול ובשמחה גדולה ובחיות ואזכה להתקרב אליך יתברך וזכני שבשעה שאנגן אזכה לבושה וענוה ושפלות והכנעה בעודי נמצא כעת במקום זה עם יהודים הללו וביום זה זכני להיוושע תשועת עולמים ותשפוך עלי את כל הטהרה העליונה באופן שאזכה לצאת מחול אל הקודש, מטומאה לטהרה חיש קל מהרה.
אנא רחמן זכני בעודי נמצא כעת במקום זה עם יהודים הללו זכני לשפלות, ענוה והכנעה ותעקור את כל הדמים העכורים שבחלל השמאלי שלי, וזכני לבחינת וליבי חלל בקרבי וזכני ללב זך וטהור כל ימי חיי ותגביר את הנפש האלוקית על הנפש הבהמית, אמן נצח סלה ועד.

 

אם אדם שותה יין ומכוון בכל השמות (עב סג מה בן קסא קנא קמג) נמחלים כל עוונותיו.

מה החילוק בין הצדיק לבין המון העם, הרי שניהם מאותו חומר אותו גוף וכו', אבל באמת יש ביניהם הבדל שמים וארץ, כי הצדיק תמיד כבר נמצא בתכלית והוא כבר נמצא ביום המיתה של כל הבריות וגם שלו בעצמו, לעומתו כל הבריות חיים את ההוה, אבל הצדיק חי כבר ביום המיתה, היינו שהוא רואה את עצמו ביום המיתה ואת כל הסובבים אותו ביום המיתה, ולכן הוא יכול לידע כל אחד מה יהיה עובר עליו עד התכלית עד היום האחרון שיכנס איפה שיכנס ביום הקבורה, ויעמוד לפני בי"ד של מעלה וזה החילוק בינו לבין שאר העולם, כי איתא אצל משה-רבינו "ויפן כה וכה... ויך את המצרי ויטמנהו בחול", היינו שמשה-רבינו הסתכל על כל דבר בבריאה איך הוא כבר נטמן בחול, איך הוא מגיע לסוף והתכלית האחרונה שלו שזה מה שכתוב "ויפן...וירא כי אין איש", ועל-ידי שהיה לו את היכולת הזו להסתכל בתכלית האחרונה לכן הוא ידע להתבונן על השורש וההתחלה עד התכלית האחרונה וכל מה שעתיד להיות.
ומה שהיכה את המצרי והטמין אותו בחול, זה מרמז על הקבורה של כל הבריות שמסביב למשה, שמשה-רבינו ידע את כל התכלית של כל הבריות כולם, אבל החילוק הוא מצד האנשים שהיו מסביב למשה-רבינו, כמו אהרן ומרים שלא יכלו להגיע להתבוננות הזאת של משה-רבינו היו פרצופיהם שונים זה מזה ומחמת שההתפשטות של משה-רבינו היא בכל דור ודור כך היא בחינת הצדיק שהוא הולך ונעלם ואין שום תפיסה בעולם שאפשר לתפוס בו, הוא בכלל לא נמצא עם העולם, והעולם חושבים שהוא נמצא איתם והם מקורבים אליו. כשהיו מתקרבים למשה-רבינו, אז כל אחד היה לו התבוננות הוא אומר מה אני קרוב למשה-רבינו, מה הזכות שלי, איך יכול להיות שאני זוכה להיות קרוב אליו, משה-רבינו אמר להם אני לא נמצא בכלל הוא אמר להם אני נמצא עם ה' יתברך, מ' יום ומ' לילה משה-רבינו ע"ה היה עם ה' יתברך, הוא למד תורה עם ה' יתברך, הוא אמר להם אין לכם הבנה בי.
ענין עגל-הזהב היה כי הם ניסו לגשם את משה-רבינו, הם חשבו שהם קרובים אליו ויש להם תפיסה בו, אז הם הגיעו לעגל-הזהב, הם לא הבינו שמשה-רבינו זה רוח, שהוא בכלל לא נמצא הוא למעלה מהשכל, הם היו צריכים להבין שמרע"ה הוא למעלה מהזמן למעלה מהטבע, הם היו צריכים להבין שמרע"ה בכלל לא נמצא בתוך גוף וכל מה שהם חושבים (אנחנו קרובים אליו, איזה זכות, מה הזכות שלנו), אבל הם היו צריכים להבין שאין להם בכלל תפיסה במשה-רבינו, באמת כל אדם צריך לחתור אחריו ולבקשהו כמטמונים ולאהוב אותו ולבקש אותו יותר מהכל, ובאמת אם אדם היה אוהב את משה-רבינו כל-כך יותר מהכל, אזי לא היה לו יותר שום תאוות ושום מידות רעות של העולם, כי כל התאוות שלו זה בגלל שהוא לא אוהב את הצדיק ומנסה לגשם אותו, אבל אם אדם היה אוהב את הצדיקים באמת, לא היה לו שום תאוה ושום מידה רעה ושום חטא. כי כל החטאים וכל העוונות וכל הפשעים וכל ההרהורים זה בגלל שאדם אין לו באמת אהבה לצדיקים ואהבתו איננה בשלמות אליהם.
