חומש במדבר  |  תפילות כלליות  |  תורות משנת התשס"ט  |  "אחטא ואשוב"  |  תורות לפי סדר הפרשיות  |  "אנכי עפר ואפר"  |  חומש ויקרא  |  חומש שמות  |  חומש בראשית  |  תפילה שלא יהיה יהודי בודד בעולם  |  תורות משנת התש"ע  |  צדיק  |  שלום  |  שיחת חברים  |  השמח בחלקו  |  גאולה  |  נגינה  |  אמונה  |  מידות  |  מועדים וזמנים  |  סיפורים ושבחי צדיקים  |  תפילה לכותל המערבי  |  תפילה לירושלים ת"ו  |  תורה מפי הצדיק  |  בעולם אין אדם שאין לו בעיה או חסרון כלשהו בחיים,  |  תורה  |  תורות משנת התשע"א  |  תפילה  |  התחזקות  |  אודיו  |  תפילות לנשים  |  תפילות לגברים  |  ~רוצה לבוא לשיעור ולראות את בעל ה"תפילה לשלמה"~  |  
דף הבית >> תורה >> תורות לפי סדר אמירתם >> תורות משנת התשס"ט >> "בדעתו תהומות נבקעו"
 

"בדעתו תהומות נבקעו"

כ"א אדר, יומא דהילולא דבעל "נועם אלימלך" התשס"ט

 

"ששת ימים תעבוד, ועשית כל מלאכתך", אלו הם ששת ימי הכנה ליום שבת מנוחה, והם מרמזים על אורך הגלות שהיא הכנה לגאולה השלמה, ולכן דייקא בגלות צריך לעסוק בכל הענינים הללו שהם קשורים להכנה לכבוד יום שבת הנצחי, ובפרט כשמגיע יום רביעי והולכת ומתגברת ההתנוצצות של יום השבת, וכל חיי האדם בעולם הזה זה הכנה של כל מיני עניני עשיה שבעולם, ועלֿידיֿזה בעצמו יכול לזכות להאיר על עצמו כבר ביום רביעי את האור של שבת קודש, שהוא אין סוף הקב"ה שעתיד להתגלות ביום השבת שיהיה לעתיד לבוא, כי עכשיו השבת היא רק מעין עולם הבא, ואז יהיה ענין של שביתה מכל מלאכה, בחינת שבו ונוחו ביום השבת הנצחי, ע"כ בששת ימי החול צריך כל אחד לעשות את כל העבודה, הטרחה וההכנה, שזה בחינת "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", ועלֿידיֿזה הוא מתיש את כוחו של הבעל דבר שנמצא בששת ימי המעשה, ומאיר את קדושת השבת כבר ביום רביעי, ומושך עליו את בחינת השבת מנוחה ומכניס אותה לתוך הימי עשיה שנתקלל ביגיעות וזיעות כדי לזכות לפרנסה ולאכול לחם. ולכן כאשר אדם מייחד כל עשיותיו בששת ימי המעשה ואומר: "לכבוד השבת קודש!" עלֿידיֿזה הוא מתיש את כוחו של הבעל דבר, וכן הוא מי שעוסק בעסק התורה והתפילה, והרי הוא כבן לוי במצרים שעסק בתורה ונתחלף לו מענין העבדות לחומר, וזוכה להתרחק מכל הטומאות ויושב באוהלה של תורה קדוש וטהור בקדושת השבת.

"בדעתו תהומות נבקעו", השכל של הצדיקים זה הדעת של משהֿרבינו שנמשך לכל צדיק וצדיק במשך כל הדורות מאז עד עכשיו, והשכל הזה בוקע את כל התהומות שבכל הבריאה כולה, ומשם כל הצדיקים דולים ומעלים את כל הנשמות של העשוקים שנפלו לתהומות ולמקומות מגונים, והצדיק יורד לשם למקום הכי נמוך בבריאה, ובפרט עכשיו שזה עיקבתא דמשיחא שזה ענין של הסתרה גדולה, ולא רואים את הגדולה הפאר והיופי של עם ישראל, שזה הצדיק, כי נמצאים במקומות הכי נמוכים, במקומות הכי שפלים ורחוקים, אבל אעפ"כ הצדיק יורד אליהם לשם למקומות השפלים הללו, בחינת "בדעתו תהומות נבקעו", ובגלל שהוא שם אז כבר נעשה הענין של נבקעו, ויכולים להוציא משם את כל הנשמות מהגוף[א], ולכן בכל אות ודיבור שיוצא מפיו של הצדיק הרי הוא "כפטיש יפוצץ סלע", והוא בוקע את התהומות העמוקים ביותר, שהיו בהן נשמות ישראל בתוך גופים ולבושים טמאים ומזוהמים מזוהמת הנחש הקדמון, שזה כל הקליפות למיניהם שאוחזות בנשמות ישראל הקדושות, ולא נותנות להן להגיע לכסאֿהכבוד.

