חומש במדבר  |  תפילות כלליות  |  תורות משנת התשס"ט  |  "אחטא ואשוב"  |  תורות לפי סדר הפרשיות  |  "אנכי עפר ואפר"  |  חומש ויקרא  |  חומש שמות  |  חומש בראשית  |  תפילה שלא יהיה יהודי בודד בעולם  |  תורות משנת התש"ע  |  צדיק  |  שלום  |  שיחת חברים  |  השמח בחלקו  |  גאולה  |  נגינה  |  אמונה  |  מידות  |  מועדים וזמנים  |  סיפורים ושבחי צדיקים  |  תפילה לכותל המערבי  |  תפילה לירושלים ת"ו  |  תורה מפי הצדיק  |  בעולם אין אדם שאין לו בעיה או חסרון כלשהו בחיים,  |  תורה  |  תורות משנת התשע"א  |  תפילה  |  התחזקות  |  אודיו  |  תפילות לנשים  |  תפילות לגברים  |  ~רוצה לבוא לשיעור ולראות את בעל ה"תפילה לשלמה"~  |  
דף הבית >> תורה >> תורות לפי סדר אמירתם >> תורות משנת התשס"ט >> "ברכות הנהנין"
 
"ברכות הנהנין"


התורה נאמרה מפי קודשו של הצדיק בשיעור השבועי ביום שני פרשת בשלח התשס"ט

'ברכותֿ הנהנין' הן הברכות שעושים על כל דבר שאדם נהנה ממנו, כמו שצריך לברך ברוך אתה ה' על פרי האדמה ועל פרי העץ, וכן כל דבר שיש בו הנאה טעון ברכה, ועלֿידיֿזה שאדם מברך ומודה ואומר: "ברוך ה' יום יום שברא בריות נאות בעולמו" עלֿידיֿזה הוא מתקרב לה' יתברך, לכן תקנו חז"ל את כל הענין הזה של הברכות[1], כי כל התכלית של כל הבריאה כולה היה רק כדי שיברכו את ה' יתברך, ויש להתבונן אם ה' יתברך היה בורא את העולם באופן כזה שלא היו מברכים אותו, הרי שלא היה שוה כל ענין העולם ולא היתה מתגלית מלכותו יתברך, ולכן עיקר הבריאה היתה דייקא בשביל האדם וברכתו שמברך את ה' יתברך, והשמחה הוא שכל הבריות יודו יברכו ויהללו את ה' יתברך בכל ענין וענין ועל כל דבר, בין קטן בין גדול.
ומבואר בשם האריז"ל בשם מהרח"ו שעיקר התיקון וההשגות של האדם הכל מחמת הברכות הנ"ל, נמצא שעיקר תיקון הבריאה הוא הכל בשביל ברכותֿהנהנין, שכל יהודי יברך בקולו על כל דבר לפי ענינו, על פירותֿהאדמה ועל פריֿהעץ, כי אם לא כן לא היה נברא כל היופי והפאר הזה של הבריאה, כי כל בריאתֿהעולם וכן כל החושים והשכל שניתנו לאדם ליהנות מהכל, כל זה היה רק משום שצפה ה' יתברך ברוח קודשו וראה את ברכותֿהנהנין שיברכו ויהללו אותו כל הצדיקים, שזה עיקר התגלות כבודו יתברך ותפארתו.

"תנו רבנן: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל מאי תקנתיה? ילך אצל חכם. ילך אצל חכם - מאי עביד ליה? הא עביד ליה איסורא! - אלא אמר רבא: ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות, כדי שלא יבא לידי מעילה" (ברכות לה.)
ומפרש רש"י: שזו מעילה משום שהוא כנהנה מן ההקדש כדכתיב: "לה' הארץ ומלואה" (תהילים כד, א), ועל זה שואלת הגמרא: "מאי תקנתיה?" היינו מהו התיקון של מי שאכל ונהנה מהעולםֿהזה בלא ברכה, או שהיתה ברכתו פגומה, מה התקנה שלו על שפגם וגזל מה' יתברך, ועל זה מתרצת הגמרא: "ילך אצל חכם" שאם יש לו אמונה שלימה בצדיק, והוא הולך אל הצדיק, על ידי עצם ההליכה שהוא פוסע אל הצדיק, עלֿידיֿזה הוא זורק את שכלו שהיה בבחינת הזכרת שם שמים לבטלה, והוא מקבל מהצדיק שכל חדש ואמונה חדשה ומתקדש שם שמים על ידי ברכתו.
"רבי לוי רמי: כתיב (תהילים כד, א)"לה' הארץ ומלואה", וכתיב: (תהלים קטו, טז)"השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"! לאקשיא, כאן – קודם ברכה, כאן – לאחר ברכה" (ברכות לה.)
היינו שהכל שייך לו יתברך, אבל לאחר שברך ומודה לה' יתברך, אז נתחדש ונעשה: "והארץ נתן לבני אדם", כי על ידי שהוא מברך כראוי, וכן על ידי שפוסע אל הצדיק אשר בכוחו להעלות את כל הברכות הפגומות וליחדן אל ה' יתברך לבדו, כי כל הבריאה כולה זה מלכות ה' יתברך, שרוצה לגלות תפארתו לבני אדם, היינו "והארץ נתן לבני אדם", וברגע שאדם הולך ופוסע אל הצדיק שהוא הפאר של כל העולם, על ידי הפסיעות בעצמם הוא כבר מקבל הרהורי תשובה, ואז ה' מגלה מלכותו בעולם וכל ענין הגאולה.
מסביר האריז"ל שעיקר רוחֿהקודש שאדם יכול להשיג הוא על ידי ברכותֿהנהנין, אם הן נעשות בכוונה כראוי, מכיוון שכל דבר שיש בעולם הוא כמו פרי, ולכן שורה עליו קליפה, לא רק הקליפה גשמית הנראית בעין שברור שיש להרחיקה, אלא ישנה גם קליפה רוחנית נסתרת כבחינה הערלה של שלוש שנים שיש בעץ פרי, וכאשר מיחדים את הפרי להשם יתברך ע"י הברכה, ע"י כך אנחנו מסירים ממנו את הקליפה הזאת שאם לא כן היה בהנאה מן הפרי בחינת הזכרת שם שמים לבטלה, שכך הוא טבעֿהעולם שישנה קליפה על הפרי, ובכך שנברך כראוי מתקדש הפרי ונפרד הטוב שבו מקליפתו ואז מותר הפרי לאכילה, הגמ' מסבירה שבעת שאדם נהנה מהעולםֿהזה בלא ברכה, עלֿידיֿזה נעשה פגם בבריאה, פגם בבחינה "לה' הארץ ומלואה", והדבר מובן, כי עיקר מה שברא ה' יתברך את עולמו היה משום שצפה ברוח קודשו וראה את הצדיקים שיודו וישבחו לפניו, ועל ידי כך גם כל רגע ורגע נעשה לבריאה קיום מחדש, כי יש נחתֿרוח לפניו יתברך והוא שמח במעשי ידיו, ומתוך כך מתעוררים רחמיו ונעשה ביטול של הקליפות והעולם נטהר ומתקדש, עד שיתקרבו כולם אליו יתברך ותבוא הגאולה השלמה בחינת "והארץ נתן לבני אדם".