הצדיק הוא אוהב את כל אדם יותר מהכל, הצדיק מוסר נפשו ומוכן למות בשביל כל יהודי ויהודי ולכן אדם שלא מספיק אוהב את הצדיק, על-ידי-זה הוא מתרחק מה', כי הצדיק רוצה רק לקרב את העולם לה' יתברך, להיטיב להם בזה ובבא, מחמת שהצדיק יודע את התכלית של כל הבריות ויודע איך הם יהיו שיעמדו לפני בי"ד של מעלה.
ט"ו בשבט ענין של אילן וכבר נאמר: "כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט), ביום ט"ו בשבט זה בחינת ר"ה לאילנות זה בחינת יום הדין והמשפט בכל הארץ כולה, שבכל הארץ שופטים ודנים את כל האילנות שבבריאה, ולכן כל עניין הברכות שעוסקים ביום זה, שהכל עוסקים בעניין של ברכות, שירות ותשבחות לה' יתברך וגם לא נופלים על פניהם כידוע שלא עוסקים בענין התחנון מחמת שזה יום של יראה וקדושה וכו' כמו ביום ראש-השנה שלא עוסקים בענין של וידוי, על-כן כמו בראש-השנה שלא עוסקים בעסק הוידוי כך גם בענין ט"ו בשבט, שגם לא עוסקים בעסק הוידוי מחמת שבר"ה נשפטים כל הבני-אדם, ובט"ו בשבט זה ענין של ראש-השנה לאילנות שזה גם כן זמן של משפט לכל הבריות שבעולם לענין של עצים ועשבים וכו' וזה כי האדם עץ השדה אם כן בן-אדם שיש לו ענין של יראה והתבוננות ויהיה לו שכל דקדושה, על-ידי-זה יהיה לו ענין של התקרבות לה' יתברך מחמת שיבין בגדולת אדוננו הבורא ברוך הוא ועל-ידי-זה יבין שעדיין הוא לא יודע בגדולת ה', וכל כמה שאדם יותר יבין וידע בגדולת ה' יתברך הרי שעל-ידי-זה הוא יחתור יותר ויבקש אחריו ית'.
ובאמת מי שיבין שהצדיק בשעה שהוא אומר תורה, אז על-ידי-זה הוא הולך מהמקום שהוא נמצא בו והוא עובר על כל הבריות שהוא נמצא עמהם והוא הולך ומשוטט בכל העיירה שהוא נמצא בה, ואחרי זה הוא עובר את כל הארץ ואחרי זה את כל העולם וכל הרקיעים ועובר מעולם העשיה לבריאה, ליצירה, לאצילות עד שהוא מגיע לכסא-הכבוד, כי בשעה שהצדיק אומר את התורה אז הוא יושב על הכסא שהוא נמצא, ועל-ידי-זה הוא מקשר את עצמו לארבעת המלאכים, ואחר-כך מקשר עצמו למרכבה ומחמת שהוא מקשר עצמו למרכבה על-ידי-זה ממשיך על עצמו לארבעת היסודות ארמ"ע (אדמה-רוח-מים-עפר) אש דקדושה, רוח דקדושה, מים דקדושה ועפר דקדושה, ובכך הוא מבטל כל האש דסטרא-אחרא, כל הרוח דסט"א, מים דסט"א ועפר דסט"א של כל המסובים על שולחנו ועל-ידי-זה שממשיך להם אש דקדושה ורוח דקדושה ומים דקדושה ועפר דקדושה, אז על-ידי-זה ממשיך להם שכל אחר ורוח אחרת והתבוננות אחרת וגוף אחר ודמים אחרים וזה דייקא מחמת הישיבה על השולחן.
שולחנו של הצדיק, מבטל כל המלחמות וכו', ולכן אדם שלא טבל לקריו צריך לטבול לפני שישב על שולחן הצדיק, כי צריך קודם לקדש את עצמו ולהיות טהור ואחרי זה ישב על שולחנו, אבל באמת הענין של קרי זה מחמת פגם המוחין, שזה אמונה פסולה שאדם לא מאמין בצדיקים, כי קרי זה שהוא פוגם במוחו ונחסר ממוחו חלילה, כי קרי זה ענין של יקר, ויקר זה בחינת המוחין, מחמת שאין יותר ביוקר ומעלה מן המוחין, ואם פוגם במוחין על-ידי-זה פוגם בכתרין דמלכא, שזה הת"ת העליונה, על-כן אדם צריך להאמין שאף-על-פי שלא מבין וכו', ואף-על-פי שאין לו שום התבוננות ושום ידיעה, אבל ע"י עצם הישיבה שהוא יושב עם הצדיק על-ידי-זה כבר נתקן לו הפגם במוחו כי ע"י הצדיק מתגלה כבודו של אדוננו הבורא ברוך הוא, כי בשעה שצדיק אומר תורה, אז על-ידי-זה הוא הולך ומתבונן בכל מקום שנמצא בו, ועובר מהד' אמות שנמצא בהם לד' אמות אחרות ועל זה אומרת הגמ' ש"ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום" (בבא מציעא י.), ועל-ידי-זה מהד' אמות הולך שוב לד' אמות אחרות וגם אותם הוא קונה ואחרי זה מד' אמות הללו הולך שוב לד' אמות וגם אותם הוא קונה, עד שהוא קונה את כל הבית שהוא נמצא בו ואחר-כך הוא עובר לאותה שכונה שהוא אומר בה את התורה ועל-ידי-זה קונה אותה ועל-ידי-זה קונה את כל העיר שנמצא בה ואחר-כך קונה את כל הארץ שהוא נמצא בה ואחר-כך קונה את כל העולם שנמצא בו, ועל זה נאמר צדיק-יסוד-עולם.
