חומש במדבר  |  תפילות כלליות  |  תורות משנת התשס"ט  |  "אחטא ואשוב"  |  תורות לפי סדר הפרשיות  |  "אנכי עפר ואפר"  |  חומש ויקרא  |  חומש שמות  |  חומש בראשית  |  תפילה שלא יהיה יהודי בודד בעולם  |  תורות משנת התש"ע  |  צדיק  |  שלום  |  שיחת חברים  |  השמח בחלקו  |  גאולה  |  נגינה  |  אמונה  |  מידות  |  מועדים וזמנים  |  סיפורים ושבחי צדיקים  |  תפילה לכותל המערבי  |  תפילה לירושלים ת"ו  |  תורה מפי הצדיק  |  בעולם אין אדם שאין לו בעיה או חסרון כלשהו בחיים,  |  תורה  |  תורות משנת התשע"א  |  תפילה  |  התחזקות  |  אודיו  |  תפילות לנשים  |  תפילות לגברים  |  ~רוצה לבוא לשיעור ולראות את בעל ה"תפילה לשלמה"~  |  
דף הבית >> תורה >> תורות לפי סדר אמירתם >> תורות משנת התשס"ט >> "ויקהל – פקודי"
 

"ויקהל – פקודי"

התורה נאמרה מפי קודשו של הצדיק בשיעור השבועי ביום ה' פרשת ויקהל – פקודי התשס"ט

 
 

תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: תינוק בן יומו חי – אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, אבל עוג מלך הבשן מת – צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים (שבת קנא:)

הגמרא מדברת על ימות משיח, על ענין של צלםֿאלוקים, רואים שתינוק אפילו שאינו יכול להגן על עצמו לא יבואו חולדות או עכברים להזיקו, ולמה, מי שומר על התינוק? התשובה היא כי החיות שיש בו שזה הצלםֿאלוקים הוא שומר עליו, וכאשר אדם ער הצלםֿאלקים שלו בשלמות וכשהוא ישן מסתלק ממנו מקצת מן הצלםֿאלוקים כי "שינה (היא) אחד מששים למיתה" (ברכות נז:), וכאשר הוא כבר מת אז מסתלק הצלםֿאלוקים ממנו לגמרי. עכשיו נראה איך השלוש בחינות של הצלםֿאלוקים, קשור לחורבן המקדש ולבנינו לעתידֿלבוא בזמן המשיח. הגמרא אומרת על אריות וחולדות, שהם יכולים להבחין לפי הצלםֿאלוקים אם להזיק אדם ח"ו, ואם האריה רואה את הצלםֿאלוקים שורה על אדם, אז הוא לא יזיק אותו, שאין לחיה רשות להזיק אדם שיש לו צלםֿאלוקים בשלמות. אבל אם החיה רואה צלםֿאלוקים פגום אז האדם נדמה לה כדמות של בהמה והיא יכולה להפחיד ולהזיק אותו ח"ו.

חולדות ועכברים לא מזיקים תינוק, על אף שהוא רך בשנים ולא יכול להגן על עצמו, והסיבה היא כי לתינוק יש צלםֿאלוקים ולכן אין לו פחד, ומחמת שאין לו פחד מהחיות הן אינן מזיקות אותו והן יראות מפניו מפני הצלםֿאלקים שעליו. כי למעשה כאשר החיות תוקפות את האדם, הפחד הנפול של האדם הוא זה שעשה אתערותא דלעילא שמשתלשל ויורד לעולם בלבוש של חיה מזיקה ומפחידה, כי כאשר יש ירידה בקדושה אצל אדם הוא נופל ביראתֿשמים שלו, ואז מתחיל להתעורר פחד נפול ויראה נפולה שמתלבשת בחיות רעות, ובשל הפגם שנעשה אצלו בצלםֿאלקים הן כבר לא מפחדות ובאות בדמות של חיות רעות וכדומה, אך אם הוא לא היה פוגם בצלם או שלא היה מעורר פחד נפול כלל, אז הם לא היו מתעוררים כנגדו להפחידו, וכאשר היראתֿשמים בשלמות והצלם שלם אז הם כבר מפחדים מן האדם, מפחדים מן הצלםֿאלוקים שיש בו, כי כאשר הצלםֿאלוקים שלם הוא מאיר והאור הקדוש יוצא מהפנים של האדם והוא מתפשט ומאיר אור קדוש של אהבה ושלום שמתפשט ומאיר בכל הבריאה.

אומרת הגמרא: "ומוראכם וחתכם יהיה" (בראשית ט, ב), כל זמן שאדם חי – אימתו מוטל על הבריות, כיון שמת – בטלה אימתו (שם)

מאיפה למדו? מהמילה "וחיתכם" שזה ענין של חיות, שכל זמן שיש בכם חיות רוחנית – יש בכם את הצלםֿאלוקים ואז "ומוראכם" קיים, ואימת הצלםֿאלוקים שעל פניכם מוטלת על הבריות, וכיון שאדם מת בטל ממנו ענין הצלםֿאלוקים ומסתלק לגנזי מרומים, ולכן גם מסתלקת האימה שהיה עושה הצלםֿאלקים אשר עליו על הבריות, והן כבר אינן מפחדות ממנו.

במסכת אבות (פ"ה משנה כ"א) מבואר שבן ארבעים שנה זוכה לבינה, שזה "אם לבינה תקרא" (משלי ב, ג) כפירוש הגר"א (אבות שם) שהביא ד'אם' בגימטריא ארבעים ואחד דהיינו אחרי שנת הארבעים אז "לבינה תקרא", והקריאה – זו תפילה כי קורא לה' יתברך, ולכן כאשר אדם מתפלל ע"י תפילתו נעשה תיקון לבינה, בחינת "אם לבינה תקרא" כנ"ל, ויוכל לזכות לתפילה נעלה שתעשה את התיקון לבינה העליונה, ומקודם הוא צריך ללמוד תורה כמו שנאמר על בני ישראל שרק לאחר ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר אמר להם משה (דברים כט, ג) "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה" (פירוש רע"ב במסכת אבות שם) שאין התלמיד עומד על דעת רבו (ע"ז ה:)[1] עד ארבעים שנה שאז ע"י שהוא זוכה לתפילה הוא עושה תיקון בבינה העליונה.

ומה הראיה! אומרת הגמרא (שבת קנב.) "אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא" – יהודה תלמידי השנון "שרי שקיך" – תפתח את השק שלך, הכוונה לפה "ועייל לחמך" – כדי להכניס את הלחם, "עד ארבעין שנין מיכלא מעלי" – היינו עד ארבעים שנה, הלחם שלך, שכל מה שתאכל זה יועיל לך, "מכאן ואילך משתי מעלי" – אבל מכאן ואילך (אחרי ארבעים שנה) דייקא ענין של שתיה[2] מועיל לך.

"שרי שקך" – פתח את פיך, "ועייל לחמך" – ותכניס הרבה תורה שנקראת לחם "לכו לחמו בלחמי" (משלי ט, ה) לחמו במלחמתה של תורה[3], "עד ארבעים שנה מיכלא מעלי" – שעד ארבעים שנה ע"י עמל התורה הוא זוכה לבחינת: "בן ארבעים לבינה", ומכאן ואילך: "משתי מעלי" – היינו שהוא זוכה שתפילתו, בחינת "שפכי כמים לבך" (איכה ב, יט), מתקנת את הבינה, היינו "משתי מעלי" – שהשתיה - התפילה כבר תועיל לך לתקן את הבינה, כי תהיה בכוונה גדולה ותזכה לתקן את הבינה העליונה, ותזכה לכל מיני שפע, כי עד ארבעים שנה ע"י שאדם ילמד את התורה בכוונה מתווספים בו עוד קדושה ועוד אור עליון, ובגיל ארבעים (זוכה לשלמות המ"ם) והוא כבר יכול לפעול ע"י התפילה שזה בחינת: "שפכי כמים לבך" (לשסף את המ"ם של הס"מ) ועלֿידיֿזה להוושע. ומה הראיה – "קראתי בכל לב ענני ה'" (תהילים קיט, קמה) שיש "קראתי" – תפילה "בכל לב" – בשלמות הלב שהוא כבר בן ארבעים, אז "ענני ה'" – על שנתקנת הבינה העליונה בחינת "אם לבינה תקרא"[4].

בעל התניא (ליקוטי אמרים פרק כד) מסביר שצלםֿאלוקים אצל הצדיקים שורה כל הזמן על פניהם. אבל אצל רשעים או בעלי חטא אין הצלםֿאלוקים בשלמות. ולכן אם אדם בינוני יושלך לגוב אריות, האריות יכולים לתקוף למרות שהוא ער, כי יש פגם בצלםֿאלוקים ששורה על פניו, ולמרות שמבחינה גופנית הוא נראה בדמות אדם, מהבחינה הרוחנית אין לו את שלמות הצלםֿאלוקים, ולכן החיות יכולות להזיק אותו, ואינן יראות מפניו שאינן מאירות באור הקדוש של הצלםֿאלוקים.

שואלת הגמ' מנין יש כח למזיקים לבוא בלילה יותר מאשר ביום ורואים שלמרות שבלילה הם באים יותר סוףֿסוף הם אינם יכולים לגרום נזק בלילה, כי זה אותו הדבר כמו מה שאמרנו בענין הצלםֿאלוקים של התינוק, שאפילו שאדם ישן ויש הסתלקות של מקצת מן הצלםֿאלוקים, ואז אין להם פחד והם באים, אבל אינם מזיקים כי בזמן שהוא ישן הוא אינו מפחד והיראה הנפולה שלו אינה מעוררת התעוררות מלמעלה בלבוש של חיות רעות ולכן הצלםֿאלוקים שומר עליו, אבל כשאדם ער והוא מקודש והוא מטהר את ליבו ועושה תשובה, אז יש לו שלמות הצלםֿאלוקים על פניו, בדומה לסיפור על הנביא דניאל שהיה בגוב האריות (בדניאל פרק ו') ולא הזיקו אותו כי היה שמור[5], אבל אם פגום בבריתו נעשה לו השחתה בצלםֿאלוקים וסר צילו מעליו, מעל פניו ונכנס בו יראה נפולה וזרה, והשכינה כבר לא שורה עליו עוד. ולכן ככל שאדם מקדש את עצמו יותר מלמטה, כך הוא זוכה וממשיכין עליו יותר קדושה מלמעלה, וזאת כוונת הגמרא שאומרת שכל עוד שאדם חי (חי מבחינה רוחנית) בחינת "וחיתכם" וכו', השכינה שורה עליו ואימתו מוטלת על הבריות, מפני שלצלםֿאלקים שבו יש חיות שלימה.