 כאשר הצדיק מדבר אז הדיבור שלו עולה לשמים, ולמעלה בשמים נבקעים כל התהומות במדורי הגיהינום שלשם נפלו נשמות ישראל, והדיבור יורד ובוקע גם את התהומות שעל הארץ, בכל מיני מקומות נמוכים ומגונים שיש בארץ, כמו שאומר דוד המלך "יעלו שמים ירדו תהומות", ורואים שיש ענין של יעלו שמים וירדו תהומות גם בארץ, ושמים זה כאשר ליבו מתמלא בשמחה והוא מקדש את עצמו בעסק התורה ובעבודת ה' בקדושה וטהרה, ועלֿידיֿזה הוא עולה לבחינת שמים, ונעשה יחוד ושלום כבחינת הנועם אלימלך שהיום ההילולא שלו, וכל אחד מבין שהוא היה בחינת שמים, למרות שהוא היה חי על הארץ, ויש צדיק שהוא נפטר, והוא בגן עדן בשמים, ונמצא מאד גבוה, ויש צדיק שהוא חי על הארץ, ונמצא בשמים שעל הארץ, ומי שנמצא כאן ביאוש חלילה ובאבדון, שרואה רק פרוד ושנאה, אז עלֿידיֿזה הוא נופל בתהום.

החילוק בין שמים לארץ הוא, שבחינת שמים זה קרוב אל התכלית הנצחית, קרוב לה' יתברך, ומי שנמצא בתהומות הוא רחוק עדיין וצריך עוד להעלות ולהגיע לבחינת שמים, ויש גם מי שנמצא פה וחושב עצמו שמגיע לו שם גן עדן, ובאמת הוא יכול להגיע מהשמים הללו של שקר, וליפול שם לבחינת תהום רבה, כאשר במשפט האמת יתגלה שהוא חייב גיהינום, ויכול להיות אחד שהוא נחשב לצדיק בפי העולם ונקרא שמים בפיהם, אבל באמת השמים הללו הם בכלל לא על צד האמת, ולא לצד הקדושה וכל מעשיו הם כדי להתייהר ולהתגאות וכדומה, אז אפילו שהוא נחשב פה לבחינת שמים, באמת כאשר הוא יגיע למעלה, הוא יכול להגיע לבחינת תהומות, שזה ענין של ריחוק מן האור האין סוף, וכן על זה הסדר שיכולים להפוך את השמים של שקר לתהומות ואת התהומות לשמים של אמת, כדברי דוד המלך "יעלו שמים ירדו תהומות".

 הדעת של הצדיק היא קדמה לכל, והוא רק טוב אין סופי, לכן הוא יכול לבקוע את כל החושך שיש בארץ ובשמים למעלה ולהאיר אותו, שזה "בדעתו תהומות נבקעו", ויכול ברוחב דעתו להעלות ולפלס לכל אדם גם לאדם השפל ביותר הדרכים חזרה, עד שיוכל כבר להעלות ולצאת מכל התהומות העמוקים הללו שנפל שם בין הקליפות, שזה בחינת לבנת הספיר שתחת רגליו של ה' יתברך, והוא יכול להעלות ולזכות לחיות באור ה' יתברך בבחינת עצם השמים לטוהר (ראה ויקרא רבה נג, ח) משנגאלו היה אור וחדוה לפניו וכבר לא נראתה אותה לבנת ספיר תחת רגליו, שהיתה לזיכרון לצרתם של ישראל ומשנגאלו היה כעצם השמים לטוהר. כי כל העולמות שהם בחינת התהומות הללו הם כאין, שום דבר בפני שכלו של הצדיק שבדעתו תהומות נבקעו, כי השכל שלו זה הדבר הכי גבוה בכל הבריאה, ומשם כבר נמשך ויורד ומשתלשל לכולם אפילו למי שנמצאים בכל מיני עולמות, וכל מיני דעות נמשך להם ממנו מים טהורים, והעצות חכמה מחכמת שלמה המלך, והכל מקבלים ממנו, והכל משתלשל ממנו לכל הבריאה כולה כאשר הוא יושב על כסא מלכותו בביתֿהמקדש, ונעשה ענין של התכללות ושמחה. ולכן ע"י שאדם עוסק בענין התורה, בחינת "זכרו תורת משה עבדי" שזה דעתו של הצדיק שזה שכל זך ומצוחצח ששמה אין שום ענין של ערבוב של טוב ורע, ואין שם כל ענין של חומר ולבנים פסולת וסיגים, כי בדעתו של הצדיק יש רק טוב אין סוף, בחינת עצם השמים לטוהר וממנו משתלשל אור השבת.