מחמת שהצדיק קונה את כל העולם כולו כי הוא נהפך ליסוד של העולם, והיסוד הוא אותו משהו שעליו בונים ומעמידים את הכל ולכן הכל עומד ברשותו, כי כאשר אדם בונה איזה דבר הרי הוא קונה את המקום, אם אינו בחזקת מישהו, ע"י שעושה בו בנין על-ידי-זה הוא עשה בו חזקה והרי בכך נהפך לרשותו הפרטית, כמובן אם אין לקרקע בעלים הקודמים לו שאז זה ענין של גזל אם יש מחאה של הבעלים הקודמים (כמובא בשו"ע הל' חזקת קרקעות), אבל אם לא היתה מחאה אז ע"י הבניה נעשית גם הקרקע בחזקתו, מכיון שנעשתה בה הבניה, אבל מאחר והיסוד ששם כולם בונים הוא בחזקת הצדיק ולמעלה נעשית מחאה גדולה, כי שם הכל מודים שהקרקע, (היסוד) שייך לצדיק הנ"ל, ובאמת שם היא עיקר ההודאה מה שהכל מודים בחזקתו של הצדיק, כי פה הרי כל אדם נמצא בתוך גוף-גשמי, אין לו שום שכל והבנה בצדיק, ולכן רק שם רק בעולם-הבא אפשר יהיה לו לתפוס ולהבין בצדיק-יסוד-עולם ולכן דייקא משם יש את המחאה של המלאכים והשרפים ואופנים וצדיקי-מעלה והם אומרים שם שהקרקע (היסוד) שייך לצדיק, כי הוא למעלה מהשכל ולכן רק מה שהוא בונה יש לו תוקף וקנין וכל הבניות האחרות יש עליהן מחאה ולכן חוזר הכל אליו, ולכן כל אחד שיושב אצל הצדיק צריך לדעת שיש פה ענין אחר ואין לו שום תפיסה כלל וזה בגדר של: "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור", ולכן אל תנסה להיכנס למקומות ומוחות שאינך מבין, ומצד שני כן צריך לעשות קשר עם הצדיק ולנסות להבין גם בשכל את הדברים שהוא אומר אף-על-פי שיש לו תפיסה מצומצמת בהם היינו שהוא לא מבין את העמקות ועושה מהכל פשט אבל יהודי הוא הכלי של הצדיק ועל ידו אפשר לו לצדיק לגלות את מלכותו יתברך בעולם.
משה-רבינו היו חושבים עליו שאינו מבין בכך, ואינו מבין בכך והגיעו לפגם הכי גדול פגם הדעת שהוא בחינת קרי, כי אדם צריך להבין שזה הניסיון באמונה בה' יתברך להתחזק ולהאמין בצדיק ועיקר האמונה נמצא במוחין כי שם הבחירה, ואם אדם מאמין בצדיק בכל לבו עם כל הרגש אבל בלי מח זה לא נקרא אמונה וכדי לזכות לכך אדם צריך מאד לניקיון המוחין שיהיה טהור וקדוש ואז קל לו להאמין בצדיק בלב ובמח וזה בחינת השראת שכינה, כי העיקר הוא שיקרב את עצמו לה' יתברך ולכך יזכה דייקא על-ידי-זה שמאמין בצדיק וכאשר הוא שב לביתו השכינה עמו והוא יכול להמשיך עימו למקומו את כל הקדושה ויראה עליונה שזכה לה ולסלק את היצר-הרע ממנו לגמרי מכל וכל וכו' ולזכות לכל טוב סלה מחמת שהיה במקום קדוש ונורא ויוכל לקרב עצמו לה' יתברך, ויכול להתפלל בנקל וכו', ויכול לפעול כל מיני עניינים וכו' וכל זה מחמת אמונה בתמימות שפסע אל הצדיק האמת כנ"ל.
בשעה שיהיה לו ענין של יראה והתבוננות בשעה שהוא חוזר ופוסע לביתו ומסתכל בשמים ואומר לפני אדוננו, הבורא ברוך הוא אם ישנו כזה בישראל היינו היש דבר כזה בעולם, שזכיתי לפסוע אליו ולהיות בד' אמותיו וכו', ועל-ידי-זה יתבונן ועל-ידי-זה צריכין ליפול עליו אימתה ופחד, ועל-ידי-זה הוא צריך להתחלחל מגדולת אדוננו הבורא ברוך הוא אשר שלח נשמות כאלה וכו' ועל-ידי-זה יהיה לו יראה ופחד ויזכה להבין באמת שאין שום הבנה, כי באמת הצדיקים הם קצים בכל דבר שבבריאה ובפרט באדם שלא מאמין בהם, כי אדם צריך אמונה ולתפוס מה שכן יכול בצדיק ולא להיות כמו פתי כי העיקר היא האמונה שאדם מאמין במוחין זכים בתורת הצדיקים ששם השכינה נמצאת ולא שיתרכרך ויכרך לפניהם ככלב הרץ סביב כל הגשמיות שהיתה למשה-רבינו ח"ו, שזה דומה לכלב השב אל קיאו, כי כל מטרת הצדיק לרומם אותך מאשפתות וזה דומה כמו אדם שאומר תחנון ולאחר מכן חוזר ושב לסורו כמקודם, לכן אסור לומר שתי פעמים תחנון אחד אחרי השני, כי זה דומה לכלב השב על קיאו, ולכן אדם צריך להבין שזה לא סתם מה שהוא ניגש לצדיק, אלא הוא צריך יראה לדעת מתי לגשת ומתי לדבר על כל ענין וענין, שעל-ידי-זה יש ענין התגלות היראה ועל-ידי-זה יש ענין של אמונה בשלמות שזה ענין של ט"ו בשבט.