ואריה (וכל חיה מזיקה) אם הם רואים אדם מרחוק הם יודעים אם הוא חי או מת. ואם הוא חי הם רואים את הצלםֿאלוקים אשר שורה עליו, ואז הם מתרחקים ולא מתקרבים אליו, ולא מעיזים להזיק אותו, כי יש להם מורא ופחד מפני הצלם הקדוש אשר עליו.

ומאיפה נמשך על האדם הצלםֿאלוקים? – הצלםֿאלוקים נמשך על האדם בעיקר ע"י שמירת הברית, ולהפך אם יש פגם בברית עלֿידיֿזה נעשה פגם בצלםֿאלוקים, אבל מכיוון שאדם נעשה מהול, אז יש בו את בחינת צלםֿאלוקים כבר מהיותו בן שמונה ימים וצריך רק לא לקלקל, ואם הוא ממשיך על עצמו את כל הענין של שמירת הברית קודש כראוי, אז הוא זוכה לשלמות צלםֿאלוקים.

יוצא שאדם שהוא פגום חלילה בענין הברית אז עלֿידיֿזה הוא נעשה דומה לאדם ישן שהמזיקים יכולים לבוא, אבל הם לא יכולים להזיק לו, מכיוון שהוא כבר עשה בריתֿמילה בבשרו בהיותו קטן ויש לו צלםֿאלקים, אבל מכיוון שאינו מצליח לשמור על קדושתו וטהרתו עלֿידיֿזה הוא מאבד חלק מהצלםֿאלוקים, ומאבד חלק מהשמירה, ואם יש לו יראה נפולה אז ע"י זה הוא מעורר נגדו התעוררות מלמעלה של חיות רעות אשר מפחידות אותו, וזה בעצם כדי שיתעורר לחזור בתשובה ויתקן את הצלם וישלימו. ולעומתו השלם בבריתו נקרא ער והוא חי בשלמות של הצלםֿאלקים והחיות יראות מפניו.

אומרת הגמרא: ותניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: עשה (צדקה) עד שאתה מוצא (למי לעשות) ומצוי לך (ממון) ועודך בידך, ואף שלמה אמר בחכמתו: (קהלת יב, א) "וזכר את בוראך בימי בחורותיך עד שלא יבאו ימי הרעה" – אלו ימי הזקנה "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" – אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות (לא דבר לזכות בו במצות צדקה שכולם עשירים) ולא חובה (לאמץ לב ולקפוץ יד) (שבת קנא: ורש"י)

היינו שבימות המשיח יהיה ענין של עשירות, ויהיה לכולם הרבה הרבה שפע וברכה "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די"[6] מרוב השפע והברכה, ולכן צריך כל אדם להזדרז כבר עתה בענין של צדקה, כי בימות המשיח כבר לא יהיה ענין של חיסרון. ומאיפה חז"ל יכולין להגיד דיבור כזה, כבחינת הנביאים, שבימות המשיח יהיה כ"כ הרבה שפע ולא תהיה עניות?

אבל הגמרא אומרת: אמר זעירי אמר רבי חנינא: אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל, שנאמר: (צפניה ג, יא) "כי אז אסיר מקרבך עליזי גאותך", וכתיב: (שם פסוק יב) "והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'" (סנהדרין צח.)

נמצא שגאוה זה הדבר שמביא את כל העניות שיש בעולם, ובזמן הגאולה כאשר תתבטל הגאווה מן העולם ויבוא משיח בן דוד[7], שיעורר בכל העולם את מידת הענווה וההסתפקות, והכל ירצו רק את מה שהשם יתברך לבדו נותן להם, וזה יהיה יקר בשבילם עד בלי די, ולא יזנו עוד אחרי העיניים והלב בטובות שיש אצל אחרים, וימאסו כל הענין של לחמוד דבר השייך לאחרים, וזה בחינת השפע ועשירות שיהיה בזמן המשיח שלכולם יהיה בחינת "קרבת אלהים לי טוב" (תהילים עג, כח), כי יכנס בליבות כל האנשים כולם ענוה והסתפקות ויהיה לכל אחד שמחה בחלקו, בחלק אלוה ממעל שיש לו, וימאס בחלקו של חברו[8].

בימות המשיח תהיה התגלות של שלושת השכלים – קדושה, אמת ורצון שימשיך את כל השפעים והרצונות, ואיך אפשר להשיג אותם עכשיו לפני ביאת המשיח, בזמן שיש לאדם עתה רק שכל של רצון, אבל אין לו שכל דקדושה ואין לו שכל של אמת, וחסרונם של שני השכלים הללו בעולם זה בחינת חורבן ביתֿהמקדש שנעשה פגם בצלםֿאלקים בשלמות הדעת[9], ולכן כל אחד מבין בשכל הרצון שלו שכבר צריך לרצות את הטוב ולרצות את האמת ולרצות את הקדושה, וכאשר נזכה לשכל דקדושה ושכל של אמת בשלמות, כמו שיהיה בימי המשיח, שהם יצטרפו ביחד עם השכל של רצון תתגלה עלֿידיֿזה הבחינה של העשירות שתהיה בימותֿהמשיח ובנין ביתֿהמקדש השלישי.

שלושת השכלים נמשכים ויורדים לעולם ע"י שלושת האבות הקדושים – אברהם, יצחק ויעקב. אברהם אבינו – המשיך לעולם שכל של רצון לכל הבריות שירצו ויחפשו ויבקשו לדעת את ה' ולהאמין בה'. והוא לא זכה לעשות שלמות התיקון בעולם, ולא היה בנין ביתֿהמקדש בימיו, שעדיין לא היתה שלמות השכלים והדעת. יצחק – זה שכל של קדושה, ויעקב – זה שכל של אמת[10], והם באים ומצטרפים אחרי אברהם אבינו שהם שניהם בחינת צדיק בן צדיק, והם השני שכלים של קדושה ואמת.

בזמן אברהם כל העולם כולו היה שטוף בעבודהֿזרה ואברהם הצליח להמשיך ולהאיר לעולם את השכל של רצון שירצו כולם את ה' למרות כל הצער והחושך שהיה בעולם, והוא הצליח לגרום לכל הבריות שיתעורר בהם הרצון לרצות את ה' וזה בחינת הר, בחינת: "מי יעלה בהר ה'" (תהילים כד, ג), ואחריו כאשר בא יצחק הוא המשיך 'שכל דקדושה' עולם וזה בחינת שדה שצריך לדעת שיש קדושה בעולם וצריך לעבוד ולזרוע כדי לקצור, וצריך להתקדש בחינת "קדושים תהיו כי קדוש אני" (ויקרא יט, ב), וזה ענין של פרישות והתקדשות שזו גבורה, מידת הדין של קדושה, וביחד עם אברהם ע"י עבודתם של שניהם יוצא 'דיני טהרה', כי טהרה – זה חסד, זה מים, ודין – זה אש אימה וביחד נעשה דיני טהרה, שנעשה ענין של שלום בין אש למים, ורואים שכאשר נמרוד השליך את אברהם אבינו לאש, לא שלטה בו האש ויצא בשלום, ובן אחיו הרן נזרק לאש ונשרף, וזה משום שהוא אמר אני אהיה עם מי שינצח[11], ולא השיג עדיין בשלמות את שכל הרצון כאברהם אבינו שיצא מן האש בשלום.

אברהם אבינו עוד לא השיג את השכל של האמת והשכל של הקדושה באופן כזה שיוכל להמשיכו לעולם, אבל זה נמשך מתולדותיו שהיו בניו של צדיק, שהם יצחק ויעקב שנולדו אחריו, ולכל צדיק וצדיק שבא לעולם יש לו הרבה עבודה עד שהוא זוכה להשלים את ענינו בעולם ולהגיע לשלמות השכלים כאברהם אבינו שזכה שיוולד ויצא ממנו יצחק אבינו שיזכה לגדול ולהמשיך בעולם את השכל דקדושה, ואחריו יבוא יעקב אבינו וימשיך עוד את שכל האמת. ולכן אברהם אבינו עמד בעשרה ניסיונות המפורסמים עד שזכה להעמיד דור ישרים מבורך את יצחק ויעקב, שהם כבר זכו להשלים שכל דקדושה ע"י יצחק שהמשיך בעולם כל מיני קדושות וטהרות, והכל נמשך מזה שהוא פשט את צווארו ומסר את נפשו[12] ובזה כבר נכללו שכל דרצון עם שכל הקדושה, ולכן יצחק רצה להיות נעקד על קדושת ה' שזה שילוב ביחד של שכל הרצון עם שכל הקדושה ולכן היה יכול לעשות דיני טהרה בעולם. ויעקב אבינו (שהוא מידת התפארת העליונה), הוא המשיך שכל שמאיר אמת בעולם וזה כבר עשה שלמות הדעת בעולם בחינת בית, בחינת: "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" (ישעיהו נו, ז) ואפשר היה להמשיך לעולם את בחינת הבית בחינת השראת השכינה בעולם בחינת: "בית יעקב לכו ונלכה" (ישעיהו ב, ה) ונולד יוסף הצדיק שהוא המשיך את התגלות המלכות מלכות דקדושה בעולם בפועל, כי הוא זכה שהיה לו את השלמות של שלושת השכלים בתוך גוף אחד (שזה צדיק בן צדיק בן צדיק בן צדיק ונשלם שם הוי"ה ויסודות עולם) ולכן זכה להיות מלך במצרים והיה המשביר והשליט בכל הארץ.

והצדיק שבכל דור הוא בחינת יוסף שהוא נשמתו של ה'צדיק יסוד עולם' (משלי י, כה) והוא כללות השכלים, ויש בו את שכל הרצון על שהוא מסר נפש לה' ("והבור ריק אין בו מים" (בראשית לז, כד) התגלות של יסוד המים) ורצה רק את ה', ושכל דקדושה על שלא פגם בברית ("והיה בית יוסף להבה" (עובדיה יח) התגלות של יסוד האש), והיה לו שכל של 'אמת וצדק' ונקרא "צדיק האמת" (שזה בחינת יסוד הרוח בחינת "ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה" (בראשית לט, יב)), נמצא שיוסף היה בו את שלמות וכללות שלושת השכלים (ומשלושתם נעשה יסוד העפר התגלות המלכות בפועל[13]) וממנו משתלשלים ומקבלים כל השכלים שנמצאים בבריאה, וכל השכלים שאדם משיג בין אם זה בתורה בגמרא בהבנה בקודש ובין בעסקי העולם וגם בכל מיני חכמות חיצוניות, וכל הידע של כל האנשים והחכמה זה הכל ממנו, בחינת "נוזלים מלבנון", מן המח חוורתא של הצדיק יסוד עולם, וכולם מקבלים חכמתם כטיפה מים החכמה שכולם בחינת "דולים ומשקים מתורת רבם", ומחמת שהצדיק הוא כללות של שלושת השכלים הללו שנמשכים מנשמת יוסף 'צדיק יסוד עולם', אז לכן גם לו יש ענין של מסירותֿנפש שהוא מוסר את עצמו את כל כולו לה' (בחינת יסוד המים) כמו שראינו אצל יוסף, והוא שכל של קדושה (בחינת יסוד האש) שלא נכנע רגע אחד לקליפה ולסטרא אחרא לאש זרה והיה כולו אשֿקודש בוער כתנור רק לה' יתברך, ובחינת שכל האמת (כנגד יסוד האויר) רואים ביוסף שהוא נס ויצא החוצה וברח מן העבירה כמו רוח, ולכן זכו ישראל שהים נס לפניהם ברוח קדים עזה כל הלילה מפני ארונו של יוסף[14] והם הלכו ביבשה (בחינת התגלות של יסוד העפר) ודייקא משה זכה להיות "חכם לב יקח מצוות" (משלי י, ח) לקיים את והעליתם את עצמותי מזה אתכם" (שמות יג, יט), שזה מידה כנגד מידה, על כי הוא כל הזמן היה בורח מן עבירות ומחפש את האמת, וכולו היה מסירותֿנפש של רצון ושל קדושה ושל אמת, ולכן נקרא "צדיק האמת" "צדיק יסוד עולם"[15].