הגמרא במסכת בבא מציעא אומרת: שיש ג' מלאכות הנדרשות להכנת היין מענבים, כי בתחילה יש כל מיני עבודות עד שמביאים את הענבים לגת, ושם יש את כל ענין הדריכה של הענבים, עד שכבר זוכים להוציא את היין הטוב, שמתאסף ונכנס לבור.

הקידושין החתונה נעשה ע"י יין דייקא, כי בענין החתונה יש גם את שלושת השלבים, כי כל מה שעובר על האדם מעת שנולד ועד שהוא נצרך לידע מענין הזיווג, זה בחינת הבאתם של הענבים לגת, וכאשר הוא שם, אז כבר מן הסתם זוכה למצוא את זיווגו זה ענין של דריכת הענבים בגת, והבחינה השלישית שהוא שינוי הצורה לצורת יין שזה בחינת התכלית, ואז יש התגלות השמחה, ולכן דייקא ביין נעשה הקידושין והחתונה, וכן בענין של קידוש של שבת, כי היין מרמז על הבחינה של השמחה והתכלית, ובאמת חתונה זה גם כן בחינת התכלית, כדברי ר' חנינא בגמרא (ברכות ח) "לעת מצוא" זו אשה ובהמשך זו קבורה, ולמד מהפסוק "השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר" (איוב ג'), נמצא שיש דמיון בענין השמחה של חתונה ושל קבורה, וכן יש דמיון בענין הפחד והיראה, כמו שאמרי אינשי "וי לנו מיומא דמיתנן" (אוי לנו מיום המוות) על ענין החתונה, והעיקר הוא שאדם ביום חתונתו יראה דייקא את התכלית הנצחית שלו ולא הגשמית, כי למעשה התכלית של החתונה זה לא ענין של חיי עולם הזה ושמחת עולם הזה ח"ו, ונמצא שחתונה כראוי זה בחינת קבורה ששם כבר מתות ובטלות ממנו כל תאוות של העוה"ז, וזה התכלית הנצחי, כי החתונה זה בשביל ההולדה, והלידה זה בשביל הקבורה שהיא התכלית האחרון של כל אדם בעוה"ז, ולכן עושים הילולא לצדיקים שזוכים לבחינת גן עדן, בשכר מעשיהם שהיו על הארץ.

באמת על כל אדם עובר הג' בחינות הללו, וזה הדרך לבוא אל התכלית הנצחית, כי אין אחד שלא עובר עליו כל מיני מסעות שבמדבר, ואחר כך הוא עובר דריכת הענבים, וכל אחד עובר עליו מה שעובר עליו, שזה ענין של יסורים, ויוצא ממנו דמעות וזיעות ויגיעות רבות, כמו שנאמר שיש ג' דברים שנקנים ביסורים: ארץ ישראל, תורה ועולם הבא, ובאמת כאשר מביאים אותו אל הגת, הרי זה כדי לעורר אותו לידע מענין התכלית, כי מקודם היה מאוד רחוק מכל הענין הזה שהוא נצרך להשיג עתה, דוגמא לאחד שנצרך לפרנסה ומקודם הוא נצרך להבין בכלל את כל החסרון הזה, ולהבין את החשיבות של ענין הפרנסה, ולכן מביאים אותו אל הגת, ושם נעשה לו קשר לענין הפרנסה, ואז כבר דורכים אותו עד שהוא נהיה בע"ה עשיר, ונעשה לו שמחה והוא מודה לה' יתברך, ועל מה מודים! על כוס של ברכה, שהוא מיין של ענבים שהוא משמח לבב אנוש, שזה כל ענין התכלית, ומחמת שהחתונה והיחוד זה התכלית של כל התכליתים, לכן הכל מתקבצים ונעשה אחדות והתכללות גדולה בשעת חופה, והכל שמחים בעיקר אם היא נעשית בקדושה וטהרה כדת משה וישראל, כי בשעת החתונה באים משמים ומתקבצים כל שבעת הרועים וכל הצדיקים שמיום בריאת העולם עד עתה, וכולם באים להתכלל ביחד בשעת החופה, ונעשה ענין של קדושה והתכללות שגורם לשמחה והתרוממות רוח, שזה בחינת התכלית הנצחית שזה לעת מצוא, שזו הקבורה היינו ש"שמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר" (איוב ג'), שדייקא בשעת שמחת החתונה, אז זוכים להשיג גם את השמחה האמיתית שיש לבחינת הקבורה, כדברי יעקב "אמותה הפעם" כאשר נעשה לו יחוד עם בנו יוסף, שזה בחינת התכלית.

