חומש במדבר  |  תפילות כלליות  |  תורות משנת התשס"ט  |  "אחטא ואשוב"  |  תורות לפי סדר הפרשיות  |  "אנכי עפר ואפר"  |  חומש ויקרא  |  חומש שמות  |  חומש בראשית  |  תפילה שלא יהיה יהודי בודד בעולם  |  תורות משנת התש"ע  |  צדיק  |  שלום  |  שיחת חברים  |  השמח בחלקו  |  גאולה  |  נגינה  |  אמונה  |  מידות  |  מועדים וזמנים  |  סיפורים ושבחי צדיקים  |  תפילה לכותל המערבי  |  תפילה לירושלים ת"ו  |  תורה מפי הצדיק  |  בעולם אין אדם שאין לו בעיה או חסרון כלשהו בחיים,  |  תורה  |  תורות משנת התשע"א  |  תפילה  |  התחזקות  |  אודיו  |  תפילות לנשים  |  תפילות לגברים  |  ~רוצה לבוא לשיעור ולראות את בעל ה"תפילה לשלמה"~  |  
דף הבית >> תורה >> תורות לפי סדר אמירתם >> תורות משנת התשס"ט >> "ז' אדר"
 

"ז' אדר"

התורה נאמרה מפי קודשו של הצדיק בשיעור השבועי ביום שני פרשת תצוה התשס"ט

 
 

תפילה: רבונו של עולם, אבי אב הרחמן מלא רחמים, זכני להיות קדוש וטהור כמו משה־רבינו.

אנא אל רחמן מלא רחמים, זכני כעת בעודי נמצא בבית־המדרש, לעסוק בתורה בקדושה גדולה ובאימה וביראה נוראה, וזכני על־ידי כל דיבור ודיבור לבוא לקדושות נוראות באופן שאזכה לתכלית הנצחי.

אנא אל רחמן, זכני לגוף מסוד החשמל העליון מהיכל "לבנת הספיר" של עולם הבריאה, גוף שהוא מסוד "עץ הדעת טוב דאצילות" ואזכה על־ידי לימודי זה להפשיט מעלי את כל הלבושים הצואים, מיום שנבראתי עד עתה, בכל הגלגולים כולם ואזכה על־ידי לימודי זה לקבל לבוש קדוש ונורא לנשמתי, ועל־ידי־זה לזכות לפעול מלפניך יתברך כל הצטרכותי בין ברוחני בין בגשמי.

אנא אל רחמן מלא רחמים, זכני על־ידי לימודי זה לזכות לקדושה נוראה באופן שאזכה על־ידי לימודי לעיבור נשמת משה־רבינו בן עמרם ויוכבד, ואזכה שהוא יפעל לי ישועה בכל הענינים שלי בין ברוחני בין בגשמי, ואתה יתברך תעבר בי את יהושע בן נון, וזכני על־ידי משה־רבינו ויהושע לזכות לכלים והשגות אלוקות באופן נפלא, שעל־ידי־זה אזכה ליראה בליבי ובמוחי, ועל־ידי־זה אזכה לדבקות נוראה בך יתברך, ויתקיים בי הכתוב: "של נעליך מעל רגליך", היינו שאזכה להפשיט מעל גופי את כל הבגדים הצואים, ולזכות לקבל גוף קדוש וטהור אמן נצח סלה ועד.

 


עכשיו ז' באדר זה ההילולה של משהֿרבינו וגם יום לידתו, והענין של משהֿרבינו זה קבלתֿהתורה, ועלֿכן יש כאלו שפוסעים ביום זה לצדיקים גדולים במעלה, כמו רשב"י ומרן האר"י ז"ל זי"ע וכן לכמה וכמה צדיקים הקבורים בארץֿהקודש, באמת ידוע ומבואר על ענין הסתלקות של צדיקים בכלל ובפרט הסתלקות של משהֿרבינו שהוא הגדול מכולם וכך אומרת הגמ' (ר"ה יח:): "שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו", לכן בז' באדר יש ענין של תעניות וסיגופים ויש כמה וכמה מן העולם ובפרט גדולים במעלה שעוסקים דייקא ביום הזה בתיקונים ולכן יכולים לזכות לכל מיני ענינים וישועות וניסים ונפלאות דייקא ביום הזה של ההילולה של משהֿרבינו, כי באמת ביום הזה שיש את הלידה וההסתלקות של המנהיג הגדול של עם ישראל, שהוא הנשיא הגדול ביותר במשך כל הדורות כולם כידוע, שהרי לא קם בישראל כמשה עוד[1] כידוע, שהרי אין נביא ושום אחד שיכול להביט את תמונת ה' כמשהֿרבינו.

משהֿרבינו נבחר להיות המנהיג לדוריֿדורות, ובאמת מה הענין של משהֿרבינו שזכה דייקא הוא להיות זה שיקבל את התורה? אלא שהוא היה עלוב ונבזה בעיני כל הבריות כולם, כי באמת לפני שהוא קיבל את התורה ולפני שה' יתברך התגלה אליו בסנה, משהֿרבינו היה ממש כלֿכך בזוי, והיו לו כל הבזיונות שבעולם ועיקר הבזיונות שהיו למשה היו לו דייקא בתחלת דרכו, דייקא מאותו רגע שאמו שמה אותו בתוך תיבתֿגמא ביאור, כי באמת אם נתבונן על זה הרי נראה שזה בזיון מאד גדול לאותו גדול בנשיאים שעתיד לדבר עם השכינה ולראות את ה' יתברך עין בעין וכו' (וכבר נאמר: "כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג, כ)) שיהיה בתיבה ובביתֿפרעה ובביתֿיתרו עד שזכה לדבר עם השכינה.

ובאמת הוא קושיא מאוד גדולה מה למשהֿרבינו המנהיג הגדול שבישראל הרי רב ה' להושיע, ויכול היה להושיעו בכל מיני ישועות ומפני מה משהֿרבינו היה נצרך לענין כזה של בזיון להיות מושלך בתוך תיבתֿגמא במיֿהיאור ואחותו ואמו ישקיפו עליו ויסתכלו עליו מרחוק, אבל על אותו הזמן דייקא נקרא בשמו, משה – "כי מן המים משיתיהו"[2], והוא הגיע להצלתו ע"י בתיה בתֿפרעה, "ותשלח את אמתה" והוא נלקח עימה למקום הנורא ביותר של כל הסטראֿאחרא, שזה ממש ביתֿהבליעה של התנין[3] (הנחש הקדמון) וכל הטומאות הכל נמשך מהדיבור הטמא ששם, ואיך המנהיג הגדול בישראל משהֿרבינו, אשר עתיד לדבר עם ה' וכו' והמשיך את התורה הקדושה, "אשר לא קם כמותו בישראל נביא ומביט את תמונת ה'", יהיה מתגדל וצומח בביתֿפרעה, במקום הכי טמא והכי נבזה שאין מקום יותר טמא ויותר נבזה בכל הבריאה כולה מהבית של פרעה, שמשם יוצאות כל הגזירותֿשמד על היהודים וכל הטומאות שבעולם הכל יוצא משם. ואיזה ביזיון הוא למנהיג הכי גדול שצריך לעבור כזו השתלשלות בביתו של פרעה עד שהוא יגדל לבחינת "וירא בסבלותם" ויהפוך להיות הצדיק מושיען של ישראל, וכבר מבואר בגמ' ובמדרשים[4] על הענין הזה של משהֿרבינו שבאו כמה וכמה חוזים בכוכבים ואמרו שעתיד להיוולד מושיע לבניֿישראל, והוא יקח אותם ויביא אותם לפסגות הכי גבוהות מן השפלות הכי נמוכה, שהיו בניֿישראל עבדים במצרים.

אבל הענין הוא כי הצדיק הוא הגדול ובעל המדרגה הגדולה יותר, לכן הוא צריך לעבור כל מיני בזיונות ויסורים, ולמשהֿרבינו היה לו את הבזיון הכי גדול, ולכן זכה לאחוז את מטה ה' בידו, וקשה איך אחרי כזו שפלות עוד יזכה אחרֿכך לכל ההתפתחות הזו שהיתה לו "ויגדל משה"![5] שגדל ביראה ובאהבה וכל מה שהוא קיבל וכל מה שהוא זכה לו הכל התחיל ממקום הכי שפל ולא היתה לו הזכות שהיתה לאהרן[6] הכהן כדברי משה: "שלח נא ביד תשלח" ומפרשים חז"ל שזה אהרן אחיו שצמח וגדל בביתם הקדוש של עמרם ויוכבד, וכמו שמצינו אצל יעקב ויצחק, וקשה למה למנהיג כלֿכך גדול ונשיא בישראל נשיאֿהדור, הנשיא לדוריֿדורות, משהֿרבינו, שיגדל על ברכיו של פרעה, במקום כלֿכך טמא וכל הטומאות וכל הזוהמות הכל נמצא דייקא במקום הזה, עלֿכן מפה רואים שלא רק שהתורה ניתנה לנו במקום הכי נמוך על הרֿסיני[7], אלא שגם האדם גופו שקיבל את התורה היה השפל והנמוך[8] מבין כל האנשים כולם, ולכן משהֿרבינו על שהיה נצרך לקבל תורה וללמדה לישראל, לכן צריך היה להתגדל במקום השפל והנמוך ביותר בביתֿפרעה, כדי שהוא יהיה כלֿכך שפל בפני עצמו, עד שהוא יחזיק מעצמו כלום ולא יחזיק משום מדרגה בעצמו, עד כדי כך שהוא יגיע לבחינת אין, ויזכה לקבל את התורה על הרֿסיני עם הידים שלו, ידי משה, שהן זכו לקבל את התורה הקדושה במעמד הרֿסיני.

ומשהֿרבינו הושלך בתיבה ביאור, במים הזידונים ובכך רימזו לו (ולכל תלמידיו) לדוריֿדורות שאם יהיה לו חלילה ענין של גאות, אז מי היאור מאיימים עליו והוא עלול לטבוע בהם ח"ו, וכאשר אמו של משהֿרבינו עשתה לו את התיבה וכו', במעשה זה היא הכניסה את כל כולו של הנער בענין של תפילה, והיא אמרה לו כל מה שאני נותנת לך הכל אני מכניסה פה בתיבה, וזה יציל אותך מביתֿפרעה וזה השמירה שלך ושל כל עם ישראל מה שאני מכניסה פה בתיבה, שהיא תיבת התפילה, ומתוך כך שתהיה "נער בוכה" ותרבה בתפילה על ישראל, מתוך כך דייקא תוכל לזכות להיות מושיען של כל הכללֿישראל קדושים ומי שיסתכל היא עשתה את התיבה דייקא מגמא, ומילוי של גמא זה גימ' מרדכי (כי ג'ימל מ'מ א'לף גימ' מרדכי) ומרדכי גימ' רעד, ורעד זה מרמז על יוםֿהגאולה כמו שנאמר: (תהלים ב, יא) "וגילו ברעדה", שזה דייקא נאמר על אותו יום שיהיה אימתה ופחד על כל הבריות כולם ולא תהיה שום בריה בעולם שלא תיפול עליה אימתה ופחד.