ט"ו בשבט זה ענין של ר"ה לאילנות ור"ה זה בחינת יום דין ומשפט לכל האילנות שבכל הבריאה כולה שבו מקבלים את הכח הצומח ולכן כבר צריכין להתפלל על אתרוג מהודר בט"ו בשבט, כי האתרוג זה ענין של טעם וריח בתורה ובישראל. כי התורה זה בחינת ריח ועם-ישראל זה בחינת טעם, מחמת שכל יהודי הוא בחינת אתרוג כי יש בו את שני הענינים הללו של טעם וריח כי בכל יהודי יש טוב וזה בחינת הטעם ומחמת שהוא עוסק בעסק התורה ומצוותיה ע"י זה יש בו גם את בחינת הריח שנודף ממנו ריח גן-עדן של התורה הקדושה כי ע"י עסק התורה כבר נודף ממנו ריח טוב כבחינת הריח הטוב שיש בפירות שזה בכלל נשמות-ישראל, שהם בחינת פירות לכן נמשלו ישראל לרימון שנאמר "כפלח הרימון רקתך", ושמחמת שהוא מלא בגרגרים למדו חז"ל (ברכות נז.)מכאן שאפי' הריקנים היינו הרשע והפושע ישראל הכי גדול, כבר נאמר בהם שהם מלאים מצוות כרימון, וזה מחמת שעוסקים במצוות ומעשים טובים בכל מה שהוא עושה, לכן מחמת שיש בכל יהודי חלק יפה וטוב כרימון לכן אסור לאדם לבזות אחד מישראל גם לא את עצמו ולומר לשון-הרע על עצמו חלילה.
ואם יש לו את ההתבוננות הזו של יראה וקדושה, אז יכול להבין את כל הענין הזה של הריח של התורה, כי התורה של הצדיק זה בחינת "והריחו ביראת ה'" (ישעיהו יא, ג)שזה בחינת משיח מחמת שרוחו מרחפת על כל דפי התורה וכל התורה שבבריאה רוחו מרחפת עליה ומחמת שרוחו של משיח מרחפת על כל דבר שיש בבריאה וכל הספרים שאדם לומד וכל התורה שאדם לומד מכל החידושים הנשפעים בעולם הכל מרוחו וזה "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים", דא רוחו של משיח שזה בחינת הריח של האתרוג והטעם שבו זה בחינת כלל נשמות-ישראל המקיימים את התורה ומצוותיה, ומתוך שהם מקיימים את התורה ומצוותיה מתוך שמחה וטוב לבב, אז על-ידי-זה נעשה בהם ענין של מתיקות שזה ענין התמר, כי הגמ' [סנהדרין צ"ג] אומרת על ענין הדבש שזה הטעם הכי נפלא הטעם של דבש התמרים.
מחמת שהתמר יש בו ענין של מתיקות שהדבש הכי משובח זה דבש התמרים, על-כן כלל-ישראל נמשלו לתמר שזה בחינת טעם הדבש הנ"ל כי כל יהודי הוא בחינת צדיק כמו שנאמר: (סנהדרין צ.)"כל ישראל יש להם חלק לעולם-הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים", וצדיק זה בחינת תמר, כמו שכתוב: (תהלים צב, יג)"צדיק כתמר יפרח", נמצא שכל יהודי הוא בחינת תמר ומאחר שכל יהודי יש בו בחינה של טוב, אף-על-פי שרחוק מן הקדושה וכו', לכן כל יהודי חייב להאמין בעצמו שיש גם בו את בחינת הצדיק, בחינת התמר שגם הוא יכול להניב כל מיני דבש וטוב שבעולם שזה הדבש הכי משובח.
כל אדם צריך להאמין בריח היינו ברוחו של משיח שמרחפת על פני המים להאמין שע"י עסק התורה שלו הוא מגלה את ענין הטוב טעם שיש בכל יהודי ויהודי כי אם אינו מאמין הוא נקרא אפיקורס, כי אדם חייב להאמין בנקודת-הטוב שבו בענין הדבש, בענין הפירות שהוא מניב וזה עיקר האמונה והגאולה שתהיה בכלל ובפרט, כי עיקר התורה שאומר הצדיק הוא אומר אותה בכל העולם, אך מחמת שהעולם מגושמים, היינו שיש להם כיסוי על העיניים כמו עננים דמכסיין על עיינין, לכן אין להם עינים לראות מה עושה הצדיק ע"י תורתו ובהבל פיו, כי הבל פיו הולך ומכה בכל כנפי הארץ, ואומר תורה על כל דבר וע"י זה נתקנת הבריאה ומתקרבת אל ענין התכלית וכבר נאמר שבשעה שאדם חוזר מהצדיק ופוסע לביתו ויש לו אמונה אצל מיודעיו וכו' ויש לו התבוננות וכו' על כל הענינים הללו, אז על-ידי-זה נופלת עליו אימתה ופחד, אבל אם הוא בא לביתו ושוב חוזר לסורו ואין לו יראה והתבוננות להבין בפני ד' אמות של מי הוא דרך וכו', ופני מי הוא הביט וכו' ובכל הענינים הללו, אז על-ידי-זה ידע ודאי שעדיין הוא לא קיבל ועדיין הוא לא מונח בתכלית.