"אמר רבי חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, שנאמר: "גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע" (משלי כח, כד)ואין אביו אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "הלא הוא אביך קנך" (דברים לב, ו), ואין אמו אלא כנסת ישראל, שנאמר: "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" (משלי א, ח), "מאי חבר הוא לאיש משחית? אמר רבי חנינא בר פפא: חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים" (ברכות לה:)
אדם שפגם בברכותֿהנהנין אומר: מה פשעתי? בסך הכל לא ברכתי ברכת שהכל, לא ברכתי בורא פרי האדמה, מה הפשע בזה?! אבל הגמרא ממשילה את מעשהו ומחשבתו לגזלת בן מאביו ואמו שחושב בלבו לבסוף אני יורשם, עליו נאמר: "חבר הוא לאיש משחית" (שם), ואם נתבונן היטב נראה שברכותֿהנהנין הן מהמצוות שהאדם דש בעקביו ולא שם ליבו לדקדק בהן כראוי, כי אם האדם היה זהיר ויודע מה יקרות הן המילים היוצאות מפיו, הן בתפילה לה' יתברך, והן בברכותֿהנהנין כמו שאמר הרב שר שלום מבעלז: אם יהודי היה מתפלל מראשית ועד סוף התפלה את כל התפילות כראוי, היה משיג רוחֿהקודש גם בלא הכוונות של האר"י והרש"ש הקדושים, אלא די הוא בכוונות של יהודי פשוט שנותן את הלב, ועלֿידיֿזה לבד הוא יכול להשיג רוחֿהקודש, וכן על ידי ברכותֿהנהנין בכוונה זוכים להשיג רוחֿהקודש כדברי האריז"ל.
עכשיו נתבונן יש ענין של ברכה לפני ההנאה, ויש ענין של ברכה אחרי ההנאה ונקראת ברכה אחרונה, הברכה הראשונה היא כדי להתיר את המאכל ולהכשירו לאכילת אדם שלא תהיה בו מעילה, כי היה בחינת הקדש ואסור בהנאה וזה בחינת הסרת הקליפה ובעת שמברכים ברכה אחרונה אז ממשיכים את קדושת המאכל אל תוך עצמנו ומקשרים את המאכל עם הנשמה הטהורה, יוצא שעל ידי הברכה הראשונה אנחנו מסירים את הקליפות מעל העולם, ועל ידי הברכה האחרונה אנחנו ממשיכים את הקדושה שיש בפרי ומקשרים אותה אל נשמתנו שהיא חלק אלוק ממעל, וזה נקרא להעלות את הניצוצות קודש שיש במאכל.
מתקשה הגמ': "ילך אצל חכם - מאי עביד ליה? הא עביד ליה איסורא!", היינו אם אדם השחית חלילה, איך נעשה תיקון לחטאו אם הוא ילך אצל חכם, מהו הענין שילך אצל תלמידֿחכם, אם כבר השחית ועשה ברכה שאינה צריכה וכבר הזכיר שם שמים לבטלה ו"מעוות לא יוכל לתקון", מתרצת הגמרא: "אלא אמר רבא: ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות, כדי שלא יבא לידי מעילה", שמעיקרא היה עליו לילך אצל החכם ולדעת כל ענין הברכות כראוי לכל ענין וענין, כי אם אדם הולך אל הצדיק ומאמין בו בלי קושיות, אז עלֿידיֿזה הוא זוכה ומקבל את השכל השלם של הצדיק וממילא לא יגיע לידי פגם של הנאה מאיסור.
כל החטאים והעוונות כל המרירות והיסורים שיש לאדם בבריאה זה מחמת פגם בברכותֿהנהנין, שנעשה ע"י אנשים שנהנים מהעולםֿהזה בלא ברכה, ואם אדם היה יודע מעלתן בודאי שהיה נזהר בברכות הנהנים והיה מדקדק לעשות הכל בכוונה כראוי, והיה רץ לצדיק ושואל וחוקר ולומד, ולא היה מגיע כלל לידי שום חטא מעיקרא, ויכול היה להצליח בכל ההצלחות שבעולם.
פעם אמר אחד הצדיקים אם אדם מברך 'שהכל נהיה בדברו' בכוונה, אז הוא יכול לפעול לפני ה' יתברך את כל הישועות, לפקוד עקרות וכו'. היום אנשים מזלזלים בברכותֿהנהנין כי לא יודעים מה זה פועל, אבל כשאדם מברך ברכותֿהנהנין בכוונה, וגם אם יש בה פגם, אחרֿכך הוא הולך לצדיק והצדיק מתקן את הברכה ומעלה אותה (אל הת"ת העליונה), הרי זה עושה תיקון לכל הבריאה כולה, ולכן ברכותֿהנהנין אפילו של אדם הפשוט בישראל נתקנת בשעה שהוא פוסע והולך אל הצדיק עם ברכתו הפגומה, כי הצדיק מעלה ומתקן ומשלים גם את החלק שהוא פגום ומיחדו אליו יתברך. ועלֿידיֿזה נמשך גם לו שפע רוחני וגשמי, שזה כנגד הברכות שהוא זכה לברך עליהן[2], וזה דייקא מחמת הפסיעות שפסע ובא אל הצדיק, וכבר בעת ההליכה בעצמה כבר אז הוא יכול להרגיש בעצמו את הקדושה והטהרה, ומתעורר בו כיסופין אליו יתברך, כי כל זה מתעורר דייקא בעת ההליכה שהלך והיה נכסף אל הצדיק, ועל זה הגמרא כבר מקשה ושואלת: איך יתכן שהוא עבר איסור ויהיה אפשרי תיקון על ידי שיעשה פסיעות אל הצדיק? אבל על ידי שהוא זכה לבטל את עצמו אל השכל של הצדיק, עלֿידיֿזה הוא זכה לשכל חדש, ועלֿידיֿזה הוא כבר יודע להזהר שלא לעבור על איסורים בעתיד ונמחלים לו חטאיו כי הם היו בחינה של פסיעות אל הצדיק להביא לגילוי כבוד ה' בעולם.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו (ברכות לד:)
היינו שכל הנבואות שבעולם, של כל הנביאים וכל הצדיקים מאז שנברא העולם, וכל מה שאמרו על השכר של עולםֿהבא, הם אמרו על מי שמשיא את בתו לתלמידֿחכם, שכל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא על כך! ואם נתבונן כמו שאמרנו מקודם שצריך ללכת לפסוע אל הצדיק התלמידֿחכם, כדי לזכות לתקן את כל מה שהוא פגם בחייו שגרם לפגם בבריאה, ובאמת כשאדם משיא בתו לתלמידֿחכם, בכך הוא גם מתקן את כל הבריאה, כי מחמת שהוליד בת[3]והבת היא בחינת כלי לקבל את השפע, ולכן נקראת 'כלה' מלשון כלי ה' והכלי מזומן לקבל, וחשיבותו היא לפי מה שיש בו בתוכו, והבעל יש לו את כח הנותן להשפיע לכלה, לכן כשאדם משיא את בתו לתלמידֿחכם, הרי הוא הביא ומגיש כלי שדרכו יכול התלמידֿחכם המשפיע להוריד שפע לכל העולם, וכיון שהתלמידֿחכם לומד את התורה שלו בשביל כל הבריאה, לכן הוא מתקן את כל הבריאה, וכשאדם לוקח את בתו שהיא הכלי ומשיא אותה לתלמידֿחכם, אז יש למשפיע כלי להוריד שפע וכל השפעים שבאים לעולם זה בזכותו, בזכות שהשיא את בתו לתלמידֿחכם, כי עלֿידיֿזה שהוא הביא וקרב את הכלי אל הצדיק התלמידֿחכם כבר יורד השפע לעולם וכל העולם נתקן ונתקדש לכבוד ה' יתברך.
"ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד" (מלכים ב' ד, ט)אמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב: כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מקריב תמידין" (ברכות י:)
אומרת הגמרא: (ברכות מב. סנהדרין לט:)למה כתוב שה' ברך את ביתֿֿהמצרי בגלל יוסף, כי אם לא היה שם בביתֿהמצרי את הצדיק, את יוסף, ודאי שלא היתה שום ברכה נמצאת במקום כזה שפל. ולכן גם למדו ממה שנאמר אצל האשה השונמית שאירחה את אלישע, ואומרת הגמ' וכל מי שמהנה תלמידֿחכם מנכסיו[4], היינו שלוקח את הדמים, את הכסף שלו, שזה בחינת כלי ומקרבו ונותנו לצדיק, התלמידֿחכם אז על ידי התלמידֿחכם הדמים – הכלי נעשה קודש לה' וזוכים לברכה וכל טוב, כי נעשה לה' יתברך נחת, לכן אומרת הגמ' כל הנבואות וכל מה שאמרו הנביאים על השכר הגבוה שמצפה בעולםֿהבא, זה נאמר על מי שמשיא את בתו לתלמידֿחכם ועל מי שמהנה תלמידֿחכם מנכסיו.
נתבונן ונראה מה גודל השכר שיש למי שהולך לישיבה או לכולל ולוקח על עצמו להחזיק בחור או אברך תלמידֿחכם, נמצא שמזכך עלֿידיֿזה את כל הדמים שהקריב ונעשים קודש לה' תרתי משמע שגם הדמים העכורים שבגופו נטהרים, עלֿידיֿזה שנעשה צוותא לצדיק והביא לו כלים, כי עלֿידיֿזה כבר נהיה לו דם אחר, וזה לא אותו הדם שהיה לו מקודם שהיה מעורב טוב ורע, ולהיפך אם אדם ואפילו שהוא כשר וטוב חושב שאינו עושה עבירות רק שאינו עושה כן ולא מהנה תלמידֿחכם מנכסיו, הרי שעלֿידיֿזה מתרבים הדמים עכורים שבתוך גופו, ולא נכנסים בו הרהורי תשובה ואינו יכול למלא חובתו בעולמו, ולכן כלֿכך דיברו הנביאים על השכר בעולםֿהבא שיש לאדם שלוקח את כל הכסף ונותן לתלמידֿחכם, שעלֿידיֿזה כל הדמים תרתי משמע, גם הדמים שבגופו, נטהרים ומתקדשים והולכים אל הצדיק, ומתחדשים אברי גופו ומקבל שכל חדש ועלֿידיֿזה זוכה לישב בשלווה ונחת עם הצדיק.
הרמב"ם מסביר שכפי האכילה שאדם אוכל, כן דעותיו, כי מן המאכלים השונים נתהווה הדם, והדם הוא הנפש, והדמים הולכים ומסתובבים במוחו וליבו ובכל גופו של האדם, וכפי זה נשפעות לו מלמעלה כל מיני דעות וכפי זכות הדם, כן ההבנה שיש לאדם בתורה, ולכן אומרים על אדם שאוכל מאכלות אסורות ח"ו שנטמטם ונטרפת דעתו, עד שהוא לא יכול להבין את התורה הקדושה, כי אדם כזה שאוכל טריפות ונבילות ח"ו, נתהוו בגופו ענין של דמים אסורים שהם דמים עכורים טמאים, עלֿידיֿזה הוא כבר לא כלי קדוש ולא יכול לזכות להבין את השכל של התורה הקדושה, כי הדמים מכניסים לו מחשבות לא טהורות שמרחיקות אותו מהרהורים של תשובה.
מסופר על האדמו"ר הזקן שפעם הוא נתן תיקון לאחד שאכל חלבֿנכרי והתיקון היה לצאת לכמה שנים לגלות, כאדם הנזוף לפני המקום, וכך אמר לו: אתה לא תבין את התורה הקדושה שתלמד עם הדמים הטמאים שיש לך בגוף, כי נהנית מאיסור נהנית מאכילת החלבֿנכרי, ועל ידי הנזיפה וההרחקה עלֿידיֿזה הוא נעשה בוש ומתעורר לתשובה ומשתוקק לבוא אל הצדיק, ובכך נטהרים הדמים ונתקן.
היום אין לאנשים עצה ואין ישובֿדעת, כי הכל נשפע מהאכילה, וכאשר אוכלים בלי דרךֿארץ, בלי קיום החוקים של התורה ולא משגיחים אנשים לקדש את עצמם על ידי אכילתם, שאוכלים במהירות בלא שימת לב שתהיה הברכה במתינות וישוב הדעת, או שלא נזהרים בברכותֿהנהנין להתאימן כראוי וליחדם לה' יתברך, אבל אפילו שנעשה כבר פגם, אם היו הכל ניגשים עם הכלים אל הצדיק, הוא היה יכול לתקן את פגם השולחן של כולם, את כל האכילות שלא היו בכוונה שלמה, והוא היה יכול לטהר להם את כל הדמים, והיו זוכים לשכל חדש שהיה מאיר להם איך להתבונן על התורה הקדושה, ואז כל אחד היה מביא גם את התורה שהוא לומד אל הצדיק וגם אותה הוא היה מטהר ומקדש והיה זוכה לתשובה מעליא, ולכן חבל על אלו שהולכים ולומדים גמרא לבד ומנסים להבין אותה בלי שמקרבים את עצמם אל התלמידֿחכם, כי באמת הם לא מצליחים ומלאים יסורים ובלבולים, ולכן צריך ללמוד דייקא בחברותא, וצריך לפסוע לצדיק כדי לבטל עצמו אליו, וכך זוכה לקבל קדושה וטהרה ממנו דייקא, ואם לומדים בחבורה כמו שאנחנו עושים, שמתאספים רבים יחדיו, ככל שיש יותר אנשים, כך נכפל השכר של הלימוד תורה ונעשה יותר נחתֿרוח לה' יתברך.