בעת הגאולהֿהשלימה מחמת שיהיה אז ששון ושמחה בכל הבריאה כולה שזה הענין של פורים שנתהפך הדין לרחמים ונעשה ששון ושמחה, אך מאידך גיסא יהיה גם ענין של אימה ופחד ביחד עם הששון והשמחה והכל יהיה בערבוב בחינת "פורים כפורים", ומחמת כן יהיו צריכים אז את הגואל צדק שהוא יהיה בחינת משה שהוא הדעת וממנו נמשך גם הרעד וגם הרחמים ויוכל לעשות את ההבדלה כי אם אין דעת הבדלה מנין והוא יהיה זה שיש בו בחינת שניהם, ומחמת שהכל יגיעו בזמן הגאולהֿהשלימה לענין של שמחה ומחמת שהכל תיפול עליהם אימתה ופחד, אז לא יהיה אפשר לאף אחד להבדיל בין אימתה ופחד של צדיק לבין אימתה ופחד של רשע שיהיה שווה לכל כמו שנאמר: (ישעיהו יא, ט) "כי מלאה הארץ דעה את ה'", ועלֿכן יצטרכו דייקא את הדעת של המשיח (בחינת משה שהוא הדעת) שיודע לעשות זאת ההבדלה, כי בעת שתמלא הארץ דעה את ה' כולם ישמחו ועם זה גם תיפול על כולם אימתה ופחד, כי כל אחד ידע אז שכמה שהוא היה עובד את ה' ויש לו שכר נפלא, אבל הוא עדיין לא זכה להתבונן בגדולתו יתברך, ויהיה כזה פחד ה', שיגיע לבחינה של רעד ואז כולם יתפללו כמו שצריך בדחילו ורחימו וזה הם יכניסו בתוך התיבה של התפילה, היא התיבה שעשתה יוכבד שהיתה מגמא[9], גימ' רעד כנ"ל, לכן בשעה שאדם עומד ומתפלל לפני ה' יתברך הוא צריך להכניס את כל כולו בדחילו ורחימו בתוך תיבות התפילה, עד כדי כך שתיפול עליו אימתה ופחד חיל ורעדה.

יש ענין של רעד שהוא נשפע לעולם מן הצדיק, ויש ענין של רעדה שזה גילוי של השכינה וזה הבחינה של "וגילו ברעדה", שמחה ברעדה של השראת השכינה וזו הבחינה שתהיה לעולם לעתידֿלבוא שיהיה גילוי של שכינה והכל ישמחו ויפחדו בחינת: "וגילו ברעדה", והרעד שנשפע לעולם שזה בחינת דין של קדושה בחינת "פחדֿיצחק" זה רעד הבא מן היו"ד של שמו שזה הצדיק מבחינת מרדכי שהוא מעלה את שכינתא מגלותא שבין העמים שנמצאת בפחד מאל זר שתפוסה בביתֿאחשורוש שנקראת הה"א של שמו בחינת אסתר, שזה הדיבור פה שבגלות כבדות פה של משהֿרבינו כי כל התפילות של ישראל שהוא מעלה אותן אל היכל קודשו, והדיבור נמצא בגלות וכל הכנסתֿישראל נמצאים בכל מיני מקומות שלא שייכים להם, שהוא צער לשכינה והיא קשורה לדודה מרדכיֿהיהודי שהוא הצדיק שנמצא בתבתֿגמא והם רחוקים זה מזה וכבר מצינו במרדכי "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" (אסתר ג, ב), נמצא שיש לו מחאה וכפירה גדולה בעכו"ם, בהמן הרשע – שהוא שורש כל הכפירות כולם המשתלשלות מעמלק, לכן זכה מרדכי שנקרא "יהודי"! כמו שאומרת הגמ' (מגילה יג.) "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי", כי עיקר המשכת היהודי ונצחיותו הוא שימשיך את הרעד (של מרדכי), את פחד ה' יתברך בעולם (ורבים מעמי הארץ מתיהדים), כי כל מי שאין בו את הרעד הזה אינו נקרא יהודי והוא אינו קשור למרדכי היהודי, ולכן בוודאי שהוא לא יכול להמשיך ולהעלות את ענין התפילה שתהיה ברעדה כאסתר המלכה ונפגם לו בבחינת ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר כי כך מתהפך מדין לרחמים ונעשים לו כל הניסים הגדולים שנעשו לישראל בפורים שהתפילות של ישראל הן בדחילו ורחימו ומגיעות עד כסאֿהכבוד.

התפילה צריכה שתהיה בדחילו ורחימו, ותיפול עליו אימתה ופחד מגדולת ה' ברוךֿהוא בזמן שהוא מתפלל, וזה מקבלים מן הצדיק שהוא איש יהודי שהוא כופר בעכו"ם, ולכן הוא זה שממשיך את כל הרעד ה' שיש בעולם, וכמה שיש לאדם יותר אמונה במרדכי היהודי, אז הוא זוכה יותר לראות את ה' יתברך בעצמו, ולא נצרך לשום שליחים ועוזרים, כי עיקר פגם האמונה נעשה ע"י פגם העינים[10] (כמו שנאמר על קורח שעינו הטעתו) וזה מה שחשדו במשהֿרבינו, כי היה להם התבוננות, וכאשר אדם רואה בעיניו אז קשה להכחיש את הדבר שעומד לפניו מול עיניו ולבטלו מאחר שהוא רואה אותו בעיניו, וכבר ראינו אצל משהֿרבינו בעצמו שהוא לא שיבר את הלוחות עד שהוא לא ראה בפועל את מה שעשו עם ישראל ורק כאשר הוא הסתכל בעינים הוא הגיע לשבירת הלוחות, והמפרשים[11] מקשים על כך והרי ה' יתברך כבר אמר למשהֿרבינו "לך רד כי שיחת עמך", לך משה איני רוצה לדבר עמך, לא רוצה להגיד לך שום ענין של תורה, ולא רוצה שתהיה עוד שום המשכה, כי כל המשכה של תורה שיורדת לעולם זה ע"י האות ו' של שמו יתברך (בחינת מטה משה[12]), ובעת שה' אמר למשהֿרבינו לך רד ותסתכל מה עשה העם שלך וכו', והוא לקח ממנו את האות ו', ולא רצה שתהיה שום המשכה של תורה לעולם, שזה בחינת הסתלקות וחשכה שיורדת לעולם, ולכן נשאלת השאלה למה לא שבר את הלוחות כבר אז, למה הוא ירד וראה ממש בעיניו ואז שברם? אבל מזה רואים שכאשר משהֿרבינו הגיע למצב של הסתכלות בפועל וראה ושמע את הצער והיגון (בחינת "קול ענות אנכי שומע" (שמות לב, יח)) שהגיעו כל העם הקדוש והנבחר וכו' לענין של פרוד בלב לבחינת שברוןֿלב על הסתלקותו של משה בחינת: "כי זה האיש משה... לא ידענו מה היה לו" (שמות לב, א), וזה הביא אותם לידי כפירה באלוקי ישראל ופרקו את נזמי הזהב נעשה כל הכפירה באלוקי ישראל, כי הצליח מעשהֿשטן לבלבל אותם ולהפריד בין היו"ד לה"א ונשברה ההמשכה – הלוחות והאותיות פרחו באויר, בחינת חורבן המקדש שהוציא את זעמו על עצים ואבנים ושרף את ביתו כדי להציל את עמו.

וכבר נאמר (בבא מציעא עא. ומהרש"א עא:) שהמלוה בריבית הוא מעיד על עצמו בעדים (בשעת חתימת השטר) שהוא כופר באלוקי ישראל אשר אסר להלוות כספו בריבית[13] והם חותמים שטר ומלוים בריבית ולא מצינו כן בשאר עבירות שנאמר לשון כזה של כפירה באלקי ישראל, והפגם הזה של הריבית שפגמו בדיניֿממונות בזמן ביתֿהמקדש זה היה כפירה באלקי ישראל וזה עשה את קליפת המן הרשע צוררֿהיהודים ונתן לה כח לשקול עשרת אלפים ככרי כסף על נפשות ישראל[14] ומרדכיֿהיהודי ניצחו לבסוף עם ה"עומר שעורים"[15] שהוא להיפך ענין של שפלות וכל ענין האמונה (מרדכי נוטריקון: משה רד דכי), והמשיך את כל הרעד מה' שיש בעולם כי מה שחטאו בעגל היה להורות תשובה ברבים כידוע[16] בחינת יוםֿכיפורים, ועלֿידיֿזה הוא הצליח לבטל את כל הכפירה והאפיקורסות שנשתלשל מפגם הממון והריבית ונעשה יום פורים ותלו את המן על העץ של הכפירה שהוא עשה בעצמו, ולכן כדי לתקן הפגם תקנו חז"ל בפורים דייקא לפזר מעות לאביונים ולתת מכספו לפנים משורתֿהדין, ומשלוחיֿמנות איש לרעהו ולהרבות את האחדות בישראל ולהראות את הקשר שיש ליהודים זה לזה שאפילו שהם עם מפוזר אבל הם אחד עם התורה ומשהֿרבינו.

המעות זה דינים וכשאדם אינו נושא ונותן באמונה ואינו מרבה בצדקה ביד רחבה, אז ע"י זה הוא משחית ועושה בחינת עגל מסכה כידוע היינו פגם של כפירה ואפיקורסות בהשם ברוךֿהוא, כי כאשר אדם מגיע לביתֿדין של מעלה, אז שואלים אותו: "נשאת ונתת באמונה" (שבת לא.), ומחמת שדנים אותו שם אז אין שום הטיה, כי הכל על פי הדין והיושר ומשפט אמת ומחמת שאדם עשה פגם בדיניֿממונות הרי הוא נחשב כופר בה' יתברך ובתורתו ובנביאי האמת והצדק ומתגברת עליו קליפת המןֿעמלק שמראה על בחינת הדינים שיש בעולם, והמן ידע שעיקר ההמשכה של הדינים זה להגיע לבחינת: "ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים" (אסתר ג, ח), כי כמו בענין של מעות שאם אדם מוצא מעות מפוזרות (וזה ענין של הפקר, בלי בעלים בלי סימן זיהוי) וענין המעות מרמז על עם ישראל שהם בחינת מעות[17] יקרות, כי כל היהודים הם בחינת כסף[18] צרוף, והמן רצה להצביע על הפרוד על הכפירה שלהם באלוקי ישראל[19] ולקטרג עליהם ח"ו ולמנוע את "לך כנוס את היהודים" (אסתר ד, טז) שיביא לבנית ביתֿהמקדש בשנית, ונהפוך הוא שדייקא בגללו נעשה כן.

אבל דוד המלך לקח את כל הכסף שבעולם, את כל עם ישראל שהם בחינת: "לי הכסף" ועל זה הוא אמר: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" (תהלים קיט, עב), והוא אמר לפניו יתברך אני לא רוצה קיבוץ של ישראל כל עוד שאין את ביתֿהמקדש ושכינה עמהם, לכן יותר טוב לי תורת פיך, היינו שע"י תלמוד תורתך יומם ולילה, בד' אמות שלך שם אתה תמיד נמצא, וע"י כל התורה שאני אלמד אני אצליח לקבץ את כל נשמותֿישראל, כי הצדיק כאשר הוא עוסק בתורה בדחילו ורחימו, אז בתוך התורה שהוא לומד, בתוך הקול, בהבלֿפה שלו הוא מכניס את כל נשמותֿישראל ומעלה אותן אליו יתברך, כי הצדיק כאשר הוא אומר את התורה הקדושה אז עולים ומתקבצים עליו כל עם ישראל ונכנסים בהבלֿפה שלו, ונעשים כל הכללֿישראל בחינת: "תורת פיך", וההבל פה הזה הולך ונכלל בכל הבריאה כולה, זו היתה כוונתו של דוד המלך שאמר: "טוב לי תורת פיך", טוב לי להגיד את התורה שלך בפה כי הפה של הצדיק זה בחינת ביתֿהמקדש, וכך אזכה לקבץ את כל נדחיֿישראל שהם אלפי זהב וכסף שלך, כי אפילו אם אני אטרח לקבץ את כל הכללֿישראל בפועל ממש זה יהיה מאד קשה, כי הם בחינת אלפי זהב וכסף, והזהב הם הרשעים שבישראל, לא יהיה קל לקבצם כמו את הכסף שהם הצדיקים שכוספים אליו יתברך, כי במדבר נתנו מחציתֿהשקל כסף ולעגלֿהזהב נתנו זהב[20], והזהב זה דין ומזכיר החטא הנ"ל[21] ולכן אמר דוד המלך שעדיף לקבץ את נשמותֿישראל בהבל הפה ולהעלות את תפילתם עד כסאֿהכבוד אליו יתברך ע"י עסק התורה הקדושה ואז יהיו כל כללֿישראל בבחינת תורתֿפיך כנ"ל.

עלֿכן בשעה שאדם עוסק בתורה הקדושה ובפרט כאשר נמצאים אצל הצדיקים, כמרדכי שידע את כל אשר נעשה, אז הוא יכול כמו בזמן הבית לבטל את כל הכפירה באלוקי ישראל של המן הרשע, שרצה להמשיך דינים לעולם ולעורר את החמס והעבודהֿזרה, ועלֿכן שקל עשרת אלפים ככר כסף לגנזי למלך[22], כדי לעורר קטרוג על ישראל על שפגמו בענין הכסף שהיו בהם מלוים בריבית וכו' כי עלֿידיֿזה נתעורר ענין הכפירה של קליפת המןֿעמלק עליהם, כי מי שמלוה בריבית, הוא בעצמו מביא את העדים וחותמים על שטר שהוא כופר באלוקי ישראל רחמנא ליצלן, והכפירה הזו היא הכי קשה לתיקון וקשה לעשות עליה תשובה, כי הוא כופר בה' ברוךֿהוא, והוא כופר בשבת ובתורה ובכל יהודי ובכל מי שיש בו נקודת יהדות, והרי הוא כלוקח ספרֿתורה ומשליכו לארץ ח"ו, ולכן צריך אדם להזהר ביותר בכל ענין של ריבית וכל הענינים הללו של דיניֿממונות ולהרבות בצדקה לפנים משורתֿהדין, כי הדין והמשפט שהיהודים עושים זה עם זה כך הדין שגוזרים שם אחד לשני, ולכן צריך שיהיה המשא ומתן באמונה ולהרבות את החסד והרחמים על ענין הדין כי אין לאף אחד לעשות את עצמו שופט לברֿישראל, לכן עיקר המשפט והדין הוא דייקא נמצא אצל מרדכי, כי הצדיק הוא הדעת וממנו נמשך הרעד בעולם דין של קדושה, כי הצדיק ממשיך יראה ופחד על כל הבריות כולם, ואז הכל נוהגים ביושר ואמת זה עם זה, ואז כל אחד יודע כבר שעדיין הוא לא אוחז במקומו, והכל צריכים לעבוד את ה' ברוךֿהוא, ולכן כל אחד צריך שיפול עליו אימתה ופחד, להיות ישר וצדיק בהנהגותיו שזה הענין של מרדכי שהמשיך על העולם רעד ופחד ה', והכל נמשך דייקא מן התיבתֿגמא שהיא תיבת התפילה שהיא אסתר בביתֿאחשורוש והיא השכינה הקדושה, כי הצדיק כאשר הוא מתפלל אז התפילה היא תפילת משה מן התבתֿגמא שנמצאת מעל המים הזידונים של היאור והוא לוקח את תפילתו ועולה איתה אל כסאֿהכבוד ומתקבלת לרצון לפניו יתברך, לכן מרדכי גימ' רעד גימ' גמא.

על זה אמרה יוכבד למשהֿרבינו דע לך שאני אשים אותך בתוך התבתֿגמא שזה התכללות של כל התפילות של כל הצדיקים שבמשך כל הדורות, ותדע לך שאם אתה תהיה מנהיג בישראל, ותהיה נשיא כל מה שיעלה לך זה בחינת: "ואתחנן", שאתה תתחנן לפני ה' יתברך כלֿכך הרבה תפילות, ומחמת שתרבה כלֿכך בתפילה לה', אתה תזכה להמשיך על עצמך שמירה אפילו בין הקליפות הקשות ביותר, זה היה ניסיון של משהֿרבינו[23] לידע אם הוא יצליח ויעמוד בניסיון הזה של התפלה בתיבה, ובאותו הזמן שאחותו ואמו צפו בו, צפו עליו גם כל הצדיקים של כל הדורות[24], וכל מלאכי השרת ומכל מקום וזמן שהיה הוה ויהיה שבבריאה כולה צפו בו, לראות האם יצליח משהֿרבינו האם הוא יעמוד בניסיון, האם הוא יצליח ויאחז עצמו חזק בענין של תפילה, ויקשר עצמו אל שורשי נשמותֿישראל שהן תיבתֿגמא הנ"ל, וכולם צפו והתפללו שהוא לא יתייאש ודייקא מחמת שמשהֿרבינו כן הצליח לעמוד בכל הניסיון הזה, אףֿעלֿפי שכל הזמן הוא היה ביאור במים הזידונים, אבל הוא אחז בתיבתֿגמא, אחז בשורשי נשמותֿישראל בקשר הזה שעשתה לו אמו הלויה (בחינת: "ילוה אישי אלי" (בראשית כט, לד)[25]) והוא עשה את ההתכללות הזאת לכל התפילות של כולם, ולכן כל הסודות של כל הבריאה כולה רמוזים בתבתֿהגמא הקטנה שעשתה לו אמו.

ומי שיסתכל באמת יראה שלולא שהצליח משהֿרבינו בכל הענין של התיבה, אז היה נעשה ענין של אבדון לעם ישראל ח"ו, נמצא שדייקא מחמת שיוכבד עסקה בהכנתה של תבתֿגמא בדחילו ורחימו עלֿידיֿזה היתה התכללות של כל הרחמים בעצי הגמא של התיבה (שהם קרשיֿהמשכן שהיו מעציֿשיטים שהקים משה במדברֿסיני) ונעשה מזה קרש הצלה לכללֿישראל בגלות שלא תשכח התורה מפי זרעו עד עולם, ונולדה לנו שמירה בחינת בת-יה[26] לכל הדורות כמו שנאמר: "ותשלח את אמתה", כי באמת מי שיתבונן היטב יראה שאם לא היתה נעשית התיבה כראוי, אז עלֿידיֿזה חלילה היתה בחינה של הסתלקות למנהיג ולנשיא, נמצא שדייקא ע"י שנעשתה במחשבה, דיבור ומעשה הנכונים בדחילו ורחימו כראוי דייקא עלֿידיֿזה ניצל משה וניצלה בתיה וזה מרמז על בחינת ביתֿהמקדש שנעשה מעצי שיטים[27].

ידוע שאם אדם לומד את ההלכות של ביתֿהמקדש הרי מעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנה את ביתֿהמקדש, והוא משמש בו בפועל ככהן גדול, ומביא לקירוב הגאולהֿהשלימה ולבנין ביתֿהמקדש השלישי, ומבואר בענין של התבתֿגמא שהיא היתה כנגד ביתֿהמקדש, כי באמת מה ליוכבד אם המלכות שהמשיכה לעולם והולידה את מנהיגֿישראל ונשיאֿהדור, ומה לה לעסוק בכל מיני ענינים הללו של התיבה, ובאמת ראוי היה לה לעסוק בכל מיני ענינים אחרים גבוהים במעלה של מלוכה וכהונה כמו שנאמר: "ויעש להם בתים"[28], אבל בשעה שהיא עסקה בכל ענין התיבה היא קשרה את כל כולה לענין של גאולתֿישראל, ולכן זכתה להמשיך את זה במשה ולדוריֿדורות עד להתגלות המשיח, כי היא ידעה בליבה שהכל תלוי ועומד על הרגע הזה, כי בשעה שהיא שמה את משהֿרבינו בתוך התיבה כל העולם היה תלוי ועומד עליה, וכל הסודות של כל הבריאה כולה, וכל התורה כולה וכל עם ישראל שבכל הדורות, הכל היה תלוי ועומד עליה, ואפילו כל הצדיקים וכל הנביאים הכל התחיל מאותו רגע שיוכבד הוציאה לפועל את מעשה התיבה.

ובאותה שעה שהיא אמרה אני אשים את הילד, היא התחילה להתפלל ועשתה הכל בדחילו ורחימו, והיו לה יסורים קשים, איך היא משליכה את בנה שיצא מרחמה, והיא השליכה לתיבה את כל רחמי האם על בנה שהיו לה, וזה היה הניסיון המאוד גדול שהיה לה, ובאמת היא ידעה בוודאי שהיא לא תהרוג אותו עלֿידיֿזה מכיוון שמדובר היה במשהֿרבינו, והיתה כל ההתכללות הזאת של כל הבריאה, ולכן נמשך והתגלגל מלמעלה כל הרחמים אשר במשך כל הדורות הכל עבר בה, והכל נמשך לתוך התיבה בשעה שיוכבד אמרה: "עכשיו אני אשים את המנהיג הכי גדול, מי שעתיד להוריש תורה "מורשה קהלת יעקב" (דברים לג, ד) לדוריֿדורות "בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל", וכל הזכות של ת"ת שתעמוד לכל ברֿישראל מעתה ועד עולם הכל נזקף על שמך "ויהי בישרון מלך" הוא משה וכל מה שעתיד לחדש תינוק הכי קטן וזקן הכי גדול, הכל תלוי באותו אחד שאני שמה עתה בתוך התיבתֿגמא", ועלֿכן היא עשתה את הכל ביראה ופחד חיל ורעדה, וזה ענין של גמא שעולה כמספר רעד, לרמז לנו שהיא עשתה את הכל בחיל ורעדה, והיא המשיכה את הרעד הזה לשם, לאותו אחד שהיא שמה בתבת הגמא, ונתנה בו כח שיגיע עד ליום של התכלית האחרון של "גילו ברעדה", והוא זה שבזכותו יהיה לכל הבריאה באחרית את היום הזה של "וגילו ברעדה", והוא יבטל את כל החושך של בלק ובלעם[29] ולכן גמא במילוי גימ' בלק בלעם, כי משהֿרבינו הוא כל היופי וההדר התפארת והכבוד, אור ה' שיש בכל הבריאה, ולכן רק הוא יכול לבטל את טומאת בלקֿבלעם, ולהעביר את כל הכיעור והחושך מן העולם, וכבר מבואר על צדיקים גדולים במעלה בעת ששאלו אותם במה אתה עוסק בשעת התפילה, הם ענו בפשטות שעוסקים בהעברת טומאתו של בלעם מן העולם, וכל צדיק שלא עוסק בזה בוודאי שהוא עוד לא נחשב לבעל השגה, כי העיקר הוא להעביר את הטומאה הזו מן העולם, ולהאיר את האור של משהֿרבינו ולזכות להתאסף יחד שבטי ישראל.

ולכן גם בפועל כאשר תושלם כבר ביטולה של כל הטומאה הזו מן העולם יהיה זה בזכות משהֿרבינו שחי וגם נקבר מול בית פעור[30] ודייקא ע"י תיבתֿהתפילה (תיבת הגמא) שהיא זוקפת את ראשם של ישראל (עד לכתר דזעיר אנפין) וכבר נאמר על נח הצדיק שבעת שהוא עסק מאה ועשרים שנה (כמנין ימי חייו של משה) בבנית התיבה הוא לקח את כל היקום והכניס והכליל אותו בתוך התיבה שהוא בנה, שהיא כמו שאמרנו תיבת התפילה השכינה, כי ע"י קולו של הצדיק ע"י קולו של הנער, "והנה נער בוכה" (שמות ב, ו), ע"י התפילה שאומר אפילו שהוא אומר רק תיבה אחת, אבל אומרה בכוונה גדולה בדחילו ורחימו עלֿידיֿזה הוא מכניס בה את כל כולו, כל כח חיותו ואורו יתברך בתוך התיבה, כמו שנאמר על "אמן יהא שמיה רבא"[31], אז עלֿידיֿזה זוכה ומזכה לכל העולם התגלות של רחמיו בחינת "ותשלח את אמתה" התגלות של בת-יה בחינת אסתר אשר "לקחה מרדכי לו לבת" (אסתר ב, ז) אל תקרי לבת אלא לבית (מגילה יג.), ויש לו אז שמירה יתירה אפילו בביתו של פרעה והוא יכול לבטל ולשבר את כל הדינים מעליו ומעל כל העולם כולו ונהפך מידתֿהדין לרחמים גמורים.

בשעה שאדם מתפלל אז נמשכות שתי נשים הראשונה יוכבד והשניה בתיה והן בחינת שני בתים, ביתא עילאה וביתא תתאה[32] וכאשר יוכבד ביתא עלאה לוקחת את התיבה, והיא ממשיכה את זה בפועל בעולםֿהזה ומתמלא הבית אורה ויש לעולם קיום ("ותרא", כי בר קימא הוא) כי הכל נמשך ממנה לאותה תיבת גמא שמשה יתפלל שם, "והנה נער בוכה", והוא ע"י תפילותיו המשיך את הרחמים ומתגלה בתיה[33], ביתא תתאה שתחילה היה נראה שהוא כולו דינים בחינת בתהֿחורבה אבל ע"י תפילותיו של משה נמתקים הדינים ונהפך כולו לביתֿהמקדש שיבנה במהרה בימינו לדוריֿדורות.

קול התורה נשמע והוא מהוה את העולם בכל עת ורגע, והיא היתה ותהיה לנצח נצחים, לכן מי שדבק בה' יתברך והוא רואה רק את מציאותו יתברך בעולם, שהוא היה הוה יהיה אפס זולתו, אבל מי שיש בו חסרון בהתבוננות רואה תמונה שחורה וזה משום שהוא עדיין לא דבק בה' כראוי, והדבקות בה' ברוךֿהוא היא שידע שכל מה שהיה וכל מה שעכשיו וכל מה שעתיד להיות זה רק דבקות בה' ברוךֿהוא, וכאשר יהיה לו כזו דבקות אז מרוב דבקותו הוא כבר ישכח מכל הבלי העולםֿהזה.

כשאדם דבק בה' ועובד אותו באמת, אז מקודם הוא צריך להפשיל מעליו את כל הלבושים (כל הבלי העולםֿהזה), כפי שנאמר למשהֿרבינו: "של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא"[34], וכן לפני שטובלים במקוה צריכים להסיר את הבגדים המכסים את גופו למנוע חציצה, וכך עולה לו הטבילה ומטהרתו מטומאתו, וכבר נאמר על חסידים אשר טבלו עם בגדים, ויש מאן דאמר אחד שהסביר שהם עושין כך מחמת שהבגדים שלהם נתקדשו והיו אף הם לכלי קודש (וזה דייקא רק אצל הצדיקים שהם יחידיֿסגולה שיש להם ענין של השגה בפועל במה שהם עושים בכל ענין הבגדים כנ"ל), אבל כל ברֿישראל לפני שנכנס למקוה צריך להסיר את בגדיו ולבדוק יפה שלא תהיה שום חציצה בין גופו למים הטהורים, וכל מי שיש חציצה בינו לבין המים הרי הטבילה במקוה לא עלתה לו לטהרו מטומאתו, וכבר מבואר כן בהלכות של טבילת נשים כידוע.

ובענין של עסק התורה הקדושה גם כן יש ענין של לבושים הקודמים, ולכן כאשר אדם מבקש ללמוד תורה ולקבל עלֿידיֿזה תורה קדושה וטהרה, אז מקודם הוא צריך להסיר את כל הלבושים שיש לו במחשבה, בדיבור ובמעשה שבהם הוא טרח והכין לרבו (כידוע על הכהן שהיה צריך להחליף לבושו בזמן שהיה משמש לפניו בקודש), ולכן הוא צריך לפשוט מעליו את הלבושים הללו שהם כל ההתבוננויות של ימיֿהחול, שהיו לו, ואז הוא יכול לקבל את התורה הקדושה שהיא בחינת שבת בחינת מקוהֿישראל, וכאשר הוא מקדש את עצמו כך ומכין עצמו לקבל הקדושה הזו של התורה, אז הוא זוכה להרגיש ולראות בשעת לימוד תורתו את משה על הרֿסיני ורואה את התורה יורדת לכל הכללֿישראל והצדיקים שבכל הדורות (כמו נהר היוצא מעדן), והוא שומע את הקולות והברקים ואת כל מה שנעשה במעמד הרֿסיני.

אבל אדם שבא לשמוע תורה ועדיין הוא רואה את היום הזה ואת כל מה שהוא מסתכל בעיני הבשר שלו אז הוא רואה רק רצפה, רחוב, קירות ומכוניות, והוא רחוק ממעמד הרֿסיני, ובשביל לזכות להיות במקום כזה במעמד הרֿסיני, הוא צריך להיות אדם בעלֿאמונה והוא צריך לשכוח מכל מה שקשור לעולם, ולנתק את עצמו מכל טרדות והבלי העולםֿהזה שהם בחינת הנעלים של משה שה' אמר לו: "של נעליך מעל רגליך", ורק אדם בעלֿאמונה בחינת רעיאֿמהימנא שיש לו אמונה כזו כמו משה ויש לו כזאת התבוננות נקיה יכול לראות בעיני שכלו רחוק עד התכלית האחרון ובראיה שלו הוא רואה את כל מה שהיה, והוא מסתכל גם על כל התכלית האחרון שיהיה בזמן הגאולהֿהשלימה והוא רואה את כל הרֿסיני ואת כל מה שנעשה שם, והוא רואה את כל השמחה והששון שתהיה בכל הבריאה כולה לעתידֿלבוא איך כל העצים וכל החיות וכל הבריות והכל בבריאה יהיה ענין אחד של חסד ורחמים, וכל אחד שרואה ככה כמו משהֿרבינו על הר נבו שראה מקצה לקצה אז בודאי הוא בתכלית, וככה צריכים להסתכל על כל דבר ולראות בפועל את מעמד הרֿסיני, ואת קבלתֿהתורה בקולות וברקים, כי כל עוד שאדם לא רואה בעיניו את כל ההתרחשות שהיה במעמד הרֿסיני, וכל עוד שאין לו את העומק להסתכל על העתיד על התכלית הנצחית באופן שכל הבריות יבואו לתיקון השלם הוא כמו עיוור המגשש באפלה, כי באמת התורה שקיבלנו ממשה במעמד הרֿסיני נמצאת כל הזמן ובכל מקום בבריאה ואין מקום אחד בבריאה שאין בו את "זכרו תורת משה", רק צריך מקודם להסיר הנעלך אז נפקחות עיני שכלו ויוכל לידע את כל ענין התורה שיש בכל דבר ודבר בבריאה ואדם שילך לאיזה יער נידח עליו לדעת שמאחרי כל סלע ומאחורי כל עץ ומאחרי כל ענף ומאחרי כל התבוננות כל מה שהוא רואה בגשמיות אם הוא רק ישיל את הנעל מעל רגלו ויזרוק אותה ממנו, אז הוא יראה שגם שם נמצאות תורות נעלמות הנמשכות ממעמד הרֿסיני והמשיכו אותם בעולם כל הצדיקים שבכל הדורות מההבל פה שלהם.

הסברתי פעם שכל צדיק שהיה בעולם ולא כתב את התורה שלו בפועל או שנאבד הספר, אבל אףֿעלֿפיֿכן הקול שלו הלך והוא היכה ונחקק בכל מקום בבריאה, וכך התאספו במשך הזמן כל הקולות של כל הצדיקים שהיו במשך כל הדורות והקולות שלהם הם באמת תורות נפלאות והן חקוקות על האבנים והסלעים וכל דבר שבבריאה, ודייקא במקום אשר אין שמה רוחֿטומאה של בניֿאדם אשר יכולים חלילה לחטוא ולסלק משם את הקדושה, דייקא שם נשמרה כל התורה ביופיה והדרה כבשעת נתינתה במעמד הרֿסיני כבשעה שמשה עלה למרום ונתנה לו בקולות וברקים במעמד הנשגב וכו', ובשביל לזכות להתכלל עם כל התורות של כל הדורות צריך לשהות במקום כזה שאין שמה את הקלקול של העולם את הרוח טומאה שיש בעולם ולכן כל אדם שנמצא במקום כמו הרֿסיני שלא נתקלקל עדיין, עליו לדעת שדייקא שם נמצאות כל התורות הנעלמות הקדושות והטהורות שמכל הדורות.

רשב"י שהיה במערה וזכה למה שזכה זה לא היה בגלל שהוא בנה לעצמו ביתֿמדרש או ביתֿכנסת ובכל זאת זכה למה שזכה והוא נכנס למערה רק כדי להסתתר מפני הרשעים הללו שרדפו אותו וכבר נאמר: "שבתי בבית ה' כל ימי חיי" (תהלים כז, ד) היינו שכל מה שביקש דוד המלך מאת ה' היה רק אחת שאלתי מאת ה' אבל התירוץ הוא שגם מה שדוד המלך ביקש היה שבכל מקום שהוא ישב יהיה שם בחינה של "שבתי בבית ה'", והוא ביקש מה' שימשיך עליו קדושה וטהרה כזו שיזכה עלֿידיֿזה להפוך כל מקום שהוא נמצא בו לבחינת "שבתי בבית ה'", וע"י ההתבוננות הזו שלו הוא זוכה להפוך אותו לבית ה'.

ד' אמות של אדם שקונות לו בכל מקום (בבא מציעא י.)

היינו שכל אדם צריך לקדש את הד' אמות שלו שיהיו הכי טהורות ומקודשות, ולא יתן לשום דבר טמא להכנס בד' אמות שלו, ולא יכנס בד' אמות שלו שום גאוה לא במחשבה, לא בדיבור ולא במעשה (גם לא של אחרים) והוא צריך להיות הכי טהור בבריאה, כי עד כמה שאדם יצליח לטהר ולקדש את עצמו יותר, כך נהפך יותר לבחינת היופי והפאר של כל הבריאה כולה, והוא נהפך ל"כתרין דמלכא", שהמלך בעצמו מעיד עליו והמלך בעצמו מתפאר בו ומשתעשע בו, "זכרו תורת משה עבדי", וע"י זה מתגלים רחמים עליונים וניתנת התורה הזאת בעולם, והיא הולכת ומכה בכל האוירים כולם, וכל מה שמקבלים הבריות, וכל ההשגות שמקבלים הבריות, וכל ההתבוננויות שמקבלים הבריות, וכל השכלים זה הכל נמשך מן השכל שהולך כמו קול שופר בכל הבריאה וממשיך את כל השכלים שבעולם וכל ההתבוננויות שבעולם, שזה בחינת: "זכרו תורת משה עבדי", ואףֿעלֿפיֿכן נתגדל משהֿרבינו בביתֿפרעה וכו' וכל ההשתלשלות של משהֿרבינו שהיתה דייקא מהמקום הזה וזה בחינת מה שדוד המלך אמר "שבתי בבית ה' כל ימי חיי".

באמת שאפשר היה להקשות כל מיני קושיות על משהֿרבינו בחינת "שלח נא ביד תשלח" שאהרן עדיף עליו מכמה טעמים[35], וזה מה שאומרת הגמ' "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" (מגילה טו.) ומה יעשה אותו צדיק שהוא בחינת משה אשר יש ביכולתו לחדש כל מיני חידושים דאורייתא ולא נצרך להגיד בשם אף אחד שאמר אותם ואינו קשור למסורה ואינו גדל בביתם של צדיקים כעמרם ויוכבד, והרי בוודאי שיש לאל ידו להגיד כל מיני דיבורים, אז איך תבוא הגאולה אם צריכים לומר דבר בשם אומרו! אבל באמת התירוץ על זה שה' יתברך כבר מחכה שיבוא צדיק בחינת משהֿרבינו שיש בכוחו לומר תורה לא בשם אומרו, היינו לא בשם של בשר ודם, אלא בשם אומרו של העתיק יומין של קודשא בריך הוא, וכאשר הוא יגיד את התורה ממקום כזה גבוה שכל אמירת תורתו היא רק בשם קודשא בריך הוא בעצמו, אז עלֿידיֿזה הכל ידעו נאמנה שגם הם כבר סמוכים לגאולתֿישראל שזו היתה הבחינה של משהֿרבינו וזה מה שמביא גם את הגאולה העתידית לעולם, כי עיקר גאולתֿישראל השלימה בפועל תהיה דייקא ע"י אותם חידושין דאורייתא שיש לכל אחד להמשיך בעולם שהם משורשו העליון שאחוז בכסאֿהכבוד.

החידושים צריכים להיות דייקא בגמרא ובראשונים ואחרונים ובכך יקרב את גאולתֿישראל בפועל, כי עיקר בנינו של ביתֿהמקדש יהיה דייקא מחמת לימוד הפשט של התורה, כי זה עיקר המורה עינים שלנו בחינת: "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיהו ל, כ), כל מה שעבר והשתלשל מכל הדורות ונפסק להלכה שלא תהיה התורה מתחלפת דייקא התורה שבעלֿפה, שהם המורים הנאמנים כל הפוסקים של כל הדורות הם בונים את ביתֿהמקדש השלישי השולחןֿערוך עם כל הפוסקים הראשונים והאחרונים, ולכן חשוב שאדם ידע אותם שזה בחינת בנית ביתֿהמקדש, כמו שנאמר שכאשר יבנה ביתֿהמקדש לא יבטלו את השו"ע ותהיה ההלכה בשלמות "עולם כמנהגו נוהג" כדברי הרמב"ם (הלכות מלכים פי"ב ה"א), אשר לא ישנו מסדר ההלכות, אבל לא הכוונה שיהיה ענין של עולם כמנהגו נוהג, שכל מה שחושבים העולם בענין השקר וההבלים והשטויות שלהם ח"ו ימשך, כי עיקר בנית ביתֿהמקדש ועיקר הגאולה עומדת דייקא על אותם אלה שמחדשים בתורה ומחדשים בענין של סוגיות בגמרא, אשר כל העולם עומד עליהם בחינת: "כי מציון תצא תורה"[36] וכמה שאדם מחדש יותר בענין של גמרא ופוסקים ראשונים ואחרונים כל ענין התורה שבעל פה, אז עלֿידיֿזה הוא מפיץ אור של תורה בכל העולם כולו, וכל העולם כולו עומד עליו, והוא ממתק את כל הדינים בכל הבריאה כולה, וממשיך רחמים גדולים בעולם בחינת בנית ביתֿהמקדש, עד אשר כל הדינים יהיו נמתקים בו מחמת שהמח שלו נהפך למזבח[37].

מחמת שהמח שלו נהיה בחינת מזבח עלֿידיֿזה מתבטל מה שהיה קודם המזבחֿהחיצון של הסטראֿאחרא, והוא ממשיך את מזבח הקודש שעליו הכהןֿהגדול היה מקריב קורבנות של ישראל כדי לכפר ולהרבות החסדים והשלום בעולם, והם ע"י מעשיהם הרעים שופכים את דמם של ישראל ומעלים את החטאים והעוונות של ישראל קורבנות על מזבחותיהם, וע"י שכל אחד מעם ישראל עוסק בענין התורה ומפשיט ומבאר את ענין התורה כמו שאמרנו עלֿידיֿזה יש ענין של התגלות ביתֿהמקדש והרחמים העליונים ונעשה תיקון למזבח ולכל החוטאים, הפושעים והנואפים למיניהם, שמרחיקים ומפרידים את ישראל מאביהם שבשמים ונעשה ענין של אחדות והקב"ה משתעשע בלימוד התורה ומתפאר בבניו ומחמת שילָמדו איש את רעהו את התורה בנגלה ויתרבו הרחמים העליונים ולא ילמדו עוד מלחמה, אז עלֿידיֿזה יכולים לזכות לראות את ביתֿהמקדש בנגלה, "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (ישעיהו נב, ח) היינו בגילוי ולא בהסתר ומחמת שהכל רוצים כבר לזכות לבחינה זו עלֿכן כל אחד צריך להשקיע בענין של גמרא ופוסקים, ראשונים ואחרונים וע"י שיעסוק בלימוד זה בעיון גדול ובשכל גדול, ועלֿידיֿזה השכל שלו נהפך למזבח לה' ומתבטלות כל הקושיות שיש בעולם ונטהר מוחו, וע"י שמסתכלים על פניו לבד, אז כבר יכולים לידע שיש ה' ברוךֿהוא, כי עיקר הגדולה מה שזוכים ע"י התפילה בקול זה לא הצעקה בקולי קולות, אלא העומק העבודה הפנימית, וע"י ראית פניו בעלמא של אדם כזה יהיה לעולם הרהורי תשובה וידעו שיש ה' ברוךֿהוא, כי כמה שאדם מקדש מטהר עצמו יותר, אז פניו מעידים שיש ה' ברוךֿהוא, והצדיק בחינת האות י' בחינת אין גמור והוא הולך ומתפשט בכל הבריאה כולה ופניו מאירות בכל מקום, והוא נכנס למה שמתחת לאדמה ולמה שמעל האדמה שזה בחינת דרי מטה ודרי מעלה, והוא מודיע לכל מי שאין יכולים לידע מגדלותו של ה' יתברך בעולם, כי באמת כמה שאדם רוצה ומשתוקק לידע גדולת ה' יתברך הרי הוא עדיין לא יודע כלום.

הצדיק הגדול במעלה שהוא בבחינת אין בחינת יו"ד, אין לו שם, ולא יכולים לתפוס בו, והוא בזמן כהרףֿעין והוא במקום הכי קטן בחינת אבןֿהשתיה, ומחמת שאין בו שום תפיסה, אז כל העולם הוא בחינת הד' אמות שלו שמושתת ממנו וגם נכלל בו בבחינת הסוף והתכלית, ומחמת זה הוא בכל מקום וזמן ומשמה הוא דולה את כל התורה כולה, וזה מה שרימז משהֿרבינו לפרעה ואמר לו בכלל מי אני! מה אתה חושב שאני יכול לעשות לך איזה דבר... יש ה' יתברך שיכול לענוש אותך ולא אני, כי הרי פרעה בא בטרוניא למשהֿרבינו על כל ענין המכות, ואמר לו שיניח לו וניסה לעורר רחמיו של משהֿרבינו, הרי גדלת פה וכו', הרי "יש לאל ידי" ואני יכול להיטיב עמך, בוא תתקרב ויהיה לך שריד פה, ויש לך גם שורשים פה ובתי הצילה אותך, בא תנוח פה זה מקומך, ומשהֿרבינו אומר לו אתה חושב שמה שראית אותי שהייתי פה זה אני, אתה טועה זה בכלל לא הייתי אני! כך משה אומר לו, כי אני בבחינת אין גמור, וזאת שהמשיכה אותי לעולם תחילה זו היתה יוכבד, עלֿכן דייקא השם של אמא של משהֿרבינו מתחיל ביו"ד, כי היו"ד הזאת של יוכבד היא בחינת משהֿרבינו שהיתה אצלה והיא הכניסה את האות יו"ד לתיבה והיא זו שהפכה את היו"ד הזאת לרעדה לבחינת ה', כי משה נקרא דייקא עם האות ה', על שמן המים משיתיהו והיו"ד ממשיתיהו נעלם משמו של משה, כי היו"ד נמשכה מיוכבד ומשה העביר אותה לבת-יה כי מקודם היתה בתה (היינו חרבה) ענין של תוהו ובוהו והכל התחיל עוד לפני שנוצר משהֿרבינו באימו שהגיעה לבחינת ביטול גמור, בגלל גזירת פרעה שרצה לאבד ולהשמיד את כל היהודים, ונפל על כל היהודים אימתה ופחד ונהיו הכל בחינת אין, ומחמת שהיו בבחינת אין נכנעו כולם ונשארו בלי שום גאוה, שזה עשה בפועל את התגלות של היו"ד שזה בחינת משה ביוכבד ומכיוון שהיא המשיכה על עצמה את כל הענין של התבטלות והגיעה לבחינת אין, לכן זכתה והאירה את טוב ה' ומידת רחמיו וטובו של ה' ברוךֿהוא, ומחמת שהיא המשיכה את ההתבוננות הזאת עוד, אז עלֿידיֿזה באמת נולד משהֿרבינו היינו שנולד מן האין בחינה של יש מאין וכל מה שהוא זכה להיות אור לכלל נשמותֿישראל זה רק מבחינת הביטול המוחלט שהיה לה והיא נתנה את זה למשה וע"י שמשה נתן את היו"ד לבתיה חזר ונתגלה בשמו בחינת האות ה"א שהוא ענין של כלי ענין של יש ויוכבד אמו היה לה את כל הענווה שבעולם, כי בעת שפרעה הרשע גזר את הגזרה להשליך כל הבן היילוד ליאור עלֿידיֿזה הוא רצה להשמיד את מושיען של ישראל ורצה להשמיד כל מי שהוא דייקא מזרע ישראל שהוא בבחינת בן ויש בכוחו להמשיך תורה בעולם שזה התגלות הוא"ו של שמו היינו המטה של משה שזה דייקא הזכרים שהם עוסקים בעסקֿהתורה, והוא יכול להמשיך תורה, כי פרעה ראה שהקיום של ישראל הוא ע"י התורה והמשכתה שלא תשכח מפי זרעו[38], ולכן גזר דייקא "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (שמות א, כב) ונתהפך שדייקא ע"י גזרתו נתקרב משה לתיבה ולבתיה שהוא היה ההתחלה והמשך להביא לגאולתֿישראל, שדייקא לא תשכח התורה מפי זרעו עד עולם.

המן ראה תינוקות של בית רבן ורצה להשמיד אותם ולכלות אותם, ובאמת העיקר מה שהיה זה "ונהפוך הוא", שנעשה ביטול להמן וגזירותיו, ורואים שדייקא ע"י מזימותיהם הרעות שרצו לאבד את ישראל קדושים, דייקא עלֿידיֿזה הם המשיכו את אורֿהתורה בעולם וליהודים היתה אורה ושמחה וכו' ומשהֿרבינו רצה להמשיך את אורֿהתורה בעולם וכל הזמן הוא רצה לכלות ולבטל הרשעה מן העולם ולהביא את הגאולה השלימה, והם הרשעים לא רוצים שתהיה המשכה של תורה בעולם, ולכן פרעה הרשע גזר את גזרתו ואמר: "כל הבן", אשר יש בכוחו להמשיך תורה בעולם להמשיך פירושי התורה, היינו שדייקא בן כזה תשליכו אותו ליאור, כי לא רצה את המשכת האור של התורה בעולם, ואמו של משהֿרבינו זכתה דייקא עלֿידיֿזה להגיע לבחינה כלֿכך גבוהה של אין, והיא זכתה להגיע לשפלות כזו נמוכה דייקא מתוך הגזירות הקשות של פרעה, ובאמת היא לא ידעה שעתיד להיוולד ממנה מושיע כלֿכך גדול, מושיען של ישראל משהֿרבינו, אבל מתוך השפלות הזאת שהיא היתה בה מפני הגזרה של פרעה, לכן דייקא היא זכתה למשוך ולהוריד לעולם את משהֿרבינו, והוא הכניס את היו"ד לבתה (לחורבה) ועשה ממנה בתיה שנטהרה מצרעתה ונתגירה ונעשה לו להקב"ה דירה בתחתונים זה בחינת הה"א של משה.

כבר ראינו אצל רבי מאיר בעל הנס שידע שבכל דבר שיש בבריאה רמוז הענין של משהֿרבינו, ועיקר מה שזכה לעשות ניסים ונקרא שמו מאיר בעל הנס זה היה משום שהוא ידע את הכח של משהֿרבינו שהוא בעל הניסים והנפלאות, ולא היה בעל נסים כמשהֿרבינו, אשר עיקר התגלות של כל הנסים האותות והמופתים משתלשל ממנו, בחינת "והכיתי בכל נפלאותי"[39], שהם כל התגלות הניסים האותות והמופתים שהיו במצרים, ורבי מאיר בעל הנס מחמת שראה בכל עת ורגע את משהֿרבינו[40], לכן נעשה גם לו קשר לשורש כל הניסים לבחינה הזאת של "והכיתי בכל נפלאותי", והוא ראה את אלישע בן אבויה בתוך הקליפה כמו שאומרת הגמ' (חגיגה טו:) "רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק", כי הרימון יש בו תרי"ג ניצוצותֿאור ומשהֿרבינו גימ' תרי"ג כידוע, ובאמת ברימון יש תרי"ג גרגרים, ור' מאיר אכל את התרי"ג הנ"ל, לכן מאיר זה ראשי תיבות משהֿרבינו יסתלק אדר, וזה רומז על כך שר' מאיר בעל הנס ראה את משהֿרבינו תמיד בכל דבר שנמצא בכל דבר שבבריאה, ולכן הוא ידע גם סוד ההסתלקות של משהֿרבינו (וכן ידע את לידתו) שזה רומז על שכחת התורה שכחת התרי"ג מצוות שנחשך האור של התורה מעיני ישראל, והוא המשיך אותו והאיר אותו שוב בכח שמו מאיר הוא המשיך את בחינת האור של משהֿרבינו שבתוך החושך והקליפות, ולכן נתגלו כל הניסים בימיו, ולכן הוא גם ראה את אלישע את ניצוץ משה החבוי בתוך קליפה קשה, שזה ענין של הסתלקות משה, הסתלקות אורֿהאמונה, והוא גם ראה איך להוציא את הטוב הגמור האור של משהֿרבינו, שז' אדר גם זמן לידתו של משהֿרבינו ורבי מאיר נתן לאלישע להשפיע עליו וקיבל ממנו תורה, וע"י האור של משה שהיה חבוי בו, הוא יכל לבטל מעליו את כל הקליפה הקשה והמרה, כל הסטראֿאחרא שהיה מסביב לאלישע, שזה ענין ההסתלקות של משהֿרבינו שנקבר מול בעל פעור, כי ע"י שהוא היה כלֿכך מאיר את בחינת משהֿרבינו את שעת נתינתה של התורה בקולות וברקים, לכן הוא זכה להאיר את התרי"ג מצוות שהיו בו באלישע השבוי בתוך הקליפות בחינת ז' אדר שזה גם זמן לידתו של משהֿרבינו, שזה בחינת הגרגרים של הרימון, התרי"ג ניצוצותֿאור של תורתֿמשה עבדי, וכאשר הוא האיר את האור הזה בתורתו של אלישע, אז מיד נתבטלו הקליפות שסביב לפרי היינו קליפתו זרק.

פורים נקרא על שם הפור שהפיל המן על יום הסתלקותו של משה ובאמת החיסרון של המן היה שהוא לא ידע שמשהֿרבינו גם נולד בז' באדר[41], ורואים את זה בדיוק להיפך אצל רבי מאיר שדייקא ע"י ההתבוננות הפנימית של רבי מאיר בעל הנס, שהוא זכה להסתכל דייקא על הסוף והתכלית של משהֿרבינו, כל ענין ההסתלקות של הצדיק אשר דייקא בעת הסתלקותו של הצדיק אז דייקא מתחילה התחלה חדשה, בחינת יום לידתו של משהֿרבינו שזו התחלה חדשה לכל העולם כולו, כי דייקא בעת שנסתלק משהֿרבינו, וכן כל הצדיקים שרואים שההסתלקות שלהם זה גם ענין של ששון ושמחה כמו יוםֿהלידה, כי כאשר הצדיק עולה למקומו, באותו זמן הוא פועל למעלה להשפיע רחמים עליונים כמו שנאמר: "גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם"[42] ועלֿכן דייקא מחמת הרחמים הגדולים שנעשים בכל העולם בשעת הסתלקותם, יכולים אז לפעול ולעורר בחינה של רחמים על כל ברֿישראל שיוכל לשוב לתורת משהֿרבינו ולטעום בה טעם מתוק של רימון, אפילו שהוא עמוק עמוק בין הקליפות מול ביתֿפעור, כי כבר באמת בשעה שעלה משהֿרבינו למרום אז גם רצו המלאכים לשרוף אותו ולהכות בו[43], ולא רצו שהוא ייקח את התורה, ורצו לעשות ענין של הסתלקות כביכול במשה, אבל משהֿרבינו הסביר להם ולדוריֿדורות שהוא ממשיך בכל פעם התחדשות בתוך הקליפות הללו שזה הבחינה של גרגרי הרימון המתוקים במנין תרי"ג, וכמה שאדם יתבונן יותר הוא יראה שברימון עם קליפה מרה יש ענין של מתיקות שחבויה בפנימיות שלו, ורק בחינת הקליפה שלו היא מרה ואם ירחיק אותה אז יתגלה הטוב, ומשהֿרבינו הסביר להם שם את כל הדעות שבעולם ואת כל ההתבוננויות שבעולם ואת כל התורות שבעולם ואת כל השכלים שבעולם והוא הסביר להם שזה הכל הוא בעצמו זה הכל בחינה של "זכרו תורת משה עבדי" (מלאכי ג, כב), כי הוא בחינת הרימון עם כל הגרגרים הטובים שיש בו בפנים ואם כל מגוון מיני הגרגרים שאפשר למצוא בתוך הרימון, ובאמת נפסק[44] על ענין המשיח, שנזכה לקבל פניו בברכת חכם הרזים במהרה בימינו, שמה שיברכו כן, הוא מפני שיהיו שם שישים ריבוא מישראל, ויהיו כל מיני דעות, ולכן מברכים בעת ראיתו ברכת חכם הרזים, כי יהיה אז את כל ההתבוננות הזאת של חכם הרזים שהיא כוללת הכללֿישראל כולם, שזה התבטלות לאין לבחינת משה שהוא שקול כנגד ישראל כולם, ויראו כל הבריות כולם איך הכל תלוי דייקא בו, בלידה שלו ובהסתלקות שלו ובקבלתֿהתורה שלו, הכל זה בחינת משהֿרבינו שזה ענין הגואל, וזה מה שראה רבי מאיר את משהֿרבינו, ולכן הוא גם ראה את ההסתלקות של כל הדעות, שהכל נכללים בו במשהֿרבינו שהוא בחינת הרימון עם כל הגרגרים הנפלאים ועם כל הפאר וההדר של כל הבריאה בחינת חכם הרזים.

עלֿכן הרימון יש בו את אותה הבחינה כמו שיש בתיבתֿגמא, כי בתוך התיבה היה משהֿרבינו וגם בתוך הרימון יש את כל הגרגרים שזה תרי"ג מצוות גימ' משהֿרבינו, כי הוא שהה ביאור בתיבה והגיע לבתיה להתגדל בביתֿפרעה, שזה כמו בחינת הרימון, כי כאשר אדם עושה ברכה על רמון הוא לא מברך על הקליפה ח"ו, אלא כל כוונת הברכה היא על כל הטוב הגנוז בו שנמצא בתוכו, ולכן צריכים מקודם שמברך כדי שלא תהיה הברכה לבטלה לשבר את הקליפה להגיע לפרי לגרגירי הרמון, כי הקליפה קודמת לפרי, ומשהֿרבינו שהיה בתוך התיבה הוא הטוב שיש בתוך הרימון והקליפה שהוא גדל בה זה בחינת ביתֿפרעה וזה אותה קליפה שהייתה מעל משהֿרבינו תמיד מלידתו ועד שנסתלק מול ביתֿפעור, ומשהֿרבינו תמיד היה צריך לשבר אותה ולבטל את כל הקליפה הזאת שיש סביב לתרי"ג גרגירים, והוא נלחם תמיד כדי לבטל את כל הקליפות שיש בכל העולם כולו ומעל כל הבריאה כולה כדי שיהיה ענין של ברכה, והוא זכה להמשיך ולגלות לנו תורה והשגה חדשה והתבוננות חדשה בעולם, כמו שאומרת הגמ' (עירובין נד.) שהתורה נקראת מתנה, כי העיקר הוא שיזכה האדם וילמד את התורה בבחינה של מתנה, שהוא ישמח שמחה גדולה שהוא זכה להיות ברֿישראל, ניצוץ של משהֿרבינו לעסוק בעסק תורתֿמשה, "זכרו תורת משה עבדי", כי כמה שאדם ילמד בדחילו ורחימו באמת הוא יזכה להבין את מה שזכה להבין משהֿרבינו בהיותו נער בתיבה, שהתורה היא כולה מתנה עליונה מאת ה' יתברך וכבר ראינו בפירוש שכל אדם שנותנים לו מתנות כמה ששון ושמחה נעשה לו, וצריך להרגיש תמיד "והיו בעיניך כחדשים"[45] בכל עניני התורה להרגיש שהיא ניתנת בכל עת ורגע, ובאמת בכל עת ורגע יש תורות עליונות מוכנות לירד לעולם, וצריך שאדם לזכך את עצמו וימסור את נפשו ויזרוק את השכל שיש לו ויקשר עצמו לצדיקים האמיתיים ובפרט לגדול במעלה ששמה יש התבטלות והסרת השכל לגמרי, ועלֿידיֿזה הוא יכול להמשיך על עצמו התבוננות חדשה ושכל חדש והתבוננות לראות בתורה שהיא מתנה עליונה ויזכה לברכת חכם הרזים.

ובגמ' (פסחים קיב.) "תנא: אוכלין ומשקין תחת המטה, אפילו מחופין בכלי ברזל – רוח רעה שורה עליהן", היינו שאדם לא יניח דבר מאכל מתחת למיטה בלילה, כי באמת נלמד כבר שלפני שאדם הולך לישון, אז הוא מסלק את שכלו והוא מבטל את שכלו לגמרי ואין לו שום דעת והוא לא חושב שום דבר ועלֿידיֿזה הוא מגיע לענין של התבטלות, וכבר מבואר אצל האריז"ל בעץ חיים שאז אדם עולה ופוגש כיתות של מחנות עליונים וחלילה אם נמצא בו ענין של חטא כבר עושים בו מה שעושים בו וכו', וכאשר אדם קורא "קריאת שמע שעל המטה", אז עלֿידיֿזה הוא הורג תתשכ"ה מזיקים כפול שס"ו ימים בשנה זה יוצא תי"א אלפים ועוד תרכ"ה מזיקים שהוא הורג בשינה, ומחמת שהוא הורג אותם בשינה, אז עלֿידיֿזה יש התבטלות של כל הקליפות וכל הסטראֿאחרא, ומחמת שהם מתבטלים ולא שורים עוד עליו, לכן הוא משבר את כל הקליפות כל מה שקודם לפרי, והוא זוכה לאכול את הפרי העליון, היינו שהוא ניצל מבחינת פגם הברית שבלילה (שז"ל) שזה החטא הכי חמור כידוע, ועלֿכן באמת כדי להגיע לפרי למשהֿרבינו צריך לסילוק הדעת הקודמת לפרי, ולכן אסור לו להניח דברֿמאכל מתחת למטה בלילה, כי בכל דברֿמאכל יש אותיות ויש בו תורה, ואם מניחו מתחת יש שם כל מיני קליפות שלא נתקנות, ולכן יכול עלֿידיֿזה להגיע לענין של טומאה בלילה (שז"ל) וכל מה שהוא משיג הוא צריך להעלותו דייקא שיהיה מעליו, ולכן כאשר משהֿרבינו רצה להמשיך את הרחמים העליונים הוא הרים את ידו וגבר ישראל והיה חשש כי משהֿרבינו יכול היה לעורר רחמים כלֿכך גדולים, עלֿכן היה נצרך גם להוריד ידיו בשביל שלא תהיה התבטלות של העולם ח"ו ולא תגיע הגאולה השלימה בטרם עת ויהיה נעשה ביטול הקליפות קודם הזמן שקבע הריבונוֿשלֿעולם לגלות נפלאותיו (כך מביא הנועם אלימלך), עלֿכן מפה רואים את הגדולה של משהֿרבינו שיכל להרים ידיו ולהוריד ידיו בדיוק נפלא על מנת שיעשה בדיוק השיתוף הנכון של רחמים בעולם במיתון לאורך הזמן עד שיתבטלו כבר כל הדינים כולם ואז תהיה הגאולהֿהשלימה, ויהי רצון באמת שנזכה לאכילה בקדושה וצריך לדעת שקודם יש לסלק את הקליפה שקודם לפרי, ולכן צריך לסלק את דעתו, כי כשאדם הולך לישון שזה בחינה של סילוק הדעת, אז הוא צריך להיזהר שלא יניח דברֿמאכל תחת המיטה בלילה, כי כל עוד שאדם ער הוא לא יכול לראות את הצדיק, והוא אינו יכול לטעום מהפרי ולכן הוא אינו כלל בענין של ברכה, אבל כשאדם ישן הוא כבר יכול לראות עם הנשמה שלו ויכול לראות את הצדיק שהוא הפאר והיופי של כל הבריאה חכם הרזים, וכולו בחינת אין, כולו רוח, ואז הוא יכול לקבל את האור ממנו שכולו טוב את הברכת ה' היא תעשיר, עלֿכן דייקא כשאדם הולך לישון או כשהוא קם מן השינה ומתבונן במה שהוא קיבל הוא זוכה להגיד מודה אני לפניך, כי עיקר ההולדה וההתחדשות וכל מה שנעשה לו זה דייקא ע"י בחינת אין, שאז חוזרת לו נשמתו ורואה חמלתו של ה' עליו ומתרבה אמונתך, ולכן רואים שדייקא בענין של חלום יכול לזכות להתבוננות גבוהה ולהבין בפנים של מי הוא התבונן וכו', ועלֿידיֿזה הוא יכול להגיע לעוד יותר ועוד יותר השגות ועוד יותר התבוננויות ועוד יותר כיסופים להשם יתברך, ויזכה ליראה ושפלות וכל המידות הטובות, ויהי רצון שה' יתברך יזכנו לענין של אחדות וגאולהֿשלימה מתוך שמחה וטוב לבב אמן.



[1] לֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים (דברים לד, י).

[2] ואשיתהו בתה לא יזמר ולא יעדר (ישעיה ה, ו) בתה פירוש שממה חרבה (ובתיה מצורעת היתה).

[3] כֹּה אָמַר ה' אלהים הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי (יחזקאל כט, ג).

[4] בגמרא סוטה יב. "אף על עמו גזר" ופירש רש"י: דרש רבי תנחומא יום שנולד משה אמרו איצטגניניו היום נולד מושיען של ישראל ואין אנו יודעים אם מצרי הוא או יהודי ועמד וקיבץ כל עמו ובקש מהן ליתן לו הנולדים בו ביום וגזר אף על עמו.

קודם שנולד משה שאמרו החרטומים אל פרעה עתיד אחד להיולד והוא מושיע את ישראל ממצרים, וחשב פרעה ואמר השליכו את כל הילודים הזכורים ליאורה והוא מושלך עמהם ונמצא הדבר בטל, לפיכך השליכו כל הילודים ליאורה שלשה שנים קודם שנולד משה, ולאחר שנולד אמרו הנה נולד, אמר להם הואיל ונולד מכאן ואילך אל תשליכו הילודים ליאורה אלא תנו עליהם עול קשה למרר חיי אבותינו בעבודה קשה, שנאמר וימררו את חייהם וכו' (פרקי דר"א פרק מז).

[5] שמות ב, יא. רש"י: והלא כבר כתיב ו"יגדל הילד" (פסוק י) אמר רבי יהודה ברבי אלעאי הראשון לקומה והשני לגדולה, שמינהו פרעה על ביתו (מדרש תנחומא וארא יז).

ויגדל משה, וכי אין הכל גדילים אלא לומר לך שהיה גדל שלא כדרך כל העולם (שמות רבה, פרשה א)

[6] והנה נער בכה – זה אהרן (ילקו"ש תורה רמז קסו)

[7] גאות אדם תשפילנו (משלי כט, כג) זה פרעה שנתגאה על משה ואמר: "מי ה' אשר אשמע בקולו" וגו' (שמות ה, ב) והשפילו הקב"ה (תהלים קלו, טו) ונער פרעה וחילו "ושפל רוח יתמך כבוד" זה משה (שמות ח, ה) למתי אעתיר לך וגו' ואומר (שמות ט, כט) כצאתי את העיר אפרוש את כפי וגו' דבר אחר: "גאות אדם תשפילנו" זה תבור וכרמל שבאו מסוף העולם, מתגאים לומר שאנו גבוהים ועלינו הקב"ה נותן את התורה, "ושפל רוח יתמך" כבוד זה סיני שהשפיל את עצמו לומר שאני נמוך ועל ידי כך תמך הקב"ה כבודו עליו ונתנה עליו התורה וזכה לכל הכבוד הזה כמה דתימא (שמות יט, כ) וירד ה' על הר סיני (במדבר רבה פרשה יג).

דרש בר קפרא: מאי דכתיב (תהלים סח, יז) למה תרצדון הרים גבנונים, יצתה בת קול ואמרה להם: למה תרצו דין עם סיני? כולכם בעלי מומים אתם אצל סיני. כתיב הכא גבנונים וכתיב התם (ויקרא כא, כ) או גבן או דק, אמר רב אשי: שמע מינה האי מאן דיהיר - בעל מום הוא (מגילה כט.).

[8] אמר רבי חנינא בר אידי: למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב הוי כל צמא לכו למים, לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. ואמר רבי אושעיא: למה נמשלו דברי תורה לשלשה משקין הללו: במים, וביין, ובחלב. דכתיב הוי כל צמא לכו למים, וכתיב (ישעיהו נה, א) לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב, לומר לך: מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. כדאמרה ליה ברתיה דקיסר לרבי יהושע בן חנניה: אי, חכמה מפוארה בכלי מכוער! אמר לה: אביך רמי חמרא במני דפחרא. אמרה ליה: אלא במאי נירמי? אמר לה: אתון דחשביתו רמו במאני דהבא וכספא. אזלה ואמרה ליה לאבוה. רמייא לחמרא במני דהבא וכספא, ותקיף. אתו ואמרו ליה. אמר לה לברתיה: מאן אמר לך הכי? אמרה ליה: רבי יהושע בן חנניה. קריוהו, אמר ליה: אמאי אמרת לה הכי? אמר ליה: כי היכי דאמרה לי אמרי לה. והא איכא שפירי דגמירי! אי הוו סנו - טפי הוו גמירי (תענית ז.).

[9] הגמא נמצא על האגם וברוח הוא כמו משתחוה וזה דומה לישראל קהילות יעקב כאשר הם מתאספים יחד לתפילה ברעדה לפניו יתברך.

[10] "בשעה שנפטר האדם המלאך הממונה על הדין עומד כנגדו ואומר לו... אוי לעינים שלא היו לאמונה" (אוצר המדרשים מרגניתא דבי רב עמוד 356, וכן מובא במנורת המאור פרק ג') וכמו שכתוב (שמות כ, יד): "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" ונאמר (דברים ד, ט): "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ".

[11] בספר תולדות יצחק כתב: יש להקשות מדוע לא שבר אותם כשאמר לו הקב"ה "סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו". וגם בירושלמי עמדו בזה: "וירא את העגל ומחולות רבי חלקיה בשם רבי אחא מיכן שלא יהא אדם דן אומדות (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה) פי' אף דנאמר לו מקודם מפי הקב"ה "לך רד כי שחת עמך" וגו' ולא שבר את הלוחות עד שראה את העגל הרי דאסור לדון אומדות וצריך דוקא לראות (שו"ת משנה הלכות חלק ד סימן קסה).

[12] ובזה יש בחינה של סם חיים וסם המות כי הוא מושפע מן היחוד (או הפירוד) שיש בין יו"ד לה"א של שמו יתברך, כי כאשר יש יחוד וזה בחינה של השראת שכינה אז יש דיבור קודש, וכאשר אין יחוד זה יש גלות הדיבור ויש שעה שמשחקת לרשעים בחינת פרעה וחבריו, וזה בחינת מרדכי נוטריקון משה רד דכי שעל-ידי-זה שוברים את העגל-מסכה ומחזירים עטרה ליושנה.