 ביום הרביעי אז מתחיל להאיר ולהתנוצץ האור של שבת, זה בחינת החתונה שהיא באמצע חייו של אדם, שאז מתחיל להתנוצץ האור של התכלית והסוף של כל הדברים בכל הבריאה, שזה בחינת השבת, ואז מתחילים לבוא כל האבות הקדושים, וכל האמהות הקדושות, ומתחיל להתגלות האור של התכלית האחרון, כי בעת שנכנסים אל בחינת היום הרביעי, אל החתונה אז מתנוצצת השבת, והקבורה וכל מה שהיה לפני החתונה זה בחינת הימים ראשון שני ושלישי, שהם כל מה שעובר על אדם מאז שנולד עד שהוא בן שמונה עשרה ומובל אל החופה, ושייך לשבת שעברה, ובעת שהוא מקדש אישה בחופה וקידושין אז נעשה לו שלמות הדעת, ונמצאים הכל באחדות ושמחה, שזה התכלית, השבת, הקבורה, בחינת "שבת וינפש", "וי אבדה נפש הנפש", וזה מרמז על סילוקם של צדיקים מן העולם, שהם עולם הבא, שזה השבת שהיא מעין עולם הבא שיש לנו בעולם הזה, כי עדיין אין לנו את השלמות של הצדיק שבדעתו תהומות נבקעו, כי הוא רק בחינת מעין עולם הבא, ולכן יש את הסתלקות של הצדיק לעולם הבא שכולו טוב, ונשארים דור יתום שזה בחינת ריחוק מן השבת הבא, התכלית הנצחית, וכל אחד מרגיש את התהומות שעדיין לא נבקעו, ומצפים ליום רביעי להתנוצצות האור של יום השבת הבא שיתגלה שוב עוד צדיק בעולם שיחזור ויאיר לנו את האור של העולם הבא לנצח.

ועיקר השלמות הוא דייקא כאשר זוכים להיות קדושים ופרושים מן התאווה הידועה, כי מחמת תאוות ניאוף וכישוף מסתלק הצדיק, ובעת הסתלקותו הוא מבטל את כל התאוות הרעות הנ"ל, ומחמת שהיתה בזמנו של הבעש"ט את הכת של השבתאי ההוא, עלֿידיֿזה נעשה לו שני חורים בלב שהם כנגד הניאוף והכישוף שהיה להם, ועיקר הניאוף שייך דייקא כאשר אדם נשוי, ולא נאמר על ענין של בחור שיש לו חטאות נעורים, והוא מנסה להתקדש בכל מיני ענינים, ומשתדל להתרחק מכל מיני מקומות מגונים שהיה שם מקודם, כי אז דייקא ע"י הרהורי תשובה שלו, הוא נעשה יקר לעילא ולעילא, והוא זוכה להפוך את הכל לבחינה של זכות, אבל הנואף שהוא כבר נשוי, יש בו גאות, ולכן הניאוף הזה הוא גורם נזק כפול ומכופל, שנאמר "נואף אישה חסר לב", כי הרי יש לו אישה, וזכה לבחינת לב, שזה בחינת אתרוג של ארבעת המינים שזה הצדיק שיש לו טעם וריח וכו', ומחמת הגאות שרוצה עוד ומתאווה לחומר ולגשמיות, ואינו מסתפק במותר לו, עלֿידיֿזה נעשה חור בלב ומפסיד את הלב, ומפסיד את כל היופי ואת כל הרוח שיש בעולם הזה, כי הוא מפסיד את היראה והאהבה שבלב הטהור, ונעשה לו חורים בלב, חורים של גאווה ונופל היראה והאהבה בניאוף ובכישוף, ונשבה ונופל בטומאה שלהם ח"ו, לכן מי שנואף אישה חסר לב, ונגרם עלֿידיֿזה סילוק לצדיקים שהם בחינת הלב והם כל ההדר והיופי של ישראל.

 אם שב אז להפך נגרם המשכה וחיות לצדיקים, והם דייקא כן ישארו בעולם, וימשיכו לכל דרי מטה את אור השבת, כי כל הסתלקות הצדיקים זה דייקא מחמת אותם בעלי גאווה, וע"י שישראל מקדשים את עצמם ונשמרים בקדושת הברית, עלֿידיֿזה נעשה אריכות ימים לכל הצדיקים, ומתפשט על כולם שפלות וענוה בכל מקום שהם, ויש מקום לכולם, כי משתחווים רווחים ולא זונים אחר העיניים והלב ח"ו, והכל כוספים אל הקדושה, ורוצים להתקרב לה' יתברך, ואע"פ שעוד לא הצליחו ועוד לא זוכים להתקדש בעצם בפועל כרצונם, אבל ע"י עצם הרצון, ועצם הכיסופים הללו נושבת בעולם רוח טהרה שהולכת ומכה בכל אחד ואחד, וגורמים לרשעים לבעלי הגאווה לעשות תשובה, עלֿידיֿזה כולם מתקבצים ובאים לבחינת יום רביעי, לחתונה, ומתחיל להתנצנץ אור השבת על כולם, ואז הם זוכים כבר לראות את התכלית ונעשה בחינת שבת, ותיקון הברית לכל הבריות כולם, וכאשר אדם נכנס לחופה בקדושה וטהרה, אז עלֿידיֿזה כבר נמחלים לו כל עוונותיו, והוא יכול לזכות לכל מיני טובות שיש בעולם הזה ובעולם הבא.

שלושת האבות אברהם יצחק ויעקב (שזה בחינת א-ל, אלוקים, ה')[ב], הם בחינת ההכנה של היין, כי כאשר מביאים את הענבים לגת זה מרמז על אברהם אבינו, שהוא החדיר בכל העולם את כל הענין של האמונה, והיה מגייר אותם ומביא אותם לתכלית, ולכן כולם בניו של אברהם אבינו הנאספים אל הגת, אל יצחק, ויצחק זה כאשר דורכים את האדם, שזה מידת הדין (שקודם לחסד של אמת)[ג], ובשעה שיוצא היין זה כבר בחינת התפארת התגלות היופי וההדר שזה בחינת יעקב אבינו, שמיטתו שלמה, ונאמר עליו בגמרא שלא מת.

לתכלית אפשר להגיע רק ע"י צמצומים, וכל מיני ירידות וכל מיני קשיים, וכל מיני חושכים עד שאדם יכול לזכות להגיע אל האור של הגאולה, ולכן דייקא סמוך לזמן שיזכו להגאל, בחינת עקבתא דמשיחא יהיו דייקא אז כל מיני צרות על העולם, לפני השבת של כל העולם, שאז כבר יהיה ענין של חירות המוחין שמחה שלום ושלוה, וזה בחינת סוד היין שהוא משמח, כי דייקא מחמת הצמצומים זוכים לקבל את הברכה, כי אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין (הרע) שולטת בו, היינו שהוא סמוי מן העין (תענית ח), ולכן כל הצמצומים וכל ההסתרים והחושכים זה בחינת סמוי מן העין, שזה כל הדין של יצחק שכהו עיניו מראות[ד], והכל זה כדי שנזכה לתפארת של יעקב, להתגלות מלכות ה', היינו לשלמות של ביתֿהמקדש, ויעקב קראו בית, "בית אלוקים וזה שער השמים".[ה]

אמר אחא בר יעקב: בתחילה היו ישראל דומין כתרנגולים שמנקרים באשפה, עד שבא משה וקבע להם זמן אכילה (יומא עה), בבוקר ובערב (רש"י)[ו] כדי שיאכלו בביתם ותשרה הברכה במעונם, כמו שנאמר "ואכלת ושבעת וברכת", שדייקא כאשר קובע סעודתו בריחוק מעיני הקליