חומש במדבר  |  תפילות כלליות  |  תורות משנת התשס"ט  |  "אחטא ואשוב"  |  תורות לפי סדר הפרשיות  |  "אנכי עפר ואפר"  |  חומש ויקרא  |  חומש שמות  |  חומש בראשית  |  תפילה שלא יהיה יהודי בודד בעולם  |  תורות משנת התש"ע  |  צדיק  |  שלום  |  שיחת חברים  |  השמח בחלקו  |  גאולה  |  נגינה  |  אמונה  |  מידות  |  מועדים וזמנים  |  סיפורים ושבחי צדיקים  |  תפילה לכותל המערבי  |  תפילה לירושלים ת"ו  |  תורה מפי הצדיק  |  בעולם אין אדם שאין לו בעיה או חסרון כלשהו בחיים,  |  תורה  |  תורות משנת התשע"א  |  תפילה  |  התחזקות  |  אודיו  |  תפילות לנשים  |  תפילות לגברים  |  ~רוצה לבוא לשיעור ולראות את בעל ה"תפילה לשלמה"~  |  
דף הבית >> תורה >> תורות לפי סדר אמירתם >> תורות משנת התשס"ט >> "חסד אל כל היום"
 
"חסד אל כל היום"


התורה נאמרה מפי קודשו של הצדיק בשיעור השבועי ביום ב' פרשת וישב תשס"ט

"ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג, י)– מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר: אל יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה(כתובות מו.)
היום - האור זה בחינת הכהן-הגדול בהיותו נכנס לקודש-הקודשים. כי בשעה שהכהן-הגדול היה נכנס לקודש-הקודשים, אזי כל העולם הוא בבחינה של יום. כי ע"י עבודתו היו נמשכין חסדים על כלל-ישראל, בחינת "חסד אל כל היום" (תהילים נב, ג).
מחמת שהכהן-הגדול נכנס לקודש-הקודשים ביום-הכיפורים וזוכה להשיג מה שמשיג באופן שהוא משפיע לכל ישראל את כל ההשפעות והברכות, על-כן נאמר אצל הכהן-הגדול שלא יהרהר ביום ועל-ידי-זה לא נגיע לבחינת טומאה בלילה[1]. ועל-כן עיקר הקדושה שנשפע לכל השנה נמשכת מעבודתו של הכהן-הגדול ביום-הכיפורים, היום הקדוש ביותר בכל השנה כולה, ולכן ביום-הכיפורים מרבין בענין של סליחה וכפרה לפני ה’ יתברך שעי"ז נמשכין רחמים על כלל עם-ישראל.
והעיקר הוא קדושת-המוחין, שהאדם מזכך את מחשבתו, שזה בחינת "לא יהרהר אדם ביום ולא יבוא לידי טומאה בלילה", שנאמר על  הכהן-הגדול שלא יהרהר ויפגום קדושת-המוחין בהיותו נמצא בבית קודש-הקודשים בדבקות ויחוד של הוי"ה אדנות, ועל-ידי-זה לא נבוא לידי טומאה בלילה, שיהיה נעשה  פרוד חורבן וגלות השכינה.
כי בזמן שהיה בית-המקדש עומד על תיקונו היתה שלמות המוחין והכל היה בשלמות, והעולם היה בבחינת יום, ומחמת שנמצאים בגלות אז על-ידי-זה אנחנו בבחינת לילה[2].
ומחמת שהכהן-הגדול ביטל את עצמו כעפר-הארץ בקדושתו ובקדושת הברית וכל הענינים הידועים, לכן הוא בחינת המוחין – ה'ראש בית' של כל עם-ישראל, ועל-כן עיקר התיקון צריך להיות דייקא אצלו שהוא בחינת הצדיק-יסוד-עולם, ועל זה הגמ' אומרת: "כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה" (ברכות ו:), היינו להיות צוותא לזה הצדיק שהוא בחינת כהן-גדול, שעל ידו נמשך לכל העולם כל הענין של שפלות וענוה, ומחמת השפלות והענוה זוכין להכנעה לפני ה’ יתברך, וזוכים למוחין בשלמות בחינת "חסד א-ל כל היום", שזו היא בחינתו של הכהן-גדול שהיה מאיר את אור ה' יתברך בעולם בחינת ש"לא יהרהר אדם ביום ועל-ידי-זה הוא לא יבוא לידי טומאה בלילה".

≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈
"אמר רב חסדא: לעולם יכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת, שני פתחים סלקא דעתך! אלא אימא: שיעור שני פתחים, ואחר כך יתפלל" (ברכות ח.)
לכן צריך אדם להכנס שיעור שני פתחים, ורק אחרי זה יש ענין של כח התפילה, והשני פתחים הללו זה ענין של יראה ואהבה, שהם הפתחים להעלות את התפילה אל כסא-הכבוד. נמצא שע"י שהעולם מתקבצים ומתפללים יחדיו לפני ה’ יתברך ביראה ואהבה, אז יש להם את כח התפילה שזה ענין של "יכנס אדם שני פתחים ואחר כך יתפלל", ומחמת שאחר שנכנסים ביראה ואהבה יש כח בתפילה (לעבור מעולם-הזה של יראה לעולם-הבא של אהבה), שזה נמשך מקדושתו של הכהן-הגדול שמטהר את המחשבות של העולם (שהיו בענין של טומאה), וזוכים לקדושת-המוחין שמאירים כיום בחינת עולם-הבא, ובכך זוכין לתיקון הגלות שזה ענין של לילה ודין של העולם-הזה, כי מחמת שהעולם מתקבצים ומתפללים בענין של יראה ואהבה, אז נפתחים להם בשעת התפילה כל השערים שבשמים שזה ענין של יראה ואהבה, שזה 'תרין גדפין' (שתי כנפיים) כידוע בשם הזוהר[3][כך מבואר בשם האדמו"ר הזקן שמסביר ב"לקוטי אמרים" את הענין הזה שזה ענין של יראה ואהבה שזה שתי כנפים[4]].
ועיקר מה שזוכין העולם לקבל יראה ואהבה, זה דייקא נמשך מן הכהן-הגדול שהוא הצדיק-יסוד-עולם, הבטל כעפר-הארץ בטל ומבוטל באורו של ה’ יתברך, ואף-על-פי שהוא מונח בנשיאות ביד-רמה ונכנס לקודש-הקודשים, אף-על-פי-כן אין בו שום צד גבהות, ולכן דייקא משם נמשך לו עיקר השגתו וכל מה שמשיג הכהן-גדול הוא משום שהוא מבוטל באורו של ה’ יתברך, והוא מסתכן[5]בשעה שהוא נכנס בקודש-הקודשים, נמצא שיש לו ענין של מסירות-נפש בעבור כלל עם-ישראל להמשיך שפע וברכה.
ועיקר מעלתו של הכהן-הגדול זה הכל מחמת קדושת המחשבה שיש בו, שאם היה להכהן-גדול פגם במחשבה על-ידי-זה היה נעשה ענין של פיגול או פסול, ומשתלשל ענין של טומאה, ענין של מיתה בכל העולם כולו ח"ו.
ובאמת מהו ענין של "רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה" (ראש השנה טז:), ומהו הענין של כף-זכות, כי באמת אפשר להקשות קושיא הן רואים שגם לאחר ראש-השנה הרשעים ממשיכים לחיות, והגמ' אומרת שנכתבים לאלתר למיתה ובכל זאת הם לא מתים, ובכן מהו שאומרת הגמ' שנכתבו לאלתר למיתה, אם רואים אותם חיים? אבל הענין מבואר היטב עלֿפי דברי המשנה: (יומא פרק ח משנה ט)"האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה", שזה ענין של הרשעים הנ"ל שנכתבים לאלתר, כי מחמת שהם לא מספיקים לעשות תשובה, על-ידי-זה הם קרויים מתים אף בחייהם, והם בבחינה של מיתה כי אין להם את כח התשובה, נמצא שהם בענין של טומאה. וזה הכוונה שהם נכתבים לאלתר למיתה, שאינם יכולים לשוב אליו יתברך, בחינת: "אין מספיקים בידו לעשות תשובה".
≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈
הכהן-הגדול הוא היסוד והעיקר שע"י עבודתו בקודש זוכין כל העולם להנצל מכל הטומאות ומכל החטאים והעוונות והפשעים, כי הוא מעלה וממשיך את כל הענינים באופן שיכתבו לחיים טובים. וזו היא בחינת בצלאל, שבצלאל בחוכמתו ידע לצרף את כל האותיות שנבראו בהם שמים וארץ[6], ועיקר חוכמתו היתה מחמת השכינה שהיתה שורה על מחשבתו, דיבוריו ומעשיו. בחינה זו נדרשת גם בעבודתו של הכהן-הגדול, כי בהיותו נכנס לקודש-הקודשים באופן שהשכינה היתה שורה עליו, הוא היה צריך לקדש מחשבתו דיבורו ועשיותיו, והשכינה היתה שורה על מעשיו שם, והוא ידע לעשות את כל הצירופים האלה של האותיות, והיה יכול על-ידי-זה לעשות שמים וארץ חדשים, ולבטל את מידת-הדין. וכן הצדיק בעבודתו כפי מה שהוא גדול יותר במעלה, כך ע"י מה שהוא חושב, אומר ועוסק בתורה יש לו יותר כח לבטל את כל הדינים בשרשן, ובורא שמים חדשים וארץ חדשה באופן ששם כבר אין שום דין.
ומחמת שנמצאים בגלות נטמאות המחשבות, הדיבור והמעשים בכל מיני דיבורים וקושיות למיניהם שישנם לעולם, וזה בחינת כל המחלוקות שיש בעולם, וכל זה הוא ענין של טומאה, וענין של מיתה שאין יכולים לחזור בתשובה אליו יתברך, ונצרכים העולם לבחינת בצלאל וחוכמתו כדי לעשות את כל ענין צרוף האותיות, וכל הענין הזה של חידושים דאורייתא של הצדיק-יסוד-עולם באופן שהוא ימשיך עלינו שמים וארץ חדשים, ועל-ידי-זה הטומאה בטלה וכולם זוכים להשראת השכינה. ועל-כן באמת בשעה שהיה נכנס הכהן-הגדול בקדושה וטהרה היו הכל בענין של יראה ואימה גדולה, וכולם כאחד היו בתפילה לבורא-עולם שיצליח ויזכה לצאת לחיים טובים ולשלום מן הקודש פנימה, כי ח"ו אם היה נעשה בו ערבוב קטן של מחשבה לא טובה, היינו מחשבה זרה, מחשבת פיגול או מחשבת פסול, על-ידי-זה היה נעשה ענין של מיתה, והיה חשש שהוא עצמו יסתלק בשעת עבודתו[7], ופשיטא שאם הוא היה בענין של סכנה אז הרשעים על אחת כמה וכמה, ולהיפך אם הכהן-הגדול היה זוכה לצאת מקודש-הקודשים ומצליח בעבודתו, על-ידי-זה היו מצטרפות האותיות לטובה והיו נבראים שמים וארץ חדשים, ומה שנאמר על הרשעים שהם נכתבים לאלתר למיתה ואינם יכולים לחזור בתשובה, היה מתהפך ומצטיר לטובה בשמים וארץ החדשים, היינו שהיו גם הם זוכים להתקרב אליו יתברך ויוצאים לחיים טובים ולשלום, וזה היה הכח ה"חסד א-ל כל היום", שהיה לכהן-הגדול כח להפוך את החטאים שלהם, שהיו צירופים של מיתה ופירוד ממנו יתברך, ולצרפם ולחדשם לחיים של דבקות בו יתברך, בחינת לחיים טובים ולשלום.
≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈
הכהן-הגדול היה שוהה בקודש-הקודשים רק לכמה רגעים ויוצא מיד, אבל דייקא מן העת הזו שהוא היה נמצא שם בקדושה וטהרה, היו זוכים הכל לכל טוב, וכל השפעים היו נמשכים מרגעים ספורים אלו.
 

"רבי אבינא רמי: כתיב (שמות ג, טו)"ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם... שלחני אליכם זה שמי לעלם" (לעלם חסר וי"ו, לשון העלמה), וכתיב "זה זכרי לדר דר" (דמשמע קרייה, שיש להזכיר את ה' ולא להעלימו אלא)אמר הקדוש ברוך הוא: לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"א (שם הוי"ה ואותו אין להזכיר בפה), ונקרא אני באל"ף דל"ת" (וזהו זכרי שאומרים בפה)(פסחים נ. ורש"י).
דהיינו: "נכתב אני בהוי"ה" – מחמת ששם הוי"ה זה מידת-הרחמים, "ונקרא באדנות" – שזה מידת-הדין. וכפי שהסברתי כמה פעמים, שכל אדם נכתב לו בשמים בביתֿדין של מעלה חיים טובים במידת-הרחמים בשם הוי"ה. אבל אף-על-פי-כן, מכיוון שעובר על כל אדם מה שעובר עליו זה בחינת אדנות שזה בחינת דין, וזו כוונת הגמרא "לא כשאני נכתב אני נקרא", כי מחמת שנכתב לו לאדם ענין של רחמים וחיים טובים, אף-על-פי-כן הוא רואה בחייו שעובר עליו כל מיני ענין של דינים למיניהם שזה בחינה של מיתה.
אך מחמת שהצדיקים עושים צירוף ויחוד בין הוי"ה לאדנות, על-ידי-זה נמשכין כל השפעים לעולם. ועיקר הצירוף הנ"ל נעשה ע"י בחינת בצלאל בחינת הצדיק, בחינת הכהן-הגדול כנ"ל, מחמת שבצלאל היה יודע לצרף את כל האותיות, ועל-ידי-זה נמשך כבר כל הקדושה לכלל עם-ישראל לדורות.

ומהו הענין של "מת בערב שבת סימן יפה לו" (כתובות קג:)?
וביארו שממית עצמו בעסק-התורה בערב-שבת, ובאמת מה הענין של ממית עצמו באהלה של תורה דייקא בערב-שבת, שדייקא אז סימן יפה לו, אבל בערב שבת מתקרב הסוף של הטומאה, כי בשבת-קודש יש התגלות הקדושה הטהרה, יוצא שענין המות נצרך כדי לעבור מטומאה לקדושה וכן להיפך, וזה מה שנאמר שלא יהרהר אדם ביום, ועל-ידי-זה הוא לא יבוא לידי טומאה בלילה, כי מחמת שהעולם היו בקדושה וטהרה אז יש להזהר שלא יהרהר אדם ביום, שזה שייך בעיקר לעבודתו של הכהן-הגדול שעה שהוא נכנס בקודש-הקודשים שלא יהרהר ביום, כי אם יהיה פגם בעבודתו אז כלל-ישראל יטמאו ח"ו ויגיעו לגלות – לטומאה בלילה, וזה הא בהא תליא, שבחינת "לא יבוא לידי טומאה בלילה" קשור בפגם שנעשה ביום ולכן הזהירו חז"ל שלא יהרהר ביום, כשיש בית-מקדש וכהן-גדול כי יכול לבוא לענין של מיתה ולילה, ולהיפך אם כבר נמצא בלילה אז על-ידי-זה שממית עצמו בערב-שבת זוכה לצאת מן הטומאה וזוכה להתגלות השכינה לכניסת שבת ל'יום שכולו ארוך'.
ולכן דייקא עכשיו שנמצאים בעקבתא דמשיחא, כדי לזכות לגאולה-שלימה צריך כבר לבוא לבחינת "ממית עצמו בערב שבת", ועל-ידי-זה הוא יבטל עצמו וימית את כל הטומאה שבו שהיתה בחינת לילה, וע"י זה תתגלה בו האהבה הקדושה והטהרה בחינת היום שהכל יהיה טוב בלי שמץ הרהור חטא, וצריכים מקודם לעשות את כל הביטול הזה בחינת מיתה כדי לזכות ל"סימן יפה לו", לחידוש המוחין, לבחינת ה"חסד א-ל כל היום" התגלות הכהן-הגדול שהוא הצדיק-יסוד-עולם, באופן שיהיה לו כח לכפר על כל החטאים והעוונות והפשעים, ולעשות מהם צירוף חדש למיתה של היצרֿהרע, וכותב את הכל לחיים טובים ולשלום באהבת הא-ל כל היום.
לכן כל הממית עצמו באהלה של תורה דייקא בערב-שבת, על-ידי-זה הוא זוכה להמית את הרע שבו, וזוכה לטהרת השבת, וזוכה להמשיך על עצמו את קדושת בית-המקדש באופן שגופו נטהר לגמרי, וזוכה להיכלל ברחמים העליונים, שצריך להמית את עצמו היינו להפשיט את עצמו מכל דבר הקשור לעולם-הזה שזה בחינת ששת ימי המעשה, ואז יזכה להתבונן בגדולתו יתברך בחינת חיים (בחינת שבת). וכמה שאדם יותר יתבונן ויותר ישיג במוחו את ענין גדולתו של ה’ יתברך, על-ידי-זה בוודאי ימשך עליו יראה ואהבה והשראת שכינה. ועל-ידי-זה יפתחו לו השערים של התפילה, ויזכה להמשיך את ענין הרחמים העליונים מכסא-הכבוד, ויהיו נמשכים עליו צירופים חדשים לטובה באותיות התורה. וזה בחינה של המתקת הדינים בשרשן וזוכים לגאולה-שלימה.
וכבר ידוע סדר עבודת הכהן-הגדול שהיו מפרישים אותו כמה ימים קודם יום-הכיפורים, והיה עושה הכנה גדולה מאד לפני שהיה נכנס לקודש-הקודשים, בדומה להכנות שעושים לכבוד שבת שאנו מכינים עצמנו כמה ימים לפני שבת-קודש, בחינת "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו" (שמות טז, ה)ש"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", היינו שאם הוא יטרח כנ"ל בערב-שבת ויכין את עצמו כבחינת הכהן-הגדול שהיה טורח בכל הענינים הקשורים לקודש, כל ענין הקדושה והטהרה, אז על-ידי-זה בוודאי הוא "יאכל בשבת" – היינו שהוא יזכה להמשיך קדושה אל ענין האכילה, כי שולחנו של אדם מכפר[8]וכן היה השולחן שבבית-המקדש, שהיה מכפר לעם-ישראל ומתקן היחוד הנ"ל של הוי"ה אדנות. ועתה מחמת הגלות האכילה היא בבחינה של אכילת "זבחי מתים", וכבר לא יכולים לאכול אכילה משולחןֿ גבוה, משולחנו של מקום, ורק ע"י דברי-תורה[9]אשר נאמרים על שולחנו בזמן האכילה נעשה בחינה של קדושה וטהרה, אבל בזמן בית-המקדש בזמן הכהן-גדול, שהיו נמצאים בבחינת הגאולה שזה השראת השכינה בבית-המקדש, ע"י האכילה של הכהן היה נעשה יחוד שם הוי"ה אדנות, והכל היה עולה ומתקבל לרצון ונתקן בשורש, וכל העולם היו זוכין לתיקון בשלמות בחינת דור שכולו זכאי.