הצדיק-יסוד-עולם הוא מקושר לכל הצדיקים שהוא קשור אליהם וכבר היה קשור אליהם בדורות קודמים והם מגלים לו את כל עסק התורה והוא כבר נמצא בפמליא שלהם בחברותא שלהם והם החברותא שלו בעצמם, ועל-כן כשמדובר כבר בקדושים ובענינים העומדם ברומו של עולם, שזה צדיקי קדמאי (שזה הצדיקים הקדמונים) העוסקים בענין תיקון העולם בכלל ותיקון של כל הנשמות כולם וכו', ששמה זה תיקון של כל הבריאה כולה וכשאדם מבין בעצמו שמדובר בענינים נעלים כאלו וכל זה נשגב מבינתם של בני אדם, אבל אם קצת מבין כל הענין הזה צריך ליפול עליו אימתה ופחד בשעה שהוא שב לביתו ומתבונן באמת בלי שיהיה לו שום ענין של גאות חלילה וכל מיני התבוננויות אחרות, כי על-ידי-זה כבר בוודאי שהוא בא לריק ויוצא ריקן, אבל כשיש לאדם את ענין ההתבוננות הזו של יראה ומעט הבנה בגדולת ה', היינו שידע להבין לפני מי הוא צעד וכו' ומה הוא קיבל, אז על-ידי-זה הוא צריך שיהיה לו יראה ופחד להתבונן בדרכים שהוא שב לביתו ולהאמין באמונה שלימה שכל הדרכים שהוא שב לביתו זה בשביל לקרב אותו על התכלית, ויסתכל על כל העצים בשעה שהוא פוסע והולך לביתו חזרה וע"י כך הוא יפעל וישיג עוד ועוד יראה בגדולת אדוננו הבורא ברוך הוא, ועל-ידי-זה יהיה כל הענין של התגלות היראה ויכולים לזכות לשמחה וחיות וטוב לבב.
הגפן זה ענין של יין, והיין זה בחינת שמחה כמו שכתוב: (תהלים קד, טו)"ויין ישמח לבב אנוש", כי מחמת היין זוכה אדם לסילוק הדעת והמוחין שלו, בחינת ביטול, ויכול להתבונן מגדולת ה' יתברך, אבל כשאדם משאיר עדיין משהו במוחו, ואפילו כלשהו הרי זה בחינת חמץ, ולכן לא יכול להתבונן מגדולת ה' ואין לו שמחה ושורה עליו עצבות, כי עיקר העצבות שיש לאדם זה בבחינת החמץ שיש לו במוחו והשמחה זה בחינת מצה הנאכלת רק לבן חורין דייקא, ובן חורין הוא זה שיש לו חרות המוחין שזה ענין של שמחה, על-כן בשעה שאדם שותה יין הוא יכול לבוא לכל מיני שמחות, שעל זה נאמר: "ויין ישמח לבב אנוש", כי נטהר מוחו וממשיך על עצמו את בחינת המצה שהוא חרות המוחין וכך זכו בני ישראל לצאת ממצרים שזה בחינת חמץ על-ידי בחינת היין שנותנים למרי נפש[1] בחינת היין של פורים עד דלא ידע ומעלים ליין של פסח ארבע כוסות וליין המשומר מששת ימי בראשית על-ידי-זה זוכים לבחינת מצה, וזוכין לתכלית שזה בחינת שירה, בחינת "אז ישיר משה ובני ישראל" השיר שיתער לעתיד לבוא, וכבר נאמר אין אומרים שירה אלא על היין שהוא ענין של סילוק הדעת בחינת: "עד דלא ידע בין ארור לברוך", ולכן בשעה שעם ישראל יצאו ממצרים הם היו צריכים להיות במדרגה של סילוק המוחין, עד כדי ביטול המוחלט שלא ישאר משהו חמץ במוח שלהם ולקבל הארה חדשה בחינת: "אור חדש על ציון תאיר", ומחמת שהיה להם התבטלות באור האינסוף ברוך-הוא וביטלו וסילקו את מוחם מכל החכמות חיצוניות שהיה להם במצרים על-ידי בחינת הדם דם המילה ודם הפסח[2] וזכו למצה ועל-ידי-זה המשיכו על עצמם שמחה וחרות המוחין וזכו לקבלת תורה מסיני, כי התורה ניתנה לאוכלי המן ובמצות שאכלו טעמו בהן טעם מן כי עיקר קבלת-התורה מי שרוצה להחיותה בליבו זה על-ידי ענין של סילוק המוחין וביטול של בחינת החמץ בחינת טומאת מצרים ועל-ידי-זה יש קבלת מוחין חדשים בחינת מצה.