בכל פעם ש'צדיק האמת' מתגלה בעולם הוא מעלה את עצמותיו של יוסף מן העפר מן הקללה שנתקלל אדם הראשון, ומגלה בעולם בפועל את 'נשמת יוסף', שהוא צדיק יסוד עולם, כי הוא זה שממשיך בעולם את כל השכלים, ולהיפך כל הכסילות וחכמות של שקר שיש בעולם וכל הפגמים והפירודים נמשכים מן הרשעים שהם מבלי העולם, וכל הפגמים שנעשים בעולם נעשים על ידם והם נהפכים להיות שונאים ומקנאים לצדיק והם רודפים ורוצים לקחת את לבוש הכבוד של הקדושה, וכאשר הם לובשים אותו זה כמו קוף בפני אדם כל מה שהם מנסים להידמות אליו, ובאמת אין להם תורה חדשה שנובעת מעצמה מתוכם כמעין נובע מקור חכמה כמו בשעת נתינתה בהרֿסיני שהיא אשֿקודש של כללות השכלים שמחיה הכל, וכל מה שהם אומרים תורה זה רק מה שכבר נפל ונתקרר, ונתפס בשליטתם של הקליפות שזה בחינת ישן (בחינת מת). ובאמת מי שרוצה לקבל מהשכל הטהור והקדוש הזה, אי אפשר לו לקבל ממנו כי אם רק ע"י שנעשה מקודם בחינת עפר כנ"ל ועובר צמצומים על צמצומים שעל ידם זוכה לכל הקדושה, כי הדיבור קודש הוא "אש אוכלה" (דברים ד, כד).

הצדיק הוא שכל – רצון, קודש ואמת בחינת אש שזה א'-ש', והשי"ן זה השי"ן של התפילין שהיא בעלת שלושה ראשים כנגד שלושת השכלים הללו, והשורש של השי"ן זה האל"ף "אלופו של עולם", זה "אאלפך חכמה" (איוב לג, לג) שזה השכל של הצדיק הכולל, והשי"ן זה שלושת השכלים – רצון, קדושה ואמת, וכולם נכללים באש קודש של הצדיק ב"אאלפך חכמה" של אלופו של עולם, וכל השכלים שהם בצמצום אחר צמצום כבר מקבלים ממנו את האור והחום של האש קודש שלו בחינת דולה ומשקה[16] מתורת רבו, והוא כל הזמן דבוק בה' יתברך, והוא לפיד אש בוער עד לב השמים, וכולם מקבלים ממנו את חיותם – את האור והחום בעבודת ה', וכולם מתחממים לאורו וכל מה שמקבלים וכל ההשגות שמשיגים וכל החכמות, הכל נמשך ומשתלשל לעולם דייקא ממנו, שהוא יסוד עולם ומגלה את ה' יתברך בכל ארבעת יסודות העולם (מים, אש, אויר ועפר), והוא המקום המקודש ביותר בעולם (בחינת אבןֿהשתיה) והגבוה ביותר באדם בחינת התפילין שבראש ששם ישנו השכל האמיתי והקדוש בסוד ארבעת הפרשיות של תפילין שהוא יסודֿעולם פארֿהדור, ומשם נמשך לכולם כל מה שהם משיגים.

הגמרא אומרת: מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים (יומא ט:)

וג' הדברים שגרמו לחורבן הבית בשורשם הם הפגם שנעשה בשכל הרצון, הקדושה והאמת, וכמו שאמרנו הצדיק זה שכל הכולל את שכל הרצון, הקדושה והאמת והוא בחינת התפילין של ראש והוא ה'אש' קודש של הדור, ולכן הס"א שהם כל המדמין את עצמן כקוף בפני אדם, שהם 'אש' דס"א שהיא האש[17] ששרפה את ביתֿהמקדש ושרפה את הפאר של עםֿישראל, ולכן אומרים חז"ל בגלל ג' דברים חרב ביתֿהמקדש ונשרף, שהם כנגד הפגם שנעשה באשֿקודש של ישראל, וכנגדה יצאה אש של עבודהֿזרה גילויֿעריות ושפיכותֿדמים, עבודהֿזרה – היא כנגד הפגם בשכל של הרצון, כי כאשר נתגלה אברהם אבינו בעולם הוא ביטל את העבודהֿזרה והמשיך שכל של רצון בעולם לבקש ולחפש את ה' ולהאמין בה' יתברך. גילויֿעריות ושפיכותֿדמים זה כנגד הפגם שנעשה בשכל דקדושה ואמת, כי מי שיש לו אמת אינו מבייש את חברו ולא שופך את דמיו ונקרא חכם על שהוא לא נכנס בדברי חבירו, ולא שופך דמים, וגילויֿעריות זה ההיפך מיחוד דקדושה וזה פשוט ומובן.

והשי"ן של תפלין זה כנגד ה'אש קודש', זה כנגד הראש בית שהוא כולל את האבות הקדושים (בחינת: "בית יעקב לכו ונלכה") שהם גילוי האש קודש בפועל, ועלֿידיֿזה יש ביטול של שלטון הס"א בעולם שגרם לחורבן ביתֿהמקדש וחורבן העולם שזה שכל פגום שהמשיך אש זרה בכל העולם, אבל אברהם אבינו ביטל עבודהֿזרה, יצחק ביטל גילויֿעריות ויעקב ביטל את השפיכותֿדמים, ולכן כל הענין של יעקב מלידה היה המאבק שלו עם עשיו שהוא ענין של שפיכות דם ושלשתם – אברהם, יצחק ויעקב הם שלושת השכלים הקדושים היוצאים משורש אחד שהוא הצדיק הכולל שהוא בחינת יוסף שמגלה את מלכות ה' בפועל בעולם, וזוכה לבטל בפועל את העבודהֿזרה, הגילויֿעריות והשפיכותֿדמים שזה בחינת "בית יוסף להבה" התגלות האש קודש בפועל, ועלֿידיֿזה נבנה ביתֿהמקדש ונעשה שלטון הקדושה בפועל בהתגלות בריש גלי של האש כוללת של כל השכלים הקדושים שבעולם. וכל אותם שהיו נדמים כקוף בפני הצדיק מיד מתבטלים ונעשים שמשים שלו, וכל אחד שעושה את העבודה הזאת של האבות הקדושים ויוסף הצדיק הוא חייב לעבור את הניסיונות של מסירותֿנפש במים, באש, באויר ובעפר כל הצמצומים שיש בעולם, כדי שיוכל לבסוף לזכות לבנות ולהאיר את אורֿהגאולה הפרטית שלו ועלֿידיֿזה גם זוכים כולם ביחד לגאולה הכללית.

אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים (יומא שם)

ומה זה שנאתֿחנם? שנאתֿחנם שורשה בשנאה ששנאו האחים את יוסף הצדיק, כי הם שנאו וקנאו ביוסף הצדיק ולא ידעו שהוא יסוד עולם, והם שנאו אותו בחנם והוא היה יוסף הצדיק שהוא כל היופי של הבריאה, כמו מה שנאמר עליו (בראשית לט, ו) "יפה תואר ויפה מראה", שזכה לכל ההשגות שבעולם ועלה מעל כל המדרגות, וקשה איך היתה לאחים שנאתֿחנם עליו אם רואים שהוא המשביר ומקור הברכה לכל העולם? אלא מכיוון שהם פגמו בשכל הכולל נסתלק מהם הדעת ופירשו אותיות התורה גם כן באופן פגום ונתעוררו להם שנאה וקנאה בלב עד שגרמו למכירתו של הצדיק, ובזה הם הרחיקו את עצמם בידיים שלהם מהשכל השלם של יוסף, השכל שהוא כולל שהוא כל הישועה וההצלה שלהם, ונכנס בהם שנאה וקנאה בלב ורצו להשליך מעליהם את השכל של יוסף את השכל הכולל, ולכן נפלו לגלות מצרים[18], כי לשם הם זרקו את השכל הזה ומשם היו צריכים לשפשף את הנעליים שלהם עד שהם זכו להחזירו ולהמליכו עליהם וזכו ל"משם רועה אבן ישראל" (בראשית מט, כד).

רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו: ראשונים שנתגלה עונם (בבית ראשון שלא היו מכסים פשעיהם לכן) נתגלה קצם (שנאמר: "לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם" (ירמיהו כט, י)), אחרונים (בני מקדש שני) שלא נתגלה עונם (שרשעים היו בסתר לכן) לא נתגלה קצם (יומא שם ורש"י)

וזה החילוק בין בית ראשון לבית שני, כי אם אדם עושה תחנון הרי בזה הוא שב ומתקבל ברצון לפניו יתברך, ובגלל שנתגלה לו עוונו ונעשה מודע לו הוא יכול לעשות תשובה ולהתחרט על מעשיו הרעים ועלֿידיֿזה הוא חוזר וקונה שכל חדש של רצון, ורוצה לחזור אל ה' ונעשה שוב מקושר לצדיק הכולל את כל השכלים – רצון, קדושה ואמת, ועלֿידיֿזה הוא מקרב את ביאת הגאולה בחינת: "היום אם בקולו תשמעו"[19] (תהילים צה, ז), אבל אם לא מתגלה לו עוונו אז אין לו דעת ואין שום רצון לקדושה, כי לא יודע על מה לחזור בתשובה ונשאר עם הרצון הקודם שגרם לחורבן ונשאר זר למקום עם כל מיני דמיונות שיש לו, ואפילו אם הוא מבין קצת שלא ראוי לו לחטוא, אבל כדי להשיב על הלב צריך לעשות תשובה מעולה ורק כך ע"י מסירותֿנפש יכול לזכות להתקרב לצדיק ולגלות את ההתפארות מחדש ולכן כל אחד חייב לעשות (טבילה של מים, אש, רוח ועפר) במסירותֿנפש עד שהוא זוכה להגיע אל הלב – אל אבן הראשה בחינת "דברו על לב ירושלים" (ישעיהו מ, ב) וזה הכוונה "בית יעקב לכו ונלכה", וכל עוד שאדם לא מבין עד כמה חשובה לו ההתקרבות לצדיק, וכל עוד שהוא אינו מרגיש עדיין בעומק הלב את הצער על שהוא אינו יכול עדיין לזרוק את כל החיים של שקר, ואינו יכול עדיין להשליך מעליו את הבגדים הצואים, ואינו יכול להתחיל להתקרב ולרצות ולהשתוקק לכל ענין הקדושה והאמת ולעבוד את ה', ולחפש דבר שהוא למעלה מן השכל שלו, ולרצות את התכלית שנמצאת עמוק בלב, כי רק אחרי שמסיר את ערלת הלב, האבן שעל הלב (אחרי שעושה טבילה של מים, אש, רוח ועפר) מתחילה עבודתֿהשם האמיתית שלו שזוכה לבחינת בית – לעשות בית לשכינה בחינת: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם[20]". אבל כשאדם חושב עצמו לצדיק וחושב שבכוחו לבד הוא יכול לעשות התקרבות אליו יתברך ואפילו שיהיה זה ע"י ישיבה בעסק התורה ותעניות וכו', אבל אם זה בלי שהוא פוסע ומשפשף את הנעלים כדי לחפש בכל הפתחים של מצרים, במקומות הכי שפלים, את יוסף שהוא זרק לבור בעבור זוג נעלים, הוא אף פעם לא יקנה לעצמו את נשמתֿיוסף, והוא לא יזכה לצאת ממצרים ויהיה תפוס בביזת הים, והוא לא יזכה להעלות את עצמותיו של יוסף עמו ולא יהיה נקרא "חכם לב", והוא לא יתפוס אף פעם את הלב הקדוש שזה בחינת: "מקדש ה' כוננו ידך" (שמות טו, יז), שנאמר ב'אז ישיר משה' בקריעת יםֿסוף שראתה שפחה על הים נבואה כיחזקאל, שהוא גילוי של כל היפהֿתואר ויפהֿמראה שיש בתפארתֿישראל בצדיקֿהדור שהוא לב האומה שארונו של יוסף היה במדבר בצד ארוןֿהברית, אבל ע"י שהוא נעשה מבין שצריך דייקא לעקור מליבו פנימה את השנאתֿחנם, אז עלֿידיֿזה הוא כבר יכול לגמור את המצוה[21] של קבורת עצמותיו של יוסף בארץֿהקודש בשכם ונקראת המצוה על שמו, והוא זוכה לעשות לעצמו יותר ויותר בדקֿבית בעומק הלב ולחפש עוד פעם ועוד פעם למטה עמוק עם הנר ("נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן" (משלי כ, כז)) את ירושלים, וע"י החיפוש הזה בעצמו הוא זוכה לבטל את השנאתֿחנם מליבו ולנקות את כל החמץ שיש לו בלב ולסלק את כל הפסולת מהלב ואפשר לזכות לבנין הבית ולהשראת השכינה בליבותיהם של כללֿישראל, וחוזרת האחוותֿהאחים שהיתה ביניהם וכל מה שהיה צפון ונסתר, מאיר ומתגלה מתפענח לעיני כל כי "אני יוסף אחיכם" – "מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל".

בביתֿהמקדש הראשון נתגלה עוונם היינו שהיו רשעים בפרהסיא, ובביתֿהמקדש השני לא נתגלה עוונם היינו שעסקו בתורה, והקשו חז"ל אם כן למה חרב? והתירוץ הוא שהם היו רשעים בסתר שזה בחינת שנאתֿחנם, ולכן בגלל שהיו רשעים בסתר לא נתגלה קיצם, יוצא שעל אף שהיתה הרשעות שגרמה לחורבן ביתֿראשון בפרהסיא, אבל מכיוון שיכלו לעשות תשובה על העבירות החמורות ביותר כי נגלה עוונם, לכן מיד נפתח להם ונגלה להם הסוד היינו שנתגלה להם קיצם, ובבית שני מכיוון שנחרב ע"י עוון שהיה בסתר ליבם שהיתה בליבם שנאתֿחנם לכן לא נתגלה קיצם, ולכן אפילו שבשכל מבינים אבל אין עומק להחדיר אל הלב, כי יש ערלתֿלב ושנאתֿחנם על הלב וכל אחד חושב את עצמו לצדיק ולא מבין שבעצם הוא זה שמכר את יוסף, ויש לו פגם שהוא עמוק בשורש של השי"ן בסתר שזה בחינת השנאתֿחנם שגרמה לחורבן ומאחר ונפגם לו השורש של הקדושה של שלושת האבות הקדושים, לכן נעשה לו מזה שורש רע של רוחֿשטות שממנו משתלשלות שלושת העבירות החמורות של גילויֿעריות שפיכותֿדמים ועבודהֿזרה והתיקון נעשה ע"י שעובר במים, באש, וברוח ומתפלש בעפר הארץ, ורק לעתידֿלבוא כשתהיה לו כבר התעוררות של אהבתֿחנם, יתגלה קיצם ונזכה לאור הגאולהֿהשלימה ולבנין ביתֿהמקדש ולהתגלות משיח צדקינו.

אומרת הגמרא (יומא כב:) "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש – אינו תלמיד חכם", נמצא שיש בתלמיד חכם בחינה של נקימה ונטירה כנחש, והכוונה שהוא נוקם ונוטר את הנחש הקדמון שיורק מפיו אש של שנאתֿחנם אש שהחריבה את ביתֿהמקדש, ולעומתו הצדיק פיו מלא אשֿקודש ששורף מכלה ומעביר את כל הזוהמא הזו של הנחש הקדמון שהביאה לחורבן ביתֿהמקדש, והצדיק כבחינת יוסף הצדיק הוא להבה שזה השורש, השכל הכולל האל"ף של 'אאלפך חכמה', שהוא כולל את שלושת הראשים של השי"ן שהם שכל של קדושה, שכל של אמת ושכל של רצון, וכל החכמות, הקדושות, האמת והרצונות כולם, הכל נמשך ומשתלשל ממנו כי הוא המשביר והשליט במצרים.

והשכל דס"א יש לו אש זרה והאל"ף שם זה שנאתֿחנם ומשם הוא מנסה לבטל כל ענין של גילוי הדעת בעולם שזה גילוי אהבתו יתברך בעולם, שזה ענין של התגלות חכמתו יתברך, ולשנאתֿחנם יש שלוש זרועות של כסילות שהן גילויֿעריות, שפיכותֿדמים ועבודהֿזרה שזה השי"ן של האש זרה של הס"א, אבל הצדיק ע"י שהוא נוקם ונוטר נגד השנאתֿחנם הוא ממשיך אור של שלמות הדעת לעולם ומגלה את השורש הטוב של האהבתֿחנם ועלֿידיֿזה הוא שורף את השכלים של החושך שמהם משתלשלות שלושת העבירות הנ"ל וזוכים כולם לקדושת המוחין שזה התגלות השי"ן של קדושה כמו שנאמר (בישעיהו יא, ט) שתימלא הארץ דעה את ה' בזמן המשיח.

ובתפילין יש גם שי"ן של ארבע ראשים וזה מרמז על אברהם יצחק יעקב ויוסף, וזה מרמז על התגלות רוחֿהקודש גם ביסוד העפר בחינת "אבן מקיר תזעק", שזו האל"ף של האשֿקודש שנמצא אצל הצדיק הכולל בחינת יוסף שיש לו את כללות השי"ן של שלוש ונעשה לארבע שזו התגלות חכמת ה' על הארץ, ועלֿידיֿזה הוא נוקם ונוטר בשורש השנאה של הס"א שהוא מכסה ומסתיר את התגלות חכמתו יתברך בעולם, ורוצה לקבור את הכל בעפר, וכאשר הצדיק נלחם בו ע"י אהבתֿחינם אורו יתברך מתפשט בעולם ויוצא מפיו כמו אש אוכלה ע"י דברי תורה ותפילה וזה כמו נחש הנוקם ונוטר, ועלֿידיֿזה הוא מטהר את כל השנאתֿחנם והדינים שיש בעולם והוא מאיר את חכמת ה' בעולם ותגלה האהבתֿחנם בעולם, ובכך הוא מבטל מהעולם את השורש שמטמא את כל עולם החומר בשלושת העבירות החמורות והן נעלמות מן העולם, ונעשה בעולם רק בחינה של "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב) וחוזרת האדמה ונטהרת מן הקללה שקיללה ה' בעבור חטאו של האדם ומתגלה "חכמת אדם תאיר פניו" (חבקוק ח, א) האור של השי"ן של ארבע ראשים ומתקדש יסוד העפר שזה גילוי שכינה בעולם, ובאים האחים לתוך מצרים ושם במקום שלא ציפו לו כלל נטהר ליבם בתשובה שלימה, והם מגלים את כל הפאר והיופי של הדור את "אני יוסף אחיכם".

אומרת המשנה על תפילת הכהןֿהגדול ביוםֿֿהכיפורים: "יצא ובא לו בדרך בית כניסתו ומתפלל תפילה קצרה בבית החיצון, ולא היה מאריך בתפילתו שלא להבעית את ישראל" (יומא ה, א), ובגמרא אמרו: "מאי מצלי? יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא שנה זו גשומה... ולא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים", (שמתפללים שלא ירדו גשמים (יומא נג: רש"י)).

וקשה הלא כל תפילתו של הכהן היתה במהירות ולא היה שוהה שם יותר מדי, אם כן למה בתפילה כלֿכך קצרה הוא כלל את הענין של עובריֿדרכים, ונצרך לבקש מה' שלא יענה לתפילתם של עובריֿדרכים שמתפללים על עצירתֿגשמים.