"אמר רב חסדא: מאי דכתיב  "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב" (תהלים פז, ב)– אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות. והיינו דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד (ברכות ח.)
אין יותר גבוה מלימוד תורה, כשאדם לומד תורה הוא במחיצה אחת עמו יתברך, כי כאשר אדם לומד תורה עלֿידיֿזה הוא הולך לה' יתברך. ולכן אין יותר גבוה בכל הבריאה מלימוד תורה, ותורה היא מתנה, חמדהֿגנוזה של ה' יתברך שהוא נותן אותה רק למי שהוא אוהב. ולכן כאשר הבנים שלו החביבים עליו באים אצלו כדי ללמוד תורה הוא עושה להם מחיצה ומפריד ומקדש אותם מכל העולם של הטומאה והשקר והוא מכניס אותם לד' אמות שלו כמו שנאמר: "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה". ולהפך הדבר שה' הכי שונא זה זימה ניאוף וגזל, ובפרט זימה כמו שנאמר: "אלוקיהם של אלו שונא זימה" (סנהדרין צג. קו.), ואת הסוד הזה יודעים הרשעים שכל מה שהם רוצים זה לעורר את מידתֿהדין על בניֿישראל, והם רוצים לעורר את שנאת ה' יתברך על בניו כביכול. ודייקא עתה בדור האחרון שקרוב ביותר לפני התגלות השלמה של משיח צדקינו, אז יש התעוררות נוראה כלֿכך של ניאוף, מה שלא היה במשך כל הדורות, כי פעם בזמנם היה ענין של זימה וניאוף, הגמ' (קידושין מ.)אומרת הרוצה לחטוא ילבש שחורים וילך לעשות עבירה, אבל היום בדור הזה הכל מזומן בקל לפני האדם, והוא יכול ליפול על כל צעד ושעל, ורואים שגם במצרים היה ענין כזה שהמצרים היו שטופי זימה, והיה שם ענין של ניאוף הכי גדול, אבל דייקא אז התגלה משהֿרבינו ע"ה המנהיג של ישראל, בשיא השפל של טומאת מצרים שהגיעו למ"ט שערי טומאה, דייקא אז נתגלה מושיען של ישראל. נמצא שדייקא איפה שרואים שיש התגברות של זימה ושל ניאוף על בניֿישראל, דייקא זה בעצמו הוא סימן להתגלות הקרובה של משיח ה'.
אמר רבי יוחנן: שלשה זירים הן (שנעשו בכלי הקודש)של מזבח (סימן לכתר כהונה)ושל ארון (סימן לכתר תורה)ושל שלחן (סימן לכתר מלכות, שהשולחן הוא סימן לעושר מלכים). של מזבח – זכה אהרן ונטלו, של שלחן – זכה דוד ונטלו, של ארון – עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח יבא ויקח, שמא תאמר פחות הוא? – תלמוד לומר: (משלי ח, טו)"בי מלכים ימלוכו" (וגדול הממליך מן המלך, והתורה אמרה מקרא זה). ונאמר בארון:"מבית ומחוץ תצפנו" אמר רבא: כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו – אינו תלמיד חכם. אמר אביי ואיתימא רבה בר עולא: נקרא נתעב, שנאמר: (איוב טו, טז)"אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה" (יומא עב: ורש"י)
היינו שגם בין התלמידיֿחכמים עצמם יש כל מיני ערבוביא ופסולת, ערבוב של טוב ורע, לכן דייקא התלמידֿחכם שיושב באהלה של תורה שכל כולו תורה, הוא נקרא תלמידֿחכם, וה' יתברך הכי אוהב אותם והם הד' אמות של הלכה שיש לה' יתברך בעולמו, וכל מה שיש לה' יתברך בעולמו זה רק התלמידֿחכם הד' אמות של הלכה,והגמרא (שם)אומרת שאדם שפוגע בכבודם של תלמידיֿחכמים יורש גיהינום, כי עלֿידיֿזה הוא כמו פוגם בטלית של ה' יתברך והוא פוגם בתפילין של ה' יתברך, היינו הפאר והיופי שהם התלמידיֿחכמים פאר הדור, ולכן אסור לבזותם ח"ו כי עלֿידיֿזה כביכול נפגם כבוד שמים.
ויש את התלמידֿחכם הגדול במעלה שהוא גם צדיק וגם תלמידֿחכם, בחינת 'אין' שהוא השכל הכולל את כל השכלים וכל השכלים נכללים תחתיו בחינת כלים שלו, והוא הכי גבוה בכל הבריאה כולה ונקרא צדיקֿיסודֿעולם, וכאשר אדם זוכה והולך בתוך התורה שלו, הוא נכנס בתוך הד' אמות שיש לקב"ה בעולמו, זה צריך להיות (להבדיל אלף אלפי הבדלות) כמו שאדם שמטייל ממקום למקום, כך התלמידֿחכם מטייל מספר לספר, ועלֿידיֿזה הוא רואה מקומות יפים, להבדיל כמו שאדם הולך ונוסע מפה לשם, ועובר בכל מיני מקומות, ועלֿידיֿזה הוא מתבונן ורואה עולם יפה, כך הצדיק רואה הכל בעיני שכלו והוא מתבונן בכל מיני שכלים והתבוננויות.

רבי יוחנן רמי: כתיב "זר" וקרינן "זיר", זכה – נעשית לו זיר, לא זכה – זרה הימנו... אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב (דברים ד, מד)"וזאת התורה אשר שם משה", זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם מיתה (יומא שם)
ויש פה קושיא מאוד גדולה, כי מצד אחד הגמ' אומרת זכה נעשית סםֿחיים, ומאידך לא זכה נעשית לו סםֿמיתה, משמע שיש פה פחד שמא יהיה לא זכה ח"ו בעסקֿהתורה, שמצד אחד אני יכול לזכות להיות תלמידֿחכם בחינת סםֿחיים ומצד שני אני יכול להפסיד הכל בחינת סםֿמיתה, אבל התשובה היא כי ע"י תלמודֿתורה הוא יכול להגיע לגאוה, והוא יכול להגיע לכך שהוא מתגאה על הבריות, ולהיות רחוק מה' שזה בחינת סםֿהמות, ואומרת הגמ' (פסחים נ:)"אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה", שאףֿעלֿפי שאתה לומד בבחינת סםֿהמות, כדי להקרא רבי, אל תחדל מן הלימוד תורה, כי אולי יום אחד תזכה כן לסםֿחיים.