הגמרא (עירובין נד.)אומרת: אמר ר' חייא בר אבא, א"ר יוחנן מאי דכתיב: "נוצר תאנה יאכל פריה", היינו שדברי-תורה נמשלו לעץ תאנה, מה תאנה זו כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא בה עוד תאנים (חדשות טובות), אף דברי-תורה כל מה שאדם הוגה בהם יותר הוא מוצא בהם טעם חדש, ולכן נאמר: "נוצר תאנה יאכל פריה", כי אינה מבשלת ככל העצים בפעם אחת, אלא כל זמן שאדם ממשמש באילן ימצא בו תאנים חדשות, כך כשאדם עוסק בתורה באמת, אז הוא זוכה להבין בה עוד ועוד טעמים חדשים ועיקר הטעם המתוק שמקבלים מן התורה הוא המתיקות כדבש, מקבלים גם כאשר זוכים להרגיש את הטוב והמתוק שנמצא בכל יהודי, כי לכל יהודי יש חלק בתורה.
יהודי הוא בחינת צדיק על דרך "ועמך כולם צדיקים" (ישעיהו ס, כא)בחינת תמר, כי צדיק הוא כתמר יפרח, והתמר נקרא דבש בשבעת המינים, אז כשאדם עוסק בתורה ומרגיש בה מתיקות בחינת: "דבש וחלב תחת לשונך" שהיא בחינת תאנה, ורוצה לידע האם התורה שלו היא באמת בחיות והתחדשות כתאנה, אז הוא צריך להרגיש בו בזמן גם את המתיקות שיש בכל יהודי שהוא בחינת הצדיק כתמר, כי כאשר אדם לומר תורה הוא צריך להדמות לקונו ולהיות בעל חסד ולדון כל אחד ואחד לכף-זכות, ואם זוכה שהוא לומד התורה כך, אז הוא מרגיש את המתיקות שבתורה ואת המתיקות והדבש שיש בכל יהודי ויהודי, אבל אם הוא לא לומד תורה כך בחיות עד שמרגיש מתיקות של דבש בתורה ובכל יהודי, הרי על-ידי-זה נשאר בו משהו חמץ, והוא דן לכף חובה את כל יהודי ויהודי והוא כשומר את המן, והיה מתקלקל ומעלה תולעים והיה מאבד את המתיקות שלו והעדינות שהיתה בו שהיה כדבש, אבל על-ידי-זה שהוא בבחינה של תאנה, על-ידי-זה הוא ילמד וישיג את התורה בטעם מתוק וירגיש את הדבש שבה ואת הדבש שיש בכל יהודי ויהודי וזוכה לתכלית שזה ענין של מתיקות שזה ביטול העצבות, ומתיקות הזאת היא בחינת שמחה בחינת לב, כי שם בלב עיקר השמחה בחינת "נתתה שמחה בליבי" (תהלים ד, ח), והתורה נמשלה ליין וזה הכוונה "ויין ישמח לבב אנוש"[3] שזו המתיקות של היין, התאנה והתמר (שזה בחינת קב"ה אורייתא וישראל חד הוא).
אומרת הגמ' (ברכות נז.)הרואה תאנה בחלום תורתו משתמרת בקרבו. כי התאנה מרמזת על התורה שהוא לומד שהיא משתמרת בחינת נוצר תאנה (בשביל התכלית) שהיא לאכול פריה המתוק כדבש שיש בה, וכן בכל יהודי ויהודי הנמשל לתמר שהוא דבש, כי על-ידי שהוא דן לכף זכות כל יהודי ויהודי ורואה בו הטוב והדבש על-ידי-זה תורתו משתמרת בקרבו ויכול לזכות לכל השפעים ולכל טוב סלה.
הרימון – כמו שנאמר: "רימון מצא תוכו אכל וקליפתו זרק" (חגיגה טו:), היינו שאכל את הפנימיות שזה ענין כל הנק' הטובות שבכל יהודי והיהודי, ואת הקליפה זרק מרמז על אלישע שנקרא אחר, אבל רבי מאיר לא הסתכל על המעשים החיצוניים שלו שהיו בחינת אחר וראה רק את האלישע שבו היינו ו"תוכו אכל" – את כל הפנימיות הטובה והמתוקה שיש בו, אפי' שהיה רחוק ונקרא אחר, אבל רבי מאיר זרק את הקליפה שלו, והסתכל רק על הטוב הנקודות הטובות שהיו בו לכן רק צדיק כזה הוא בחינת משיח שזה רמוז באותיות שמו מאיר - ר"ת רוח אפינו משיח ה', כי המשיח ילמד זכות על כל הבריאה כולה (שלא יהיה משהו חמץ ויהיה רק בחינת מצה) והוא ימשמש היטב היטב למצוא את הטוב שיש בכל יהודי ויהודי, וזו גם כן היתה מידתו של רבי מאיר בעל הנס שהיה יכול ללמד זכות אפילו על אחר שקיצץ בנטיעות[4].