והענין הוא כך, עלֿפי הגמ' במסכת ברכות (נט: ור' בספר-המידות שמחה כ"ג) שאומרת על ענין הגשמים שגשמים יורדים בזכות שמחת חתן וכלה. וברגע שאדם מתפלל שלא ירדו גשמים (וזה ולאו דווקא בעוברי דרכים אלא השכיחות היא בעוברי דרכים), ע"י תפילתו הוא מונע שמחת חתן וכלה שזה ענין של יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה שזה הדבר הכי גבוה ומטרת כל הבריאה כולה, לכן הכהןֿהגדול בתפילתו ביוםֿהכיפורים כאשר היה מתפלל על השורש, על היחוד של קודשא בריך הוא ושכינתיה, שזה ענין של חתונה, הוא היה אומר אם יבואו אנשים לא מעלי וינסו לעשות פירוד בין קודשא בריך הוא ושכינתיה, אל תקשיב להם, אל תקשיב למי שינסה לעשות את הפירוד הזה, וכל מי שעושה פירוד הוא משורש הנחש שמנסה להמשיך כל מיני דעות אחרות, ומנסה לכבות את ה'אש קודש' שיש לעםֿישראל שמוסרים נפשם לאלופו של עולם, והוא רוצה לעשות פרוד ולהכניס עצבות בליבם, וע"י זה להגביר את השנאתֿחנם ולעורר את השלוש קליפות הטמאות בעולם שהן גילויֿעריות, שפיכותֿדמים ועבודהֿזרה, ולעומתו ניצב הצדיק, הכהןֿהגדול בקודש הקודשים והוא נוקם ונוטר כנחש עם רוח של אהבה של שמחת חתונה, ובכך הוא מצליח להתגבר עליו, וממשיך לעולם שכל של רצון, קדושה ואמת, ומבטל את כל הכסילות והרוחֿשטות שמביא לגילויֿעריות, שפיכותֿדמים ועבודהֿזרה שיש בעולם, והאשֿקודש של הצדיק עולה עד השמים בחינת "אש תמיד תוקד על המזבח", וממלאת את כל הלבבות שמחה ומתגברת על האשֿזרה והמות, ועל זה מבקשים אנו בתפילתנו: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו), שהאהבה של הצדיק – האש על המזבח תמשיך ותאיר לנו כל הזמן, ולא ייעשה עוד פירוד עצב ומות וכולם יכללו כבר בדעת של משה שהוא אש בוערת עד השמים עד כסאֿהכבוד, וכל ההשגות וכל ההתבוננויות וכל הקדושות הכל נמשך ומתיחד עמו משם.

אומרת הגמרא: ר' חנינא בן דוסא הוה קא אזיל באורחא שדא מיטרא עליה, אמר: רבונו של עולם כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער? פסק מיטרא, כי אתא לביתיה אמר: ריבונו של העולם כל העולם כולו בצער וחנינא בנחת? אתא מיטרא (יומא שם ובתענית כד:)

ובאמת מה הצער אם יורד קצת גשם על אדם, זה בסך הכל מים, אבל באמת שורשה של תפילתו של ר' חנינא בן דוסא היה בדומה למה שאמרנו על הכהןֿהגדול, וכאשר הוא התחיל להתפלל נגד ירידת הגשמים זה היה מכיוון שהגשם שירד עליו לא היה גשם של ברכה, כי באמת הצדיקים כלל לא מפחדים מיסורים, והיו צדיקים שהיו מגלגלים את עצמם בשלג ותעניות משבת לשבת ובודאי שהוא לא פחד מקצת גשם, ולכן אם היה הגשם גשם של ברכה הוא כלל לא היה מפריע לו, אדרבא אם היה זה גשם של ברכה הוא היה משמח אותו שמחה עצומה, ולמעשה התפילה שלו היתה בכדי להפסיק את הגשם של קללה שירד עליו, גשם שעושה פירוד בעולם שרצה להפסיקו מעבודת ה', כמו שנאמר כי הוא "הוה קא אזיל באורחא" שהיה הולך בדרך וכאשר הצדיק הולך בדרך והוא מתחיל לעשות יחודים וכו', בא הנחש דסטרא אחרא וזורק עליו מים זידונים ומנסה להפריעו מעבודתו ולזרוק בו את קללת אדם הראשון "עד שובך אל האדמה כי ממנה לֻקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יט), וזה מה שכתוב "שדא מיטרא עליה" שדייקא עליו היה יורד הגשם הרע של הס"א בכדי לבטלו מן היחודים של קדושה שעשה, שהם יכולים להביא את הגאולהֿהשלימה לעולם, ויכולים להביא להשראת השכינה ביסוד העפר, ובזכותם יכול לחזור הכהןֿהגדול לביתֿהמקדש וימשיך לעולם את שלושת השכלים (של רצון, של קדושה ושל אמת) ולהאיר את כל העולם כולו באור השם יתברך לבדו, והנחש שהוא הבע"ד בא ומנסה להפריעו בדרך והוא זורק מים זידונים על הדרך של הצדיק ומנסה לבטל את היחודים ומנסה כביכול לכבות את האשֿ קודש שלו, [בדומה לניסיון שהיה לאברהם אבינו כשהלך לעקוד את יצחק אבינו שהשטן היה נדמה לו כנהר כמו שלמדו חז"ל (תנחומא וירא כב) על הפסוק "באו מים עד נפש" (תהילים סט, ב)] מתחיל לרדת עליו גשם של מים זידונים, ומתחיל להרוס את היחודים שלו ולבלבל דעתו, ואז הוא אומר בתפילתו: "ריבונו של עולם, כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער", היינו שכולם בנחת כביכול כבר תפוסים ע"י הבעלֿדבר, ושבויים בין הקליפות ואינם נלחמים עוד נגדו, ואני לא מצליח לעשות יחודים, לא מצליח לבוא אל ביתֿהמקדש ולתקן חורבנו של מקום, ולכן אני בצער כי אני צריך רק את הזיווג עם השכינה הקדושה והוא צועק בתפילתו: אני בצער! אני בצער! אני צריך לעשות את היחוד הזה. וכל העולם כולו בנחת תפוסים בין הקליפות, ואין מי שיעשה היחודים, והם כולם כבר נשקעו כל אחד עם הענין שלו והתאוות שלו וכו', ודייקא הצדיק שעושה היחוד "שדא מיטרא עליה" שהבעלֿדבר נותנים לו רשות והוא זורק עליו מים זידונים כדי להפריעו ולבלבל דעתו ולמנוע את תפילתו שהיא כמו המים הטהורים המטהרים את העולם מהטומאה ומעבירים מן העולם את בחינת החורבן, וכל דבריו של הצדיק הם גשמיֿברכה זרע אמת שמביאים את כל הברכה והאהבה לעולם והם מבטלים ברוב טעם ודעת שלהם את המים הזידונים שזה בחינת "זקן וכסיל", ובאמת אין בגשמי הברכה שום צער והם טובה גדולה לעולם כולו, ובאמת בעקבות תפילתו "פסק מיטרא" ונעשה רעש גדול בשמים.

"כי אתא לביתיה" לאשתו שנקראת ביתו, שהצליח לעשות היחודים ויתקבלו לרצון כמו הקרבן בביתֿהמקדש שהיה מזבחֿאדמה אז הוא אמר: "ריבונו של עולם כל העולם כולו בצער וחנינא בנחת", עכשיו שכל העולם כולו בצער, שהם ניזונים עדיין מגשמים שהם לא של ברכה, והם תפוסים בס"א ועוד לא נושעו, עוד לא התחתנו, ועוד לא זכו לבוא להקריב קרבן בביתֿהמקדש, ולא זכו לתקן את יסוד העפר ואני הצדיק בנחת, וגם תפילתו זו התקבלה לרצון לפניו יתברך "ואתא מיטרא" וירד גשם של ברכה לכל העולם כולו בזכותו, ונטהר העולם וזכו לבחינת היחוד ובאה הגאולה לעולם ונעשה היחוד השלם ושמחת עולם על ראשם.

הגמרא (בבא מציעא פה.) מתארת את היסורים של רבי, שהיה לו יסורים נוראים ורואים שהצדיקים פעם נהנים מן העולם ופעם לא נהנים. ובאמת כל הניסיונות שעוברים בעולםֿהזה הכל בגלל שיש את הפגם בשכלים, פגם באל"ף של 'אש קודש', ולכן יש להם שי"ן פגומה ומפורדת, והיא כבר לא בצורה של שי"ן ונעשה לה צורה של עי"ן או כ"ף או דבר אחר, כי חסר להם את השורש את הצדיק שעושה את כל השלמות שזה "אאלפך חכמה", ולכן הזכות של אברהם יצחק ויעקב לא מאירה ולא מתגלה בשלמות בעולם, ולכן התפילה פותחת ב"אלוקינו ואלוקי אבותינו אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב", כדי להמשיך התגלות של שלושת השכלים בשלמות.

ובהמשך אומרים "למען שמו באהבה", כי צריך מקודם למסור את הנפש על קידושֿהשם כמותם, ולעבור ארבע מיתות ביתֿדין (במים, באש, באויר ובעפר שזה סקילה, שריפה, הרג וחנק), ולמות על קידושֿהשם כמו עשרהֿהרוגיֿמלכות, כי רק ע"י השריפה הזו שאדם שורף את כל האש זרה שבו רק עלֿידיֿזה הוא יכול לזכות להמשיך על עצמו אשֿקודש שמבטלת את האש של היצרֿהרע, ולהמשיך עליו בשלמות את שלושת השכלים של אברהם יצחק ויעקב, ויורד גשם של ברכה ומטהרו ונעשה לו יחודים ויכול להיוושע, כי כל היסורים שיש לאדם זה הכל משום שהוא מתעצל לעשות מסירותֿנפש אמיתית לה' יתברך, אבל באמת אם אדם כבר זוכה ומגיע למסור את הנפש כנ"ל אפילו שזה צער הכי גדול, כי קשה לחתוך בבשר החי, אבל עלֿידיֿזה דייקא זוכה לאורה ושמחה הכי גדולה שיש בעולם, ולכן כל מה שהצדיקים עוברים זה קודם כל ענין של מסירותֿנפש, וכל הצער שלהם כל מה שהם עוברים בכל רגע ורגע זה ארבע מיתות ביתֿדין, והם ומוסרים נפשם על קידושֿהשם כעשרהֿהרוגיֿמלכות שמתו על קידוש ה', ובזה הם מקדשים את יסוד העפר ובונים מזבח אדמה לה' ויורדת אש משמים, וכל השאר כל הטוב שמשתלשל מהם לעולם זה רק השתלשלות שהיא תולדה של מסירות נפשם שזה בחינת "של נעליך מעל רגליך" (שמות ג, ה).

אומרת הגמ' במסכת סוכה (נב.): "לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין, והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה! ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה! ואף הקדוש ברוך הוא תמה עמהם, שנאמר (זכריה ח, ו) כה אמר ה' צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם גם בעיני יפלא. [הפסיק ולא פירש] (ראה פירוש ת"י[22]).