בעולם ישנם שני סוגים של תלמידיֿחכמים אחד שהוא בחינת סם המות (שדין יהודאין), ואחד בחינת סם חיים (יהודים) ורק התלמידֿחכם שהוא בחינת סם חיים, שלומד לשמה יש לו את הלב, ויש לו את הכח תפילה, ולכן רק הוא זה שמעלה את השכינה מגלותה על ידי תורתו שנקראת סםֿחיים, כי על ידו נעשה נחתֿרוח לה' יתברך ומעלה השכינה מגלותה ועלֿידיֿזה מתקן ומעלה את כל הבריאה אליו יתברך, לכן אומרת הגמ': "ילך אצל חכם", כזה שהוא סםֿחיים וינצל. ואמר רבא: ילך אצל חכם מעיקרא, וילמדנו כיצד יש לעשות את הברכות כדי שלא יבוא לידי מעילה, ואמר רבי יהודה בשם ר' שמואל: כל הנהנה מעולםֿהזה בלא ברכה, כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר: "לה' הארץ ומלואה", רבי לוי רמי הן כתיב גם "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" ומתרצת הגמרא: לא קשיא, כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה, כי הארץ שייכת לה' יתברך כמו שנאמר: "לה' הארץ ומלואה", זה לפני הברכה ואז הארץ היא בבחינת איסור, ולכן אסור לו ליהנות ממנה כמו הקדש, אבל אחרי הברכה שנעשה לו יתברך נחתֿרוח, אז הוא נותנה לבניֿאדם, ומותרת ההנאה ממנה, ולמרות שאנחנו אהובים לפניו יתברך כמו בנים, אבל הוא חפץ שתהיה לנו דרךֿארץ שתהיה לנו הכרתֿהטוב, ולמרות שהכל עתיד להיות בירושה לנו ולבנינו עד עולם, אבל הוא אבינו והשכינה אמנו, ולכן כמה יפה עושה אישֿישראל אם הוא מברך לפני כל דבר ומוקיר טובה להוריו, ובאמת כשאדם מברך לה' יתברך לפני כל אכילה שתיה ושאר הנאות של עולםֿהזה, הרי עלֿידיֿזה נעשה קרבה ועונג וזוכה עלֿידיֿזה לעוד קרבה וזוכה ומשיג עוד דרכים נפלאות כיצד להתקרב לה' יתברך, לכן אומרת הגמ' שאדם שמהנה תלמידֿחכם מנכסיו, נעשה שותף בתורתו של הצדיק. ועלֿידיֿזה זוכה שנמתקים מעליו כל הדינים ונטהר דמו ונפדית נפשו, וכל הנבואות של כל הנביאים, מה שניבאו לנו על השכר שיש בעולםֿהבא, הכל נאמר על התומכים בתלמידֿחכם, כי זה התכלית והדבר הכי גדול לזכות להיות שותף עם הצדיקֿיסודֿעולם פאר הבריאה כולה.
כשאדם הולך לתלמידֿחכם הוא צריך לבוא עם אמונה ורצון לקבל את הדעת של הצדיק, אבל אם הוא בא עם השכל של עצמו, אז הצדיק לא יכול להשפיע עליו כביכול, והוא נשאר בפירוד בבחינת פגם. לכן דייק שם רבא ואמר: "ילך אצל חכם מעיקרא" – תלך אצל חכם שהוא בחינת התחלה (וגם אמצע וסוף) שבכוחו להחזיר אותך אל הטוהר והקדושה שהיה לך לפני החטאים והמעילות, וממילא לא תבוא לידי חטא מעיקרא, כי תקבל ממנו שכל חדש ואז תוכל לזכות לגאולהֿשלימה, וכן הוא באדם המשיא את בתו לתלמידֿחכם, כי הצדיק הוא בחינת חכמה לבד כמו אור בלי כלי ולכן לא מתגלה בעולם בחינת עבודתו רק אם מצטרף אליו בחינת הכלים היינו בינה ודעת שזה האשה ועל ידי האחדות הזו מתגלה כל הפאר והיופי של מלכות ה' בעולם "ועשו לי מקדש" (שמות כה, ח).
ולכן הצדיק לפני שהוא מתגלה בעולם אז העולם רואים אותו בקטנות, כמו שהיה עם יוסף הצדיק שלפני שהוא נעשה למלך ולפני שהוא נשא אשה הוא עדיין היה בהסתר, הוא היה בקטנות ולא פעל בעולם את כל העניין שלו, שהיה לקיים את נבואת אברהם בברית בין הבתרים שה' יתברך אמר לו: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם... ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית טו, יג-יד), לכן הצדיק בראשית דרכו הוא בקטנות ונמצא לבד בבחינת 'ד' אמות של הקב"ה', ונראה לעולם בבחינת "אל תראוני שאני שחרחורת" (שיר השירים א ו), אבל באמת אףֿעלֿפי שכביכול הוא נמצא בעומק הגלות כמו שהיו ישראל במצרים ואףֿעלֿפיֿכן הם נקראים צדיקים "ועמך כולם צדיקים" (ישעיהו ס, כא), וה' יתברך קורא להם "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב), אבל הם בגלות עד הגאולהֿשלימה ואנחנו בקטנות וכביכול השם יתברך בלי כלתו כנסתֿישראל גם הוא נראה בעולם בקטנות וענוה, ולכן הגמרא מגלה לנו שזו בחינה של הכנה, שיש לעשות כמו לפני שאדם נשוי שיש לו רק חכמה בלי הכלים של בינה ודעת, הוא בחינת פגם, כי יש בו בחינה של גאוה, ונלמד מנדב ואביהוא, כי ענוה בשלמות היא כאשר זוכה להתבטל אל הכלים ואז הוא זוכה שחכמתו תאיר לבינה ודעת, שזו הכלה שמגלה את יופיו והדרו בחינת מלכותו, לכן אמרו חז"ל "אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו" (בבא מציעא נט.)[5].
גאוה זה שאדם חושב שיש לו עוד מציאות חוץ ממציאותו יתברך, וכל אדם בבריאה חושב שהוא יכול כל מיני דברים, וזה גאוה. אבל אומר המדרש כשאדם מתגאה לפני ה', אז ה' יתברך גם מתגאה כנגדו, ומי הוא שיכול להתגאות לפני ה' יתברך? אבל כשאדם נכנע לפני ה' יתברך כמו שנאמר בנבואה לאליהו: "הראית כי נכנע אחאב מלפני, יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו" (מלכים א' כא, כט). ולכן מי שאומר: אני כלום, ואני לא יכול לעשות כלום בלי ה' יתברך, אני בחינת 'אין', עלֿידיֿזה ה' עוזרו ומפיל מלפניו את כל המסכים, וכאשר נופלים המסכים ואינם עוד לסמות את עיניו, אז ה' יתברך רק מרים אותו יותר ואומר לו שהוא כן יכול לעשות ולפעול, כי אז זה בחינת שכלים אחרים שכלים טהורים וקדושים, לכן אומרת הגמ' כל מה שהתנבאו הנביאים הכל רק למהנה תלמידֿחכם מנכסיו.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעליֿתשובה, אבל צדיקים גמורים (ישעיהו סד, ג)"עין לא ראתה אלהים זולתך" (ברכות לד:)
ויש קושיא מי הוא בעל מעלה יותר הצדיק או הבעלֿתשובה? ויש עוד קושיא, כי נאמר (קהלת ז, כ): "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". נמצא שגם לצדיק יש בחינת של פגם וצריך לעשות תשובה, אז איך זה מסתדר, איך בכלל אפשר להשוות דבר שישנו בעולם לדבר שלא בנמצא כלל, כי הצדיק הוא בחינת 'אין', והנה נאמר: (סוטה ד:)"כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו בא על כל העריות", ורואים מזה שיכול להיות שלא ינאף בפועל ואףֿעלֿפיֿכן נעשה בו פגםֿהברית, כי מחמת שיש בו גאוה, אז כאילו שהוא בא על כל העריות כולן, נמצא שיש בו את בחינת החטא הזה של עריות, ונמצא שהוא בדומה לבעלֿתשובה שהיה בו זה הפגם בפועל ושב ונתרחק ממנו. ויש קושיא, מה עדיף בעלֿתשובה או צדיק?
למעשה הכי גדול זה הבעלֿתשובה כיוון שלבעלֿתשובה יש לב נשבר, מחמת כל ההתרחקויות שהיו לו מן ה' יתברך, ואחרֿכך כשהוא שב הוא עובד את ה' יתברך בכל לבו ומגיע למקום הכי גבוה, והצדיקים שחטאם היה נסתר לא הגיעו ללב נשבר כזה, כי הצדיק שהיה לו גאוה לא תיקן את הגאוה ולא בכה והצטער על זה כמו הבעלֿתשובה, לכן הבעלֿתשובה גדול יותר, כי הוא תיקן יותר בשלמות את חטאיו ועשה בכי באמת, והצטער על זה שהתרחק מה', אבל הצדיק שיש בו גאוה והוא לא שם ליבו על כך, לכן לא עשה בכי באמת, ולכן הוא לא הצטער מספיק על זה שהוא התרחק מה' וחסר לו שברון הלב, ולכן נשארת בו בחינת הפגם של עריות בלי תיקון.

אמר ר' חמא בר חנינא כל אדם שיש בו גסות הרוח(שהוא מתגאה)כאילו בא על כל העריות (סוטה ד:)
כי באמת הרי כל הגאות והמלוכה היא לחיֿעולמים, כמו שנאמר: "ה' מלך גאות לבש" (תהילים צג, א), ולכן אל תחשוב שאתה יכול לעשות משהו בבריאה בלעדיו יתברך, כי עלֿידיֿזה כביכול נעשה פגם של גאוה, פגם של העריות בבריאה כולה, ולכן רק אדם שהוא יודע שיש בחינת צדיקֿיסודֿעולם בחינת משה "והאיש משה עניו מאד מכל האדם" (במדבר יב, ג), והוא מאמין בה' ובמשה עבדו, שהוא יודע שיש כזה צדיק שהוא הכי גבוה בכל הבריאה, והוא יסוד עולם והוא בחינת 'אין' גמור, בטל ומבוטל באור אין סוף של ה' יתברך, ומחמת שהוא 'אין' כזה עלֿידיֿזה שורה עליו השכינה, ומחמת זה יש בכוחו לתקן את כולם, כי הוא בחינת צדיק גמור "עין לא ראתה אלקים זולתך".
ומה ששאלתם מה זה "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'" (יחזקאל מא, כב), ובכן לעתידֿלבוא יבוא זה – היינו השולחן של הצדיק שאדם היסב עליו לפני הצדיק, והוא ימליץ טוב על כל מי שנשתתף בסעודת הצדיק, שישב על שולחנו, זה כוונת חז"ל שתקנו לאמר לפני ברכת המזון, "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'", כי על ידי שהוא מקשר את עצמו אל השולחן הזה של הצדיק, שהוא כל הזמן בוער ב'אש תמיד' לפני ה' יתברך, ושולחנו של הצדיק הוא כנגד המזבח לה' והוא הד' אמות שיש להקב"ה בעולמו שהם ענוה ושפלות, ולכן זה המקום המקודש ביותר בכל הבריאה, וזה בחינת הסעודה שהיתה במעמד הרֿסיני לזקני ישראל, ועל הרֿסיני היו קולות וברקים, בחינת הרעמים העליונים, והיו שם צעקות ושאגות נוראות לה' יתברך מן המקום הזה שעליו נאמר: "אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה", ומשם יוצאים כל הכיסופים לכל הבריות בעולם, וכל הכיסופים וההשתוקקויות של כל דבר שיש בבריאה הכל נמשך ומתחיל שם, שזה בחינת המזבח של יעקב אבינו, שהוא בחינת הצדיק שהשולחן שלו הוא תמיד לפני ה', ונמצא באותן הד' אמות שיש לו להקב"ה בעולמו, שהן בחינת הצדיקֿיסודֿעולם שהכל נמשך ממנו, ועליו יש את לחםֿהפנים, וכל ההשתוקקויות והכיסופים, הכל יוצא משם, ועלֿכן בזמן שאדם מתקרב לצדיק ובא על שולחנו ומיסב עם הצדיק, הוא מלמד זכות על כל העולם שלא נברא אלא לכבודו יתברך, ולכן לעתיד לבוא יבוא השולחן שלפני ה', שולחנו של הצדיק, ויסנגר עליו בשמים.
"אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעליֿתשובה, אבל צדיקים גמורים - עין לא ראתה אלהים זולתך" ולכאורה נראה שהצדיק גבוה יותר בחינת: "עין לא ראתה אלוקים זולתך", אבל "אמר רבי אבהו: מקום שבעליֿתשובה עומדין - צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר: (ישעיהו נז, יט)"שלום שלום לרחוק ולקרוב" (ברכות לד:)כי באמת במקום שבעליֿתשובה עומדים, שהם כל הכללֿישראל, כל אותם אנשים הפשוטים שעובדים את ה' יתברך בתמימות, מתפללים קצת ולומדים קצת ועושים דברים גדולים, וכן כל מיני דברים ואפילו הדבר הכי קטן יש לזה חשיבות וזה מאוד יקר לפניו יתברך. לדוגמא: אם אדם מוצא פתאם אבנים טובות במקום שלא ציפה ברור שזה עושה שמחה גדולה, כן הוא הדבר כאשר אדם שהוא פשוט ומגושם בכל עניני העולם ונמצא עמוק בטומאת מצרים, אבל בכל זאת הוא מגיש את עצמו לה' יתברך, והוא מביא ומקריב לפניו קצת תורה, קצת תפילה, קצת עבודת ה', ובאמת לפניו יתברך הם יהלומים יקרים, ואז הצדיק לוקח אותם ומלטש ומקשט בהם קישוטים נפלאים יפים מאד לפאר ולרומם את השם יתברך, וזה מאיר בשמים וזוהר ככוכבים בכל גווני הקשת, ועלֿידיֿזה נפדית השכינה מגלותא ושורה ומסוככת על כל הכללֿישראל, כאם המסוככת על בניה, ויכולים לבוא לגאולהֿשלימה, ולכל זה זוכים על ידי הלב נשבר של בעליֿהתשובה שהם מלאים בכיסופים וההשתוקקות לה' יתברך, כי כל העולם הם בחינת כלים לצדיק הגמור, שהוא לא עומד כלל, והוא הד' אמות שיש להקב"ה בעולמו, ושלמות השם יתברך והתגלות מלכותו בעולם זוכים דייקא כשיש את האם רובצת על הבנים, כי אפילו שה' גדול וכו', אבל הוא מתאוה לתפילתם של הצדיקים שהם הבנים, ולכן על ידי הלב הנשבר שלנו אפשר לפעול ישועות בחינת: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
לפני שאדם לומד תורה (שהיא בחינת אשה, בחינת בינה דעת), אז יש לו רק חכמה, וזה בדומה לבחינת הקב"ה שהיה יחיד בעולמו לפני שברא את העולם, וכאשר הוא לומד תורה הוא מקבל בינה ודעת לעשות ההבדלה בין טוב לרע, לכן התלמידֿחכם נקרא 'חתן תורה', כי הוא כמו אדם שמתחתן שמקשר החכמה עם הכלים בינה ודעת. וקנית הדעת בשלמות נעשית אצל כל אדם על ידי הענוה שזוכה לה על ידי שהוא מכניע את גאותו לפני הבינה והדעתֿתורה, וזוכה לדעת את ה' יתברך ולהיות עמו בד' אמות של הלכה. לכן כשאדם זוכה ליחד כל מעשיו לה' יתברך, כמו שהיה בזמן שביתֿהמקדש היה קיים, הוא זוכה להרגיש את גדולת ה' בעצמיו, ולשכוח מכל הדברים שמונעים אותו מלראות האמת, וזוכר רק את ה' יתברך, ועלֿידיֿזה הוא זוכה לשלמות החכמה עם בינה ודעת ושורה עליו השכינה, בחינת "והארץ נתן לבני אדם", ואם אדם לא זוכה לילך אצל תלמידֿחכם מעיקרא, אז מוחו נשאר בכל טומאות מצרים, ונשאר עם הגאוה ועם השכל שלו, ואין לו את השכל דקדושה להתבונן בגדולת ה', והכל נשאר בבחינת "כי מלוא כל הארץ כבודו", אין לו את הארץ נתן לבני אדם, ולכן כולו מלא יסורים וצרות והשכינה לא נפדית מן הגלות, ומתארכת הגלות בעוונותינו.
שלמות המוחין זה 'אש קודש', "אש תמיד תוקד על המזבח" (ויקרא ו, ו), זו תבערה לה' יתברך, וזו האש היא כנגד אש אחרת, אש של תאותֿניאוף והאש קודש הזו היא הארת המוחין, ויש לה שתי בחינות: יש אש כשאדם הוא בחור (רווק), ויש אש קודש כשהוא כבר נשוי, ואחרי שמתחתן נעשה בו שלמות של חכמה בינה ודעת, היינו דדריש רבי עקיבא: "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן, לא זכו – אש אוכלתן" (סוטה יז.), כי 'איש' – אש י' זו החכמה ו'אשה' – אש ה' בחינת הכלים בינה ודעת, ורק אחרי שנושא אשה נעשה יחוד של י-ה של חוכמה עם בינה ודעת, לכן נאמר: "איש ואשה זכו שכינה ביניהם, היינו שיש יחוד בין י-ה, וזוכה לבנין עדי עד היינו שכינה ביניהם, שנעשה קשר בין יו"ד לה"א בחינת י-ה גימ' גאוה, היינו שעל ידי הקשר הזה מתבטלת הגאוה ממנו וזוכה לענוה וכבר יכול להכנס ולהקריב אש לה' ומכבדים זה את זה ואוהבים זה לזה, ולא נקרא עוד אשֿזרה, אש שיש בה את הפגם של גאוה, כי נעשה יחוד קב"ה, אורייתא וישראל חד הוא היינו – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
ולכן אין יותר גבוה מלימוד תורה, כי כאשר אדם יושב ולומד תורה, או כשאדם פוסע והולך אל הרב לשמוע שיעור תורה עלֿידיֿזה הוא מיחד את הכלים, את ישראל עם השכינה וקב"ה, ולכן עולה תמיד שמחה בליבו של אדם כאשר הוא זוכה ללמוד תורה לשמה, ובאמת אז הוא יכול לזכות להכל לכל הברכות ולכל הישועות, כי אם אדם מבטל את עצמו אליו יתברך ואומר כי "לה' הארץ ומלואה", אז ה' בא לקראתו ונותן לו מתנה "והארץ נתן לבני אדם".
כל הניגונים שבעולם הם הקדמות לניגון שיתער לעתיד לבוא, וגם עתה על אף שלא רואים, אבל באמת כבר עתה כל הניגונים שבעולם הם לכבוד מלך המשיח, כל הניגונים בבריאה ששומעים היום עם כל הכליֿנגינה השונים שיש בבריאה, אפילו ניגונים של עכו"ם, זה בשביל הניגון שיתער לעתיד, בשביל הניגון של המשיח, ואזי כשיבואו ויתקבצו אליו כל הניגונים הנ"ל שהיו מכל הזמנים שנעשו בכל הבריאה, שהם בחינת הקדמה לשיר שיתער לעתיד "לאז ישיר משה" שאז תהיה התגלות חכמת ה' בבריאה בבחינת הכלים הבינה והדעת, ואזי ישמע ניגון גדול, וזה בחינת מה שאמר יעקב אבינו לאחים "קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש" (בראשית מג, יא), "קחו מזמרת הארץ" – קחו ותאספו את כל זמרת הארץ, את כל סוגי הנגינה, "בכליכם" – בחינת הכלים של בינה ודעת, "והורידו לאיש" – למלך המשיח לבחינת החכמה, ותנו לו את כל הניגונים, את כל היהלומים שבבריאה שהוא יעשה מזה קישוטי אמונה, ואזי ישמע הניגון של אמונה של רעיא מהימנא, ואז הוא יתקע בשופר גדול שהוא בחינת "תרועת מלך בו" (במדבר כג, כא)בחינת שופרו של משיח שהוא מעלה את כל הנגינות כל זמרת הארץ, וכל הבריאה כולה תשמע את תקיעת השופר הזו ויתעוררו כולם לשוב לה' יתברך ולעובדו שכם אחד, ויוכלו לחזות בנועם ה' ובגדולתו יתברך.