לכן כל כמה שזוכין יותר לזכך את עצמינו בענין של מחשבה דיבור ומעשה, באופן שנעשה על-ידי-זה ענין של אחדות. כי באמת מי שיתבונן היטב, בשעה שהכהן-הגדול היה נכנס לקודש-הקודשים, עם-ישראל היו משבחים ומתפללים לה’ יתברך, והכל היו מאמינים שהכהן-הגדול יצא בשלום, באופן שהוא ימשיך את הברכה ע"י סדר עבודת קודשו כידוע. וכל זה נתן כח לכהן-הגדול וסייעו בעבודתו שם. על ידי זה נמשכו שפעים בעולם. אך מי שיתבונן היטב אם יהיה לו שכל בנפשו להתבונן, מה היה קורה אם חלילה לא היו נותנים עם-ישראל כח לכהן-הגדול להכנס לקודש-הקודשים! ובאמת כפי שידוע מחמת לשון-הרע ושנאת-חנם נעשה כל ענין החורבן, וכל ענין עקבתא דמשיחא ומתעכבת הגאולה-השלמה, והכל חולקים ומבזים איש את רעהו ואין שלוה ואין אחדות ורעות ביניהם. מחמת כל זה הם אינם נותנים כח לכהן, ונעשה פגם ופירוד בין עם-ישראל לבין הכהן-הגדול, על-ידי-זה בוודאי שהכהן לא יכול להמשיך את כל ענין הכפרה בעולם, ויוצא ענין של "רשעים נכתבים לאלתר למיתה", שכל הדור הוא בבחינת חייב. והגמ' אומרת: "אמר רבי יוחנן: אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, או כולו חייב" (סנהדרין צח.), כי באמת בשעה שהכהן-גדול נמצא בקודש-הקודשים והעולם מסייעים אותו (ע"י אהבה ויראה), אז על-ידי-זה הוא מצרף לטובה את כל הדור ונוטל אותו מכף של דין ושם אותם על כף של זכות, ונעשה דור שכולו זכאי. ומחמת שנמצאים עתה בגלות ואין לנו כהן-גדול וגם עם-ישראל אינם באחדות ואינם מסייעים אותו, מחמת זה הכל נידונין לכף חובה, ומחמת שהכל נידונים לכף חובה, על-ידי-זה הגאולה כבר תבוא בדור שכולו חייב שהיא בחינתם של הרשעים שנכתבים לאלתר למיתה.
והאיחוד הזה בין ישראל לכהן-הגדול זה בחינת התגלות של משה-רבינו, כי מי שיתבונן היטב יראה שמשה-רבינו היה כללות נשמות ישראל, וכן גם כל צדיק וצדיק. כי באמת כל צדיק מצרף ע"י מעשיו את עם-ישראל באופן שכל יהודי ויהודי נותן בו חלק, ועל-ידי-זה נעשה שלמות בבנין קומת השכינה. כי הצדיקים הם בחינת שכינה כידוע שפניהם הם כפני השכינה, וכל יהודי נותן מכוחו לבחינת הצדיק, על-ידי-זה הצדיק זוכה ועולה ונכנס בשני הפתחים שם, ויכול להיכנס לקודש-הקודשים ולעשות את כל היחודים והצירופים החדשים תחת כסא-הכבוד, ונטהרין כל המוחין של כל העולם ומצליח להפך הדור לדור שכולו זכאי וזוכים לגאולה לאחדות ולשמחה מתוך שלמות של אהבה וטוב לבב ולכל טוב סלה. אמן.



הערות


[1]וכן אמר הנביא יחזקאל (שהיה כהן): "אהה ה' אלהים הנה נפשי לא מטמאה" (יחזקאל ד, יד), וביארו בגמרא (חולין לז:) "הנה נפשי לא מטומאה – שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה". וכן פירש רש"י (סנהדרין יח.) על המשנה דאם  "מת לו (לכה"ג) מת אינו יוצא אחר המטה" – היינו דאזהר קרא "ומן המקדש לא יצא" (ויקרא כא, יב) - מקדושתו לא יצא, כלומר יתרחק מן הכיעור שלא יבא לידי טומאה.
[2]כמו שנאמר אצל אברהם בברית בין הבתרים כשהתנבא על הגלות "והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו" (בראשית טו, יב).
[3]תיקו"ז תיקונא עשיראה דף כה עמוד ב, ובתיקון מה דף פב עמוד ב.