ובמסכת סנהדרין (פ"ו מ"ה) אומרת המשנה: "אמר רבי מאיר בזמן שהאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת – קלני מראשי קלני מזרועי"

כשאדם בצער – השכינה מצטערת עליו ואומרת: "קלני מראשי קלני מזרועי" מה זה קלני מראשי? אמרנו שבראש יש שלשה שכלים, ועליהם מעוררת השכינה ואומרת בזמן שאתה בצער זה סימן שיש פגם בשי"ן, לכן אתה צריך לקשר את עצמך אל השכל הכולל ל'אלופו של עולם', לקשר את עצמך אל הצדיק שיש לו את שלושת השכלים בחינת "אאלפך חכמה", וזהו "קלני מראשי" שהשכינה אומרת לו: למה אתה בצער? כל זה בגלל שאתה לא מקושר לצדיק, ולכן אין לך שלושת השכלים בשלמות, ומה זה "קלני מזרועי"? זה כל השעבוד והעבודות הקשות שאתה עושה ואינך מקשרן לצדיק כי אתה חושב שאתה בעצמך הצדיק, ואתה חושב שע"י היגיעות והטרחות שלך אתה כבר הצדיק, ואינך צריך לקשר את עצמך אל השכל הכולל, אבל בעצם עלֿידיֿזה כל העשיות שלך נעשות פסולות, כי ה' הוא העושה לכם חיל, וכאשר אדם זוכה והוא מצטער ועושה תשובה אז השכינה מדברת עמו ומחזקת אותו ומה היא אומרת לו? "קלני מראשי קלני מזרועי", ומעוררת אותו שיתקשר אל הצדיקים ועלֿידיֿזה יימשך לו שכל דקדושה ויוכל לזכות לבנות את הבתים של תפילין שהם מעור של בהמה כשרה, ואז יש לאדם תפילין כשרות גם בזרוע וגם בראש, ואז הכח בזרוע זה הכח של ה' ויש לו שכל דקדושה שהוא השכל של ה', ואז למעשה עובר ממנו כל הצער של העבדות ומתגלה שזה היה כדי לזכות לתפילין כשרות, ונהפך עליו הכל לששון ושמחה שזכה לבנית הבית לשכינה הקדושה ונעשה לו "שמחת עולם על ראשם" וזוכה לכתרים של "נעשה ונשמע" (שהיו במתןֿתורה).

הגמרא במסכת סוכה (נג.) אומרת: תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה[23] אמר כן: אם אני כאן – הכל כאן, ואם איני כאן – מי כאן

הצדיק היינו הלל הוא כללות של שלושת השכלים שהכל נמשך מהחכמה ("אאלפך חכמה"), ולכן כל הטוב נמצא בו, והוא כמזבח לה' שמטהר את הכל והכל יוצא ממנו מן השכלים הנ"ל, ולכן "אם אין אני כאן", אם הצדיק – השכל של הצדיק לא נתגלה בעולם עדיין, אז "מי כאן?" כי לא נמצא כאן שום דבר כי רק הוא זה שעושה את התיקון השלם לעפר בחינת 'מזבח אדמה' ומתקן את כל העולם, ואם הצדיק נעלם מהם, כל החיות של כל העולם גם היא נעלמת איתו, כי כל העולם בנוי מארבעת היסודות (מים, אש, רוח, עפר) וזה בעצם ענין הצמצומים והלבושים שיש בעולם שהם כלים לאורו של הצדיק ולהתגלות תפארתו שהוא יסוד עולם, ואם לוקחים מן העולם את היסוד – את התגלות הפאר תחת אפר שעליו כל העולם עומד ונטהר ומתקדש ומתיחד לה' בחינת: "מזבח אדמה תעשה לי" (שמות כ, כ) – אז מי כאן?! והלל זה הצדיק שהוא יורד עד היסוד השיתין של העולם, והוא הפאר של הדור הכהן המשרת אצל מזבח ה', ולכן ממנו נמשך לעולם כל ענין השמחה וההלל שזה מה שאמרנו על יוסף שהיה יפהֿתואר ויפהֿמראה שהוא בחינת הלל וזמרה שהוא כל ההללים וכל השבחים שבעולם, ואףֿעלֿפי שהוא עבר כל מיני ניסיונות וביזיונות הוא הצליח להפוך את הכל לבחינת הלל, והוא מגלה את ה"חסד א-ל כל היום", והוא מהלל את ה' ורואה רק את הטוב החסד והרחמים בגלל השלמות שיש לו בדעת, ואז הכל כאן! וכל הבריאה נידונה לכףֿזכות וכל השכלים כבר נמצאים ומצטרפים לבחינת הלל ושבח לבורא עולם והכל זוכים לאורה ושמחה היינו שנקשרים אל שמחת ביתֿהשואבה של הצדיק שאומר "אם אני כאן – הכל כאן", וכל העולם נעשה בשמחה בחינת הכל כאן, אבל "אם אין אני כאן", שהעולם בעצבות ואין תיקון ליסוד העפר, והם אינם נקשרים לצדיק, ואינם נקשרים לבחינת המזבחֿאדמה לתיקון יסוד העפר, אז אין שלמות ליסוד העפר ואין "אמת מארץ תצמח"[24] (תהילים פה, יב) והם נמצאים בבחינה של פגם בדעת ונעשה להם פירוד מהפאר והשמחה ואין הלל וזמרה לבורא עולם בחינת "מי כאן?" שמתעוררת קללת האדם הראשון "עד שובך אל האדמה כי ממנה לֻקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב" ולא נשאר כלום בעולם אם אינם מקושרים אל ה"אש תמיד תוקד על המזבח" – אל הצדיק שממית עצמו בארבע מיתות ביתֿדין למען קידוש שמו שזה בחינת אפרו של יצחק אבינו שממנו מושתת העולם וממנו משתלשלת החיות לכל באי עולם.

מפני מה התפילה לא מתקבלת? באמת יש סיבה למה התפילה של אדם לא נשמעת ותזכרו את זה טוב טוב, ואני אסביר לכם למה! הסיבה היא שכאשר אדם ניגש להתפלל הוא מתפלל עם קול שאינו שלו, ויש אנשים שמדברים ושומעים אותם, אבל זה לא הקול שלהם, וכך זה בכל הבריאה כולה היום, כל האנשים היום שהם למעלה מגיל 10 כל הדיבור שלהם זה כבר לא הקול שלהם, ואני אסביר לכם למה!

הקול האמיתי של אדם זה הקול שהיה לו כשהיה ילד קטן בן 6-7 זה הקול של הנשמה, ולכן הכל היו מרחמים עליו וכולם היו באים ורוצים לעזור לו, אבל אחרי זה כאשר הוא גדל ונעשה כבר בן 12-13 אז רואים שההורים כבר לא נותנים אותה אהבה וחום ואפילו כשהוא יצעק אבא!, לא כ"כ מקשיבים לו, ולמה, אתם יודעים? אני אגיד לכם את השורש למה! כי הוא איבד את הקול הטהור והנקי שלו, אבל לצדיק האמת יש לו קול אמיתי שיוצא מהנשמה, ולכן אומרים שהקול של הצדיק הוא סגולה לשבר כל התאוות וכו', כי ע"י ששומעים את הקול שלו שומעים את הנשמה בלי שום מסכים, אבל כל העולם למה הקול שלהם השתנה?!

מפני שכל אחד לאט לאט הוא כל פעם מחליף את הקולות והוא פעם מדבר עם זה, ופעם מדבר עם זה, פעם הוא מדבר עם צדיק פעם הוא מדבר עם רשע, פעם הוא מדבר עם איזה חבר פעם הוא מדבר וכו', ולאט לאט הוא משנה את הקול שלו ונעשים לו כל מיני קולות עד שהקול הטבעי שהיה לו מתעוות והוא כבר לא זוכר אותו, והוא כבר לא זוכר איך שהיה הקול שלו באמת, כי הוא כל הזמן היה משנה את הקול שלו, ופעם הוא דיבר עם אישה ושינה, ופעם הוא דיבר עם איש ושינה, ופעם הוא דיבר עם זקנה ושינה, ומרוב קולות הוא כבר נתעה ואינו זוכר את הקול שלו באמת, את הקול של הנשמה, ולכן כל מה שהוא מדבר ומתפלל לה' זה לא נשמע בכלל בשמים, כי בעולם האמת לא שומעים כי אם רק אמת את הקול שהוא שלו באמת.

אבל הצדיק ע"י שהוא מוסר נפשו לה' יתברך עלֿידיֿזה הוא עוקר את כל השקרים האלו מהשורש, ואין בקולו שום סיג ופגם של שקר והוא רק אמת, וזה באמת הקול של הנשמה של כל יהודי שהוא חלק אלוק ממעל, ולכן כשאדם מקדש עצמו ומזכך את עצמו, אז הוא מצליח לשמוע את הקול הפנימי האמיתי שלו שזה הקול של הנשמה. מסופר על הבעש"ט שפעם הנשמה אמרה לו היינו שהוא כלֿכך קידש את גופו עד כדי כך שהוא כבר נתבטל אל הנשמה לגמרי, ואז הגוף שלו הוא זך צח ומצוחצח ויוצא ממנו כל מיני דברים טובים שבעולם.

ולכן על זה צריך להתפלל שאדם יזכה לבחינה כזאת שהוא יבטל את בחינת הגוף אל הנשמה, ואז הקול שלו יהיה הקול האמיתי שלו, והוא כבר יברח מהקול של שקר, והוא יחזור ויזכור את הקול שלו, ועלֿידיֿזה יתקבלו תפילותיו, וכשאדם מתקרב לצדיקים אמיתיים, אז הם נותנים לו שוב את הקול שלו בחזרה, והם מחזירים לו את הנשמה, כי הצדיק הוא ישר עם א-ל והוא מדבר ישר מנשמתו, ולכן הוא מחזיר לו את הקול האמיתי של הנשמה, ולאט לאט הוא זוכה ונזכר בקול שלו, ב"קול קול יעקב" שלו, ואז הוא יכול להרגיש שה' הוא העושה לו את החיל הזה, ולכן העצה כדי לזכות שישמע ה' תפילותינו זה רק לצעוק... כי ע"י שאדם צועק הרבה לה' יתברך, אז האנחה הזו היא שוברת את הלב, ואז הקול שיוצא הוא הקול האמיתי, כמו שהיה לעםֿישראל ביציאתֿמצרים שחזר להם הקול האמיתי אחרי הרבה הרבה עינוי וצעקות לה', בסוף חזר להם הקול האמיתי[25], וזכו לגאולה והתגלות ה' בניסים גדולים, וזה כמו שאדם הלך לאיבוד ומכיוון שעברו כבר שנים הוא לא זוכר את שפת אביו, הוא שכח את יופיה של השפה אחת ודברים אחדים לשוןֿהקודש, אבל אם הוא מתחיל לצעוק לאבא וצועק... עד שישמע את הקול שלו, שלפחות ישמע את הקול שלו, ע"י הקול הזה אבא יכול לזכור ולהושיע, אם זה באמת הקול של הנשמה, ולכן ההצעה היא לצעוק, ובעזרת ה' עלֿידיֿזה אפשר לזכות כמו במצרים שה' יושיע ויגאל רק לפי הקול של הצעקה הפנימית שבוקעת מעומק הלב של כל יהודי ויהודי שזה תמיד נשאר אמיתי, ועלֿידיֿזה הוא יכול לבקוע את כל המסכים של שקר, ויתקבלו תפילותינו לרצון לפניו אמן.

אמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת (תענית כד:)

היינו שכל העולם ניזון בשביל השכל הכולל של הצדיק, כי הוא מחיה ומאיר את כל השכלים שבכל העולם, והשכל של הצדיק שזה ה"אש" קודש זו הבתֿקול שיוצאת ומכרזת ומעוררת את העולם להקשיב ולגלות את השכל של הצדיק שהוא החסד ההלל והזמרה שבגללו ניזון כל העולם, היינו "בשביל חנינא בני", והוא "די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת" שזו בחינה של הסתפקות, בחינה של אמונה, ו"חרובין" אל תקרא חרובין אלא חיבורין שהצדיק ע"י השכל הנ"ל הוא עושה חיבורין וחתונות בין כנסתֿישראל לדודה, ולכן כל הזמן הצדיק די לו ב'קב חרובין', שזה ענין של חיבור, ודי לו לעסוק ביחודים הנ"ל, מערבֿשבת עד ערבֿשבת שזה ענין של עונת הצדיקים, שהיחודים הנ"ל הם כל עסקו של הצדיק בעולם, ובכך הוא ממשיך ומאיר בעולם את שכל הקדושה עם אמת ורצון ומבטל הכסילות והרוחֿשטות שמביא לעבירות של גילויֿעריות שפיכותֿדמים ועבודהֿזרה שמביאות מיתה לעולם, והצדיק ע"י הטוב שבו מחזיר את העולם אל ה"אל"ף" אל אבן הראשה, לאלופו של עולם ומתגלה שלמות השי"ן ומאירה הזכותֿאבות שבגללה תושיע בנים, ומבטל בכך את המות והפירוד בעולם שזה השנאה שזה "אל"ף" דסטרא אחרא של הרשעים שהם מזוהמת הנחש הקדמון, והצדיק מאחד ומטהר את כל העולם עם ה"אש תמיד תוקד על המזבח" שבו, וזו הכוונה שהצדיק "די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת", שהצדיק די לו בשביל השכל הכולל ב'קב חרובין' שזה כל המסירותֿנפש בארבע מיתות ביתֿדין על קידוש ה', והוא כבר עושה וממשיך לעולם את כל החיבורין והחיות, וזה בחינת הבתֿקול שיוצאת ומכריזה לכל העולם על קיומו של הצדיק יסוד עולם פאר הדור.

"והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד אד-ני" (מלכים ב' ג, טו)

מה עושה הנגינה

הנגינה בכלי שיר זו נגינה בלי גאוה, כי אם אדם שר, הוא שר עם כל מיני הקולות שלו של גאווה וחושב עצמו לכל מיני דברים, זה לא הקול האמיתי מה שיוצא מהלב, וכשמנגנים מכלי שיר אז הנגינה היא בלי גאווה, כי האורגן אין לו גאווה על הצלילים שהוא עושה, ומי שמנגן עליו הוא יודע שזה לא הוא כי זה האורגן מנגן, והוא בסך הכל לוחץ, הוא רק עושה את העבודה השחורה, אבל האורגן מוציא את הצלילים, והאורגן לא מתגאה ואין פה גאווה, והצלילים שיוצאים ממנו הם נקיים ויכולים לעורר את הלב בהרהורי תשובה, ועלֿידיֿזה הם מעלים את כל התורה שלמדו עד שמגיעים לכסאֿהכבוד, וככה עובדים את ה', ולכן גם בביתֿהמקדש היו הלוויים, שהיו מנגנים בזמן העבודה וע"י הנגינה שלהם הם היו מעלים את כל העבודה עד כסאֿהכבוד, וכאשר העם היו שומעים את קול הנגינה שלהם אז היה הלב של כולם נשבר ונטהר בתשובה, ועלֿידיֿזה היתה יורדת על הקרבן אש בצורת אריה וידעו כולם שקרבנם נתקבל לרצון לפניו, והיתה יורדת ושורה על כולם רוח טהרה ותשובה שהיתה בוקעת ועולה מעומק הלב של כל אחד ואחד שהוא חלק אלוק ממעל והיה יחוד ושמחת 'ביתֿהשואבה'[26].


[1] אף משה רבינו לא רמזה להן לישראל אלא לאחר ארבעים שנה, שנאמר: (דברים כט, ד) "ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה", וכתיב: (דברים כט, ג) "ולא נתן ה' לכם לב" וגו'. אמר רבה: שמע מינה, לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין.

[2] ונראה לי שהכוונה לשתית יין שזה מעורר את המוחין וממריץ את העצלות.

[3] ר' ברכיה קורא עליו (משלי כה, כא) אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו' זה יצר הרע, האכילהו מלחמתה של תורה, כשם שאומר (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי (תנחומא בשלח ג).

[4] "בינה לבא ובה לב מבין" (תיקוני זוהר תקונא שבעין דף קכג עמוד א ובהקדמה בדף יז עמוד א).

[5] ר' יהודה פתח (עמוס ג, ד) "הישאג אריה ביער וטרף אין לו היתן כפיר קולו ממעונתו בלתי אם לכד", הישאג אריה ביער תא חזי כמה אית לון לבני נשא לאשגחא בפולחנא דקודשא בריך הוא דכל מאן דאשתדל באורייתא ובפולחנא דקודשא בריך הוא דחלתיה ואימתיה הוא על כלא, דהא כד ברא קודשא בריך הוא עלמא עבד כל בריין דעלמא כל חד וחד בדיוקניה כדקא חזי ליה ולבתר ברא ליה לבר נש בדיוקנא עלאה ושלטיה על כלהו בדיוקנא דא דכל זמנא דבר נש קאים בעלמא כל אינון בריין דעלמא זקפין רישא ומסתכלן בדיוקנא עלאה דבר נש כדין כלהו דחלין וזעין מקמיה כמה דאת אמר (בראשית ט, ב) "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים וגו'" והני מלי כד מסתכלן וחמאן ביה האי דיוקנא ונשמתא ביה, אמר ר' אלעזר אף על גב דנשמתא לאו ביה צדיקיא לא משתניין מכמה דהוה דיוקנהון בקדמיתא וכד בר נש לא אזיל בארחוי דאורייתא האי דיוקנא קדישא אתחלף ליה וכדין חיות ברא ועופא דשמיא יכלין לשלטאה עליה דבגין דאתחלף ליה האי דיוקנא קדישא אתחלף ליה האי דיוקנא דבר נש, ותא חזי קודשא בריך הוא אחלף עובדין דלעילא ותתא בגין לאהדרא מלין לאתרייהו ולאשתכחא רעותיה בכל עובדי דעלמא, דניאל לא אשתני דיוקניה כד אפילו ליה בגובא דאריותא ובגין כך אשתזיב, אמר ר' חזקיה אי הכי הא כתיב (דניאל ו, כג) "אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני" משמע דבגין מלאכא דאסגר לפומייהו לא אתחבל, אמר ליה בגין דא לא אתחבל דהא ההוא דיוקניה דבר נש זכאה איהו מלאכא ממש דסגיר פומא וקשיר לון לנטרא ליה דלא יחבלון ליה ובגין כך אלהי שלח מלאכיה ההוא דכל דיוקנין דעלמא מתחקקן ביה ואיהו אתקיף דיוקני בי ולא יכילו לשלטאה בי וסגר פומייהו ועל דא שלח מלאכיה ודאי והאי מלאכא ההוא דכל דיוקנין מתחקקן ביה דכתיב (תהלים קי, ו) "ידין בגוים מלא גויות" איהו דלא אשתני קמיה כל דיוקנין דעלמא ועל דא מבעי ליה לבר נש לאסתמרא ארחוי ושבילוי בגין דלא יחטא קמיה דמארי ויתקיים בדיוקנא דאדם, תא חזי! יחזקאל נטר פומיה ממאכלי דאיסורי דכתיב (יחזקאל ד, יד) "ולא בא בפי בשר פגול", זכה ואקרי בן אדם, דניאל מה כתיב ביה? (דניאל א, ח) "וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו" זכה הוא ואתקיים בדיוקניה דאדם בגין דכל מלין דעלמא כלהו דחלין מקמי דיוקנא דאדם דאיהו שליטא על כלהו ואיהו מלכא על כלא (זוהר וישב קצא עמוד א).

[6] "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג, י) מהו עד בלי די? ר' יונה בר אבא בשם ר' יוחנן אמר דבר שאי אפשר לומר עליו די הוא ברכה, ר' ברכיה ור' חלבו ור' אבא בר כהנא אמר בשם רב עד שיבלו שפתותיכם לומר דיינו לפי שבעולם הזה גשמים טורדים לעולם יוצאי דרכים מצירין בהם, מפרשי ימים מצירין בהם, דורכי גתות וטחי גגות, אבל לעתיד לבא הקדוש ב"ה עושה אותן ברכה מה טעמא (יחזקאל לד, כו) ונתתי אותם וסביבות גבעתי ברכה והורדתי הגשם בעתו גשמי ברכה יהיו (ויקרא רבה לה, יב).

[7] כמו שנאמר (זכריה ט, ט) "גילי מאד בת ציון... הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור"  ופירשו המפרשים (רש"י, רד"ק ומצודות) שמתוך ענוותנותו ירכב על חמור ולא מחסרון שהרי כל העולם יהיה ברשותו, ועני היינו ענו כמו שנאמר (תהילים יח, כח) "כי אתה עם עני תושיע" שהגאולה והישועה תבוא לישראל "עם עני" דהינו ענוים, וכאותה שאמרו בילקו"ש (ישעיה רמז תצט) "שנו רבותינו בשעה שמלך המשיח בא עומד על גג בית המקדש והוא משמיע להם לישראל ואומר ענוים הגיע זמן גאולתכם".

[8] "ובאותו הזמן (בימות המשיח) לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר (ישעיהו יא, ט) כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (רמב"ם מלכים פ"ב ה"ה).

[9] וכשיהיה בנין הבית בשלישית תהיה שלמות הדעת ותהיה השראת הצלם-אלקים בשלמות.

[10] "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז, כ).

[11] וַהֲוָה כַּד רָמָא נִמְרוֹד יַת אַבְרָם לְאַתּוּנָא דְנוּרָא דְלָא פְלַח לְטַעֲוָותֵיהּ וְלָא הֲוָה רְשׁוּתָא לְנוּרָא לְמוֹקְדֵיהּ וּבְכֵן אִתְפְּלַג לִבָּא דְהָרָן לְמֵימַר אִילוּ נָצַח נִמְרוֹד אֱהֵא מִן סִיַעְתֵּהּ וְאִלוּ נָצַח אַבְרָם אֱהֵא מִן סִיַעֲתֵּהּ (תרגום יונתן בראשית יא, כח).