[13] וכדי לעשות הערמה הוא אומר שכספו הוא של גוי.

[14] כדי להזכיר את עוון הכסף שנתנו לעגל הזהב.

[15] יתבון ועסקין בהלכות מצות העומר שהרי אותו היום ט"ז בניסן היה ובאותו היום היו מקריבין עומר בזמן שבית המקדש קיים, אתא המן לגביהון אמר לון במה אתון עסקין אמרו לו במצות העומר, הדא הוא דכתיב (ויקרא ב, יד) ואם תקריב מנחת בכורים לה' וגו', תמן אמרי הלכות קמיצה אחוו ליה ודבר אחד שהיו קומצין מן העומר, אמר לון והדין עומרא מהו דדהב או דכסף, אמרי ליה לא דדהב ולא דכסף ולא דחיטין אלא דשעורין, אמר לון בכמה הוא טימיה דידיה הוה בעשרה קנטרין, אמרין ליה סגיין בעשרה מנין, אמר לון קומו דנצחון עשרה מנכון לעשרה אלפי קנטרין דכסף דילי (אסתר רבה פרשה י).

[16] א"ר יהושע בן לוי: לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה (עבודה-זרה ד:).

[17] ותיבות התפלה נמשלו למעות שיש למנות אותן בזהירות אחת אחת.

[18] שכדי למנות את מנינם יש לקחת מחצית השקל וענין הברכה שיהיה אסור למנות ראשי ישראל שזה הפגם שדוד המלך עשה ובגלל זה תיקן מאה ברכות.

[19] תרגום שני (אסתר ג, ט): ואם לפני המלך ייטב יכתב לאבדם ועל כל אחד ואחד מהם אני נותן לך מאה זוזים, שמספר אבותם כאשר יצאו ממצרים היה שש מאות אלף איש וסכום שש מאות אלף כפול 100= עשרת אלפים ככרי כסף (1 ככר = 60 מנה, 1 מנה = 100 זוז). ענה אדון העולם: הנה כבר נתנו היהודים שקל לגולגולת כאשר יצאו ממצרים ועולה ל-100 ככרות ואלף ושבע מאות ושבעים ושבע שקלים, ואין לך רשות לקנותם ואין רשות לאחשורוש למוכרם.

ובפרק ו'- ענה המן ואמר למלך: האיש ההוא שונא שלי ושונא של אבותי, עשרת אלפים ככרי כסף יתנו לו (למרדכי) והכבוד הזה (שירכב על סוס בלבוש המלך) לא יעשה לו. ענה המלך ואמר להמן: עשרת אלפים ככרי כסף לך תן לי ועל כל ביתך אני משליט אותו והכבוד הזה לא ימנע ממנו וכו', ענה המן ואמר למלך: ספרים ואגרות נשלחו לכל מדינות המלך לאבד את עם מרדכי והכבוד הזה איך יעשה לו אם הם מתבטלים מן העולם? ענה המלך ואמר להמן: את האגרות והספרים ששלחתי אבטל וכל הכבוד הזה לא ימנע ממנו.

[20] וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל (הושע ב, י).

[21] אמר רב חסדא: מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה - לפי שאין קטיגור נעשה סניגור (ר"ה כו.).

[22] כיון שבא הרשע עם הממון א"ל המלך הכסף נתון לך, אמר הקב"ה כך אתם מוכרים שלי על שלי שנאמר (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים", וכתיב (חגי ב, ח) "לי הכסף והזהב", חייך מה שאמרת הכסף נתון לך וגו' כך (אסתר ח) ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן (שמות רבה פרשה לג).

[23] זה היה להפוך את תיבת התפילה לבתיה, זה היה להוציא את הבת מהבית של פרעה ולהפוך אותה לבת+יה, כי יש בית עלאה זה בחינת יוכבד ויש בית תתאה זה בחינת בת+יה.

[24] "והנה נער בוכה" הוא אהרן אחיך.

[25] על כן קרא שמו לוי – רבי יודן אומר זה עתיד ללוות הבנים לאביהם שבשמים, ומי קראו לוי, יעקב אבינו ברוח הקודש, שכולן את מוצא ותקרא, קראה, חוץ מלוי ובנימין (מדרש שכל טוב בראשית פרק כט).

[26] בתה בלי יו"ד לשון קץ וחורבן ויוכבד משכה את היו"ד למשה ומשה המשיך לבתיה, כבחינת מה שאמר דוד המלך "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" שכינוס ישראל שווה רק ביחד עם השכינה עם היו"ד וזה בחינת בתיה שנרפאה מצרעתה ונתגירה בחינת אסתר המלכה. אסתר – אם-סתר, אתר-סם.

[27] שטים - הם עשו שטות והכעיסוני בעגל, יבואו עצי שטים ויכפרו על שטותן (מדרש תנחומא תרומה סימן י).

[28] שמות א, כא, וברש"י: "וייטב אלהים למילדות" מהו הטובה? "ויעש להם בתים" - בתי כהונה ולויה ומלכות שקרויין בתים. ויבן את בית ה' ואת בית המלך (מלכים א' ט, א). כהונה ולויה מיוכבד, ומלכות ממרים, כדאיתא במסכת סוטה (יא:).

[29] כי משה היה אור "ותרא אותו כי טוב הוא" – (רש"י) כשנולד משה נתמלא הבית כולו אורה וכן נולד מהול כנגד טומאתם של הללו הרשעים.

[30] מול בית פעור – קברו היה מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור (סוטה יד.) וזה אחד מהדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות (אבות פ"ה מ"ו) ולמה נקבר מול בית פעור, כי כל פעם שרוצה לקטרג על ישראל ולהזכיר עונותיהם הוא נתקל בבית קבורתו של משה ונכבש חזרה למקומו בנקב התהום (יונתן בן עוזיאל).

[31] אמר רבי יהושע בן לוי: כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו - קורעין לו גזר דינו, שנאמר (שופטים ה, ב) בפרע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'. מאי טעמא בפרע פרעות - משום דברכו ה'. רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אפילו יש בו שמץ של עבודה-זרה - מוחלין לו, כתיב הכא בפרע פרעות וכתיב התם (שמות לב, כה) כי פרע הוא. אמר ריש לקיש: כל העונה אמן בכל כחו - פותחין לו שערי גן עדן, שנאמר (ישעיהו כו, ב) פתחו שערים ויבא גוי צדיק שמר אמנים. אל תיקרי שמר אמנים אלא שאומרים אמן. מאי אמן? אמר רבי חנינא: אל מלך נאמן (שבת קיט:).

[32] כמה דאית ביתא לעילא אית ביתא לתתא, ביתא קדישא לעילא דכתיב (משלי כד, ג) בחכמה יבנה בית, ביתא תתאה לתתא דלא קדישא כמה דכתיב מבית עבדים (זוהר יתרו דף פה עמוד ב).

[33] "עשרה שלא טעמו טעם מיתה ואלו הן: בתיה בת פרעה" וכו' (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) רבינו הקדוש עמוד 437 ובמסכת דרך ארץ פרק א' הלכה י"ח ובמסכת כלה פרק ג' הלכה כ"ג).

[34] תרגום יונתן בן עוזיאל כי המקום וכו' – כי המקום שאתה דורך עליו הוא מקום קדוש ועליו אתה עתיד לקבל את התורה וללמדה לבני ישראל.

[35] שלח נא ביד תשלח, וכי תעלה על דעתך שמשה-רבינו מסרב על דברי קונו, אלא אמר היאך אני נכנס במדרגתו של אחי, שהרי היה מתנבא להם שמונים שנה במצרים (פסיקתא זוטרתא שמות פרק ד).

שלח נא ביד תשלח. בבקשה ממך שלח שליחותך זו ביד אהרן אחי, שהוא גדול ממני ג' שנים, לפיכך הוא ראוי למשלחת זו (שכל טוב שמות פרק ד).

שלח נא ביד מי שאתה רגיל לשלוח היינו אהרן, שכבר הגיע למעלות גדולות בנבואה, ויוכל לקבל הנבואה מהיכל אשר הוא שמה ולא יהיה בזה ביטול כוונת הבריאה, משא"כ שליחותי אי אפשר בלתי שאתה תעלני (ערבי נחל שמות דרוש א).

[36] ישעיהו ב, ג ובמיכה ד, ב.

[37] ובסוף מגילת-אסתר (פרק ט, לא-לב) כתוב פורים בלי וא"ו ענין של פרים, שהם הקורבן שנקרב על המזבח, כי אחרי המקרא מגילה נטהר מוחו ונמתקים כל הדינים וזה כבר בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג).

[38] ומפי זרע זרעו עד עולם הוא ע"י המשכת התורה שהיא כולה שמותיו יתברך שהם אלוותא נגד היצר הרע.

[39] שמות ג, כ. לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל (דברים לד, יא-יב).

[40] ואת שבעת הרועים, כי משה הוא התכללות של כל האבות הקדושים והכל דייקא נמשך ממשה-רבינו.

[41] הפיל פור הוא הגורל, תנא: כיון שנפל פור בחדש אדר שמח שמחה גדולה, אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד (מגילה יג:).

[42] חולין ז:, ובערבי הנחל: נודע ב' פירושים על פסוק (ישעיה נז, א) כי מפני הרעה נאסף הצדיק, או שלא יראה הרעה ח"ו, או שלא תבא רעה, והיינו כמאמרם ז"ל (ע' מו"ק כח. רש"י במדבר כ, א) מה קרבנות מכפרים אף מיתת צדיקים מכפרת. ושני הפירושים ודאי אמת, דלפעמים כך ופעמים כך. ואמנם הבחינה לזה י"ל, אם הצדיק מלאו ימיו ושנותיו ונפטר בשיבה, אזי ודאי מכפר, כי גדולים צדיקים במיתתם כו' (חולין ז:), משא"כ אם ח"ו מת בחצי ימיו, שזהו ע"י גרם בני אדם, אין זה סברא כלל שמיתת צדיקים כזו תכפר, ואדרבה יש עונש על שגרמו לו זאת, והיינו כפירוש השני, וצריכים לעשות תשובה על זה, אזי ע"י תשובה יהיה מיתתו מכפרת ג"כ, כי גרם לבני אדם שיעשו תשובה (ויחי דרוש ג').

[43] שמות רבה פר' מא, פסיקתא רבתי פיסקא כ.

[44] ה' יתברך יזכנו מהרה לקבל פני משיח ונברך אי"ה ארבע ברכות: א. ברוך... חכם הרזים, שבודאי יהיה שם ששים רבוא ישראל וכהנה וכהנה עד אין מספר (שו"ת מנחת שלמה ח"א סימן צא אות כז).

[45] אשר אנכי מצוך היום (דברים ו, ו), שלא יהו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה אלא כדיוטגמא חדשה שהכל רצים לקרותה (ספרי דברים פיסקא לג).

 

האתר לעילוי נשמת כלל נפטרי עם ישראל ת.נ.צ.ב.ה - ולהחשת גאולת עם ישראל במהרה בימינו -  אמן נס"ו
כל הזכויות שמורות למכון "בית תפילה" מותר להפיץ ולפרסם על דעת בעלי האתר בלבד