וזה בחינת "בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם" (ויקרא כה, ט)– שהיא תקיעה לבשר על היובל "וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו", וכן יהיה לעתידֿלבוא ישמע קול שופר בכל הבריאה כולה בחודש השביעי בעשור לחודש, היינו תשרי מלשון שיר חדש שיתער לעתיד לבוא, "בחודש השביעי בעשור" – ס"ת שיר, בחינת שיר חדש שיתער לעתיד כנ"ל, "לחודש" – בחינת שיר וניגון חדש בחינת התחדשות המוחין, "תעבירו שופר בכל ארצכם" – זה בחינת הניגון אשר ילך כשופר בכל העולם כולו היינו ניגונו של מלך המשיח, "בעשור" גימ' "והורידו לאיש" כנ"ל בחינת "קחו מזמרת הארץ", כי לעתידֿלבוא יאספו את כל הניגונים של הבריאה שהיו בחינת הקדמה לניגון שיתער לעתיד שהוא בחינת שופר שהכל יתקבצו עם כליהם לבחינת: "הורידו לאיש" לשמוע הנגינה של המשיח.
בזמן מרדכי ואסתר שהיתה התגברות קליפת המן שזה התגברות קליפת ניאוף, היינו שנהנו מסעודת אחשורוש, ועתה כדי לשבר את קליפת הניאוף סופית היא מתגברת כלֿכך והוא סימן לגאולה הקרובה והכשרים שבדור שהולכים ולומדים תורה למרות התגברות הקליפה, עלֿידיֿזה הם משברים את כל הקליפה, כי על ידי שאדם עוסק בתורה בדחק ובצער בפרט בברכותֿהנהנין עלֿידיֿזה ניצול מבחינת גזל ומבחינת סעודת אחשורוש וניצול מאשֿזרה. כמו שאומרת הגמ' שעל ידי שאדם לומד תורה ופוסע אליו יתברך, עלֿידיֿזה הוא זוכה לידע את ה' יתברך, לכן טוב שילך אצל תלמידֿחכם וילמדו מעיקרא ברכותֿהנהנין, כי מחמת שמלמדו ומקרבו אליו יתברך, אזי הוא ניצל מפגם עריות, וזוכה לרוחֿהקודש וזוכה לראות במפלת שונאיו וזוכה לבנין עדי עד, אמן.
 
תפילה:ריבונו של עולם אבי אב הרחמן זכני לעשות לך יתברך נחת־רוח כל ימי חיי, נא אל רחמן מלא רחמים, תחדיר בכל העולם כולו חכמה בינה ודעת אשר אתה יתברך אחד יחיד ומיוחד, היה הוה ויהיה לנצח נצחים, אנא אל רחמן זכני להודות, להלל, לשבח, לפאר ולרומם לך יתברך כל ימי לנצח נצחים, וזכנו לגאולה־שלימה, אמן נצח סלה ועד.
 
עד שיעקב לא התחתן לא קיבל נבואה בהתגלות ממש אלא על ידי חלום כדי שידע דרכי התורה ולאחר שהתחתן והוליד אז היתה לו נבואה בהתגלות, היינו "ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל", מכאן לומדים שמי שלא שלם למטה (בעולם) לא שלם מעלה. ויעקב שונה מכל אדם שנעשה שלם למעלה ולמטה אבל זה לא היה באתגליא שעדיין זה בסתר ולא ניתן להתגלות עדיין (זהר קמ"ט ע"ב).
ואם תאמר שכן היה שלם באותו זמן על אף שלא היה נשוי, אינו כן אלא שראה ברוח קודשו שיהיה בו שלמות לאחר זמן כאשר יהיה נשוי ובעל משפחה.
* "ויצב שם מזבח" (בראשית לג, כ)רש"י קרא לו על שם הנס להיות שבחו של מקום נזכר, ובמשה "ויקרא שמו ה' ניסי" (שמות יז, טו)כנ"ל להזכיר שבחו של מקום ורבותינו דרשו שהקב"ה קראו ליעקב א-ל (מגילה יח).
* היינו כדברי רבינו שלמה יהודה נ"י – שבמקום של ד' אמות שיש לו להקב"ה בעולמו, שם המזבח, שם הצדיק השלם (ראה כלי יקר ותרגום יונתן בן עוזיאל). יעקב נתן מעשר בעת הקמת המזבח וכנגד זה ה' יתברך נתן לו מעשר מהש"י עולמות שם בעולם האמת ונתן לו מהן מעשר בעולםֿהזה שעולה כמנין א-ל נמשל לצער נקיבות אשר יש להן צער לידה וכו' שגם הן מקבלות חלק העשר מן הש"י של מעלה.
* והיה נצרך מקודם לקנות את חלקת השדה במאה קשיטה תרגום במאה מרגלין (אבנים טובות). ראה (מוהר"ן סא, ז) אבני יעקב, אבןֿהשתיה, אבניֿקודש, והאבנים זה בחינת 'בית יעקב' כי האותיות הן אבנים ושתי אבנים בונות בית וכו' ונעשה ספר תורה שלם.


הערות
[1]כי החיוב  לברך מן התורה הוא על ענין של שובע ודקדקו חז"ל וכו' כמו שכתוב (ברכות כ:) דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דרבי אמי וזמנין אמר לה משמיה דרב אסי, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כתוב בתורתך: (דברים י, יז) "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד" והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב: (במדבר ו, כו) "ישא ה' פניו אליך", אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה (דברים ח, י) "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך" והם מדקדקים על עצמם (ראה חידושים בליקוטי מוהר"ן מז).
[2]בדומה לרפואה שהיתה לבני ישראל כשיצאו ממצרים.
[3]"ויצב שם מזבח" (בראשית לג, כ) ראה כלי יקר שמביא שהעולם הזה נמשל לנקיבות שיש להן צער לידה.
[4]תניא: (מלכים ב' ד, מב) "ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים עשרים לחם שעורים וכרמל בצקלונו" - וכי אלישע אוכל בכורים הוה? (והלא לא כהן היה שהרי מצינו בדברי הימים (א' ה, יב) שנתייחס אביו על שבט גד דכתיב ויעני ושפט בבשן ומצינו במסכת פסחים באלו דברים (סח.) דשפט דהאי קרא הוא אביו של אלישע) אלא לומר לך: כל המביא דורון לתלמיד חכם - כאילו מקריב בכורים (כתובות קה: ורש"י).
ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום (דברים ד, ד) - וכי אפשר לדבוקי בשכינה? והכתיב: (שם פסוק כד) "כי ה' אלהיך אש אוכלה", אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה.
[5]אמר ר' חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר: (בראשית יב, טז) ולאברם הטיב בעבורה. והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא: אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו.

 

האתר לעילוי נשמת כלל נפטרי עם ישראל ת.נ.צ.ב.ה - ולהחשת גאולת עם ישראל במהרה בימינו -  אמן נס"ו
כל הזכויות שמורות למכון "בית תפילה" מותר להפיץ ולפרסם על דעת בעלי האתר בלבד