הוה תמן הרן קאים פלוג, אמר מה נפשך אם נצח אברהם אנא אמר מן דאברהם אנא ואם נצח נמרוד אנא אמר דנמרוד אנא, כיון שירד אברהם לכבשן האש וניצול, אמרין ליה דמאן את? אמר להון: מן אברהם אנא, נטלוהו והשליכוהו לאור ונחמרו בני מעיו, ויצא ומת על פני תרח אביו, הדא הוא דכתיב (בראשית יא, כח) וימת הרן על פני תרח וגו' (בראשית רבה לח, יג).

[12] אמר לו ישמעאל ליצחק, אני גדול ממך, שאני מלתי בן שלש עשרה שנה, ואתה בן שמונת ימים, אמר לו יצחק באבר אחד אתה מיראני אם אמר לי הקב"ה זבח עצמך לפני מיד אני זובח (פסיקתא זוטרתא בראשית כב).

[13] כי האבות כל אחד היה עובד את הבורא בבחינתו. אברהם במדת אהבה (ישעיה מא, ח; ועי' זוה"ק ח"ג השמטות רנג, א) אשר לזה מרומז יסוד המים, יצחק במדת היראה (בראשית לא, מב; ועי' זוה"ק שם) אשר על זה מרומז יסוד האש, יעקב במדת התפארת (עי' זוה"ק ח"א קנז, ב), אשר על זה מרומז יסוד הרוח. ובאמת כל כוונתם היה למדת מלכות, להמליך עליהם מלך מלכי המלכים, ועל זה המדה רומז יסוד העפר (קדושת לוי דברים לט"ו באב).

עיקר ענין הכבידות הוא יסוד העפר וכל דבר המורכב מארבע יסודות לעולם יסוד העפר שבו מכריע לחלק יסוד העפר למטה שהכל הולך אחר יסודו כענין שנאמר (קהלת ג, כ) הכל היה מן העפר והכל שב לעפר (פני יהושע ר"ה יז.).

והנה הקשה בפרדס (ש"ט פ"ג) הובא בשל"ה בפרשה זו, למה בכל ספר יצירה לא הזכיר רק ג' אמות אמ"ש דהיינו ג' יסודות, היינו אויר מים אש, ובאלו נעשו המעשים, הלא יש יסוד העפר ג"כ. ותירץ, על פי שאמרו חכמי המחקר כי יסוד העפר אינו יסוד רביעי בפני עצמו, אלא נעשה מתוקף ג' יסודות אלו. והמבחן, כי אם תקח קדירה מלא מים ותעמיד לפני אש גדולה, ולנפח באש, וירתיחו המים זמן רב, יתהוה שם עפרורית כעין אבן, ולכן כשאש היסודי שהוא חזק מאד, והמים היסודי לפניו, והאויר מנשב תמיד, נתהוה מזה יסוד העפר, ולכן לא הזכיר רק ג' אמות אמ"ש, עכ"ד.

[14] מה שעשה יוסף פרע לו הקב"ה, מה כתיב שם "ויעזוב בגדו בידה וינס", אמר לו הקב"ה חייך כשיצאו בניך ממצרים עתיד הים לראות ארונך ולברוח שנאמר (תהלים קיד, ג) "הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור", ומה ראה? ראה ששמר יוסף על עשרת-הדברות, שמעון איש קטרון אומר עצמותיו של יוסף ראה ולא עוד אלא שהיתה ארונו מהלכת לפני הארון, ואומות-העולם רואין אותו ואומרים מה טיבו של ארון זה שהוא הולך לפני ארון של תורה? וישראל אומרים: זה ארון המת שהוא מהלך לפני ארון התורה שקיים זה כל מה שכתוב בזה עד שלא נתנה התורה ולפיכך זכה לילך עמו, אמר לו הקב"ה ליוסף יוסף אף על פי שפרעתי לך מקצת שכר הקרן קיימת לך לעעולם-הבא כדי שיגאלו ישראל גאולת עולמים בזכות יעקב ובזכותך הם נגאלין שנאמר (תהלים עז, טז) "גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה" (מדרש תנחומא [ורשא] נשא סימן ל).

[15] וכל כמה שניסו המצרים להטביע אותו בנילוס בארון של ברזל אבל הוא חזר וצף בזכות תפילת משה (סוטה יג.) בזכות "חכם לב יקח מצוות" (משלי י, ח).

[16] כמו שכתוב: "אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (בראשית כד, ב) "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו", אמר רבי אלעזר: שמושל בתורת רבו. (בראשית טו, ב) "הוא דמשק אליעזר" – אמר רבי אלעזר: שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים" (יומא כח:).

[17] ראה מוהרן תנינא ס"ז ענין של מאורי אור של קודש "ומאורי אש" של ס"א, שהם מדורה של שבעים לשון.

[18] וגם בשאר גלויות נאמר: "כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים" (עמוס ב, ו) וצדיק זה יוסף הצדיק כמו שאמרו בילקו"ש: (תורה רמז קמב) "וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף (בראשית לז, כח) כל אחד ואחד מהם נטל שני כספים לקנות מנעלים לרגליהם שנאמר "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים" [וזה מרמז שהם צריכים לפסוע אל הצדיק ובכך לזכות לראותו בשנית] (ת"י).

שלח הקיסר אחר רבן שמעון בן גמליאל וחביריו ואמר להם: מי שגנב איש מבני ישראל והלך ומכרו מה דינו? אמרו לו: חייב מיתה. אמר להם: אם כן אתם חייבים מיתה, קבלו על עצמכם דין שמים. אמרו לו: למה? אמר להם: בשביל אחי יוסף שמכרו את יוסף, דכתיב: (בראשית לז, כח) וימכרו את יוסף, וכתיב: (עמוס ב, ו) על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים (מעשה עשרה הרוגי מלכות, אוצר המדרשים עמוד 443).

[19] אמר ליה (רבי יהושע בן לוי לאליהו הנביא): אימת אתי משיח? – אמר ליה: זיל שייליה לדידיה. – והיכא יתיב? – בפתחא דקרתא (שגן עדן הוא כנגד כל העולם, וקאמר ליה דבאותו צד של גן עדן שכנגד פתח העיר, משיח שרוי) – ומאי סימניה? – יתיב ביני עניי סובלי חלאים (מנוגעים, והוא נמי מנוגע דכתיב: (ישעיה נג, ה) "והוא מחולל מפשעינו" וכתיב (שם ד) "חליינו הוא נשא") כולהו (כל מי שיש לו ארבע וחמש נגעים) אסרי להו ושרו בחדא זימנא (מתירין כל נגעתן ביחד ומקנחין אותן וחוזרין וקושרין אותן) ואיהו שרי חד ואסיר חד (ואילו המשיח מתיר אחד ומקנחו וקושרו, ואחר כך מתיר האחר ועושה כן ואינו מתיר שני נגעים יחד) אמר: דילמא מבעינא, דלא איעכב  (דסבר, אי בעי לי לצאת וליגאל את ישראל לא אתעכב כדי קשירת שני נגעים). אזל לגביה, אמר ליה: שלום עליך רבי ומורי! - אמר ליה שלום עליך בר ליואי. - אמר ליה: לאימת אתי מר? - אמר ליה: היום. אתא לגבי אליהו. - אמר ליה: מאי אמר לך? - אמר ליה: שלום עליך בר ליואי. - אמר ליה: אבטחך לך ולאבוך לעלמא דאתי. - אמר ליה: שקורי קא שקר בי, דאמר לי היום אתינא, ולא אתא! - אמר ליה: הכי אמר לך (תהלים צה, ז) היום אם בקלו (של הקב"ה) תשמעו (סנהדרין צח: ורש"י).

[20] בתוכו לא נאמר אלא בתוכם משמע שנעשה לו בית בליבותיהם של ישראל.

[21] רבי הונא בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי כל מי שמתחיל במצוה ואינו גומרה ואחר בא וגומרה היא נקראת על שמו של שני, הדא הוא דכתיב: (יהושע כד, לב) "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל", והלא משה העלם שנאמר: (שמות יג, יט) "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", אלא לפי שנגזר עליו שלא יכנס לארץ ואלו נטפלו בהם לפיכך נקראת על שמם (בראשית רבה פה, ג).

[22] ולי נדמה שהיה קשה איזה הנאה יש לצדיק בעולם הזה? ומן הגמרא הזו אפשר ללמוד שאין להם הנאה מן העולם-הזה כי תמיד בכל דרגא יחפשו דרגא גבוהה יותר ושוב יתעורר ענין הפגם ושוב יהיה צורך למסור נפש ושכרם של הצדיקים בעצם זה העולם-הבא רק שמאחר והם כל-כך מוסרים נפש זוכים לרוח-הקודש וגילוי שכינה, וזה ההנאה הגדולה ביותר שאפשר לזכות לה כאן בעולם להיות כהן בבית-המקדש ביום-הכיפורים, וזה ענין שצדיקים נדמה להם כהר גבוה ואחר-כך שדה ולבסוף זוכים לבנים הבית ונעשה היחוד השלם וגם ענין הבכי שדייקא ע"י התשובה הזו שבוכים ומוסרים נפשם זוכים לעוד גן-עדן ולעוד שכר בעולם-הבא (פירוש ת"י).

[23] שהוא זמן שהיו מקיפים את המזבח עם ערבות וניסוך המים על המזבח.

[24] התגלות משיח צדקינו.

[25] כפירוש רש"י (שמות יד, י) שתפסו אומנות אבותם בידם וזה נאמר דייקא על צעקתם שהיתה לפני קריעת ים-סוף, וקשה הלא צעקו קודם ולמה רש"י מפרש כן דייקא בים-סוף? אלא כדברי הרב שבסוף חזר להם הקול האמיתי ונתקבלה תפילתם כמו שנאמר (שם יד, יד): "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון".

[26] "כי מן הבאר ההיא ישקו, שמשם היו שואבים רוח הקודש, והאבן גדולה, זו שמחת בית השואבה, אמר רבי הושעיא למה היו קוראים אותו בית השואבה שמשם היו שואבים רוח הקודש (בראשית רבה ע, ח)" .

 

האתר לעילוי נשמת כלל נפטרי עם ישראל ת.נ.צ.ב.ה - ולהחשת גאולת עם ישראל במהרה בימינו -  אמן נס"ו
כל הזכויות שמורות למכון "בית תפילה" מותר להפיץ ולפרסם על דעת בעלי האתר בלבד