[4]ובזה יובן היטב הא דדחילו ורחימו נקראים גדפין דרך משל כדכתיב (ישעיהו ו, ב) "ובשתים יעופף" [וכמו שכתב הרח"ו ז"ל בשער היחודים פי"א] שהכנפים בעוף הן זרועות האדם וכו' ובתיקונים פירש שהעוסקים בתורה ומצות בדחילו ורחימו נקראים בנים ואם לאו נקראים אפרוחים דלא יכלין לפרחא, כי כמו שכנפי העוף אינם עיקר העוף ואין חיותו תלוי בהם כלל כדתנן (חולין ג, ד) "ניטלו אגפיה כשרה", והעיקר הוא ראשו וכל גופו והכנפיים אינם רק משמשים לראשו וגופו לפרחא בהון, וכך דרך משל התורה ומצות הן עיקר היחוד העליון ע"י גילוי רצון העליון המתגלה על ידיהן, והדחילו ורחימו הם מעלים אותן למקום שיתגלה בו הרצון אור אין סוף ברוך הוא והיחוד שהן יצירה ובריאה (ליקוטי אמרים תניא פרק מ).
[5]כמו שאנו אומרים בסדר העבודה שזקני בית-דין היו מזהירים את הכהן-הגדול: "ראה לפני מי אתה נכנס למקום אש להבת שלהבת", וכן איתא בזוהר: "אמר רבי יצחק קפטרא חדא קשירא ברגלוי דכהנא בשעתא דהוה עאל דאי ימות התם יפקוהו מלבר ובמה ידעי בההוא זהוריתא אתידע ואשתמודע כד לא יהפך גווני, בההוא שעתא אשתמודע דכהנא אשתכח לגו בחטאה ואי יפוק בשלם בזהוריתא אתידע ואשתמודע דיהפך גווני לחוור כדין חדוותא היא בעלאי ותתאי, ואי לאו כלהו אשתכחו בצערא והיו ידעי כלא דלא אתקבלו צלותהון" (אמור דף קב עמוד א) וכן יתבאר בגמרא יומא (יט:) שהיה בסכנת מוות ויום טוב היה עושה לאוהביו בצאתו בשלום מן הקדש.
[6]אמר רב יהודה אמר רב יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ כתיב הכא (שמות לה, לא) "וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת" וכתיב התם (משלי ג, יט-כ) "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו" (ילקו"ש תורה רמז שפט).
[7]אמר רבי יצחק קפטרא חדא קשירא ברגלוי דכהנא בשעתא דהוה עאל דאי ימות התם יפקוהו מלבר, ובמה ידעי? בההוא זהוריתא אתידע ואשתמודע כד לא יהפך גווני, בההוא שעתא אשתמודע דכהנא אשתכח לגו בחטאה ואי יפוק בשלם בזהוריתא אתידע ואשתמודע דיהפך גווני לחוור כדין חדוותא היא בעלאי ותתאי, ואי לאו כלהו אשתכחו בצערא והיו ידעי כלא דלא אתקבלו צלותהון, אמר רבי יהודה כיון דהוה עאל וטמטם עינוי דלא לאסתכלא במה דלא אצטריך והוה שמע קל גדפי כרובייא מזמרי ומשבחי, הוה ידע כהנא דכלא הוה בחדוה ויפוק בשלם ועם כל דא בצלותיה הוה ידע דמלין נפקין בחדוותא ומתקבלן ומתברכן כדקא יאות וכדין חדוותא היא בעלאי ותתאי (זוהר פר' אמור דף פח עמוד א).
[8]כתיב (יחזקאל מא, כב) "המזבח עץ שלש אמות גבוה וארכו שתים אמות ומקצעותיו לו וארכו וקירותיו עץ וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'". פתח במזבח וסיים בשלחן! רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם, עכשיו - שלחנו של אדם מכפר עליו (חגיגה כז.).
[9]רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים שנאמר: (ישעיה כח, ח) "כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום" אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא שנאמר: (יחזקאל מא, כב) "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'" (מסכת אבות ג, ג).
 
 
+ שלח משוב
האתר לעילוי נשמת כלל נפטרי עם ישראל ת.נ.צ.ב.ה - ולהחשת גאולת עם ישראל במהרה בימינו -  אמן נס"ו
כל הזכויות שמורות למכון "בית תפילה" מותר להפיץ ולפרסם על דעת בעלי האתר בלבד