הזית – מה זית אינו מוציא שמנו אלא על-ידי כתישה, אף ישראל אינם חוזרים למוטב אלא על-ידי יסורים, ויש שלושה דברים הנקנים דייקא על-ידי יסורים והם תורה, ארץ-ישראל ועולם-הבא (ברכות ה.), והמשותף להם הוא שעל-ידי הייסורים זוכין להבין גדולת ה' יתברך ודייקא שאדם עומד בכל מיני ניסיונות של ייסורים בין ברוחני בין בגשמי ומחזיק עצמו חזק, על-ידי-זה הוא זוכה לתכלית שהיא להשיב את כל כלל-ישראל לה' יתברך, ולכן אם הצדיק לא מוצא כף זכות בכל יהודי, אז לא מוצא תורה ולא מוצא את ארץ-ישראל ולא זוכה לעולם-הבא, שכל זה היה הפגם של אלישע ולכן לאחר הסתלקותו סבל ייסורים כמתואר בגמרא כי לא זכה ליסורים בעולם-הזה ולכן לא זכה לשלושת הדברים שנקנים בייסורים. ועל-כן דייקא ר' מאיר בעל הנס היה יכול למתק ולבטל מעליו את כל הייסורים הכי קשים, שהיה בכוחו בכח הכף זכות שהיה דן כל יהודי והיה בכוחו להמתיק לו בחינת תוכו אכל וקליפתו זרק[5] וזכה לבחינת משיח (מאיר - רוח אפינו משיח ה') ולימד זכות על כל הבריאה כולה, וזו היתה גדולתו ולכן נקרא בעל הנס.
ועם ישראל נמשלו לזית שהם בבחינת ייסורים שרק על-ידי כתישת הזית הוא מוציא את שמנו, שהוא כתית למאור, שהיא התכלית שאי אפשר לקנותה אלא על-ידי בחינת יסורים, ובכך שעוברים כל מיני יסורים על-ידי-זה זוכים וקונים את השלושה דברים החשובים הנ"ל שהם בחינת תוכו אכל היינו בחינת הטוב שיש בכל יהודי להבדיל בין האור של המאורות לבין האור של היום הראשון שנאמר בו "וירא אלקים את האור כי טוב", ועל-ידי הדעת הזו שנקנית ביסורים יכולים לזכות להבדיל בין האור ובין החושך שעל זה נאמר: "אם אין דעת אז הבדלה מנין", כי עד שאדם לא זוכה לאור שהוא האור שהיה במנורה שבבית-המקדש בחינת האור של העולם-הבא הוא נקרא הולך בחושך של המאורות החסרים שמאירים את העולם-הזה בענין של שטות והבל, אבל כשיש לו את הדעת, היינו שיש לו מוחין להתבונן בגדולת ה' הוא רואה שהכל טוב.
התמר – הוא דבש וזה בחינת המן שהיה מתוק וזו המתיקות שטועם בכל יהודי ויהודי, והיה מונח בצנצנת למשמרת לדורות שיראו את הלחם שאכלו אבותינו במדבר, וכוחו נמשך אל לחם-הפנים שהיה בבית-המקדש שלא היה בו ענין של עיפוש והיה נשאר חם, ונתקדש לכהנים והיו אוכלים ממנו בקדושה.
האתרוג – האתרוג שיש בו טעם, ריח ומראה וטעם עצו ופריו שוים (כדאי' במס' סוכה לה.), שזה בחינת שלמות ואחדות שיש בעץ ההדר שזה התגלות כל הפאר והיופי שזה בחינת הטעם והריח והמראה שזה בחינת משיח שהוא הלב וכמו שנאמר עליו "והריחו ביראת ה'" והמשיח בחינת רבי מאיר בעל הנס יבוא לגלות את הטעם הטוב שיש בכל יהודי ויהודי ובכל הבריאה כולה, והלב הזה נותן כח לכל האיברים בחינת רוח אלקים מרחפת ונושב ברוחו של כל יהודי ויהודי ומעורר את הניצוץ של משה-רבינו שיש בכל יהודי, היינו הנקודה הטובה שבכל אחד ואחד מישראל.
האגוז – באגוז יש את בחינת שיבור הקליפות כי כדי לגלות את השכל הנעלם שטמון בו, (כי האגוז תוכו דומה לצורת המוח של האדם) זה רק על-ידי יסורים שנשברת הקליפה שנמצאת בבוץ ומתגלה המוח הנקי שאינו נמאס כלל, היינו החכמה הגנוזה בתוך כל אחד מעם ישראל בדומה לבחינת השמן כתית למאור שעולה אל המוח ששם יש שלהבת שדולקת מאליה והאור הטוב הזה מגרש את החושך את בחינת הקליפות של האגוז ובאים אל בית אל "ואולם לוז (אגוז) שם העיר לראשונה" והמוחין מאירים בחינת שמן משחת קודש, וזוכים הכל להתגלות משיח צדקינו והשראת שכינה והכל מתוקן ומושלם.
חרובים – כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לערב שבת (תענית ד:), וזה ענין הגדולה של רבי חנינא בן דוסא שהיתה לו אמונה כזו חזקה שהבין שהוא יכול לחיות באמונה מערב-שבת לערב-שבת, כך נרמז בענין החרובין שזה ענין של ביטול השכל (שמחריב שכלו) וזכה לשכל כזה בלי שום קליפה בלי שום הקדמות, כי כל העולם זה דומה לקליפת אגוז ואם משיגים רק את הקליפה, אז באמת אין שום אמונה, אבל הצדיק הוא בעל אמונה והוא יכול לחיות מקב חרובין מערב-שבת לערב-שבת שזה בחינת הסתפקות שזה בחינת חרובין ואף-על-פי-כן היה ניזון כל העולם בשבילו, היינו שהיה מאיר הרבה כביכול שהיה נותן הרבה שמן שזה ענין טובה לעולם.
התפוח – ה' יתברך, ישראל ומשיח נמשלו לתפוח כיוון שבתפוח יש שלוש בחינות מראה טעם וריח[6], המראה – זה בחינת התבוננות בגדולתו יתברך, הטעם – זה בחינת עם ישראל והריח – זה בחינת משיח, כפי שהסברנו היינו שהתפוח זה בחינת התכלית לעתיד לבוא שהכל יהיה בשלמות בחינת "ריח אפך כתפוחים" שזה הטעם של התפוח ענין של כנסת-ישראל השכינה, הריח זה בחינת המשיח "והריחו ביראת השם" בחינת "ריח כתפוחים" שזה הענין של הגאולה השלמה, ויהיה גם ענין של מראה היינו התבוננות בגדולת ה' שכולם יראו את גדולת אדוננו הבורא ברוך הוא.
החיטה – הם ישראל שנשתבחו בחיטים שנאמר: (שיר השירים ז, ג)"בטנך ערימת חיטים" אלו ישראל (פסיקתא רבתי, כי תשא), שעם ישראל נמשלו לחיטים, כי חטה בגימ' כ"ב, וזה כ"ב אותיות אבני בנין של התורה, ועל-ידי שאדם עוסק בתורה ומצוותיה כשמוחו מאיר ודולק בהתבוננות כמו שלמדנו קודם אצל חנינא בן דוסא, אז יכול לקחת את אבני הבנין ולבנות את התורה ולבנות את המקדש בלי להניף עליהן כלי מלחמה, ולכן בגאולה-שלימה כל יהודי יהיה בבחינה של תינוק כמו שנאמר: (תהילים ב, ז)"בני אתה אני היום ילידתיך", ויזכה לכלים חדשים היינו שיטעם טעם דגן ויקבל דעת-תורה חדשה, כמו שנאמר שאין תינוק מקבל דעת עד שיטעם טעם דגן (ברכות מ.), ותהיה אז התחלה חדשה לגמרי כאילו מעולם עוד לא למד את התורה הקדושה שזה בחינת: "והיו בעיניך כחדשים", ועל-ידי שיתבונן בתורה עם כזו מתיקות ואור חדש על-ידי-זה יברא עלמא כרצונו, כמו שטעמו במן איזה טעם שרצו וכו'.
השעורה – השעורה בחינת שער ה', שער השכינה שזה בחינת התפילה, שעיקר כל מה שהאדם זוכה בחייו הוא על-ידי בחינת השעורה, כי עד כמה שיש בו יותר שפלות בחינת עפר על-ידי-זה זוכה שתפילתו תכנס לשער והשבט השייך לו שזה בחינת שעורה שזה שער-ה' שער השכינה שזוכה להעלות את השכינה אל השער והשבט השייך לה. כי השעורה זה מאכל בהמה מאכל שפל, שמושלך על העפר שהכל דורכים עליו, אבל דייקא על-ידי השפלות הזו ששפל כמו בהמות, זוכה לבחינת: "בהמות הייתי עמך" (תהילים עג, כב)כדברי דוד המלך.
 



[1]הרב יכתוב קטע על כל זה אם מותר לגלות כי נשאר סתום.
[2]והדם קשור ליין בשל צבעו האדום כדם.
* ביין מצאנו בחינה מיוחדת שהוא הולך ונעשה יותר משובח ככל שעובר הזמן ורציתי להמשיל הדבר לצדיק כי בעת שכל העולם מזקין ומתיישן, אבל בחינת הצדיק נעשה בו להפך עד שנאמר על המשיח "אני היום ילדתיך".
* כותבת היא תמר הוא דבש והוא שעור שאם אוכל ממנו עובר על ענין של עינוי ביום הכיפורים (ראה ברכות מא:) שרוב השעורים בארץ ישראל הם של כזית אבל לענין אכילת יום כיפור השיעור הוא דבש היינו כותבת הגסה תמר גדול.
[3]והיין זה גם כן הקב"ה כמו שנאמר "חיכו ממתקים" (חיך זה יין "חיכך כיין הטוב") (שה"ש).
[4]של הפרדס (פשט, דרש, רמז, סוד) שזה גן פרשיות התורה הקדושה. מהרש"א שרומז על הפרדס שם בגן-עדן שהקיצוץ בנטיעות היה שם למעלה במקום שבו צרורות הנשמות של הצדיקים.
[5]ראשי תיבות זית רימון קליפה, זית מרמז ליסורין כנ"ל, רימון זה מה שמצא קליפה שזרקה וביטלה וביטל מעל אלישע היסורין בחינת זית ז' וזה מחמת שר'ימון מצא וק'ליפתו זרק היינו כנ"ל.
[6]ומפרשים שתפוח זה אתרוג וכן מצאתי בזהר משפטים (קכ"ב ע"א) "כתפוח בעצי היער" כתפוח שאין הכוונה לתפוח גשמי אלא לתפוח רוחני שנבדל בגוונין הרבה משאר פירות.
 
+ שלח משוב
האתר לעילוי נשמת כלל נפטרי עם ישראל ת.נ.צ.ב.ה - ולהחשת גאולת עם ישראל במהרה בימינו -  אמן נס"ו
כל הזכויות שמורות למכון "בית תפילה" מותר להפיץ ולפרסם על דעת בעלי האתר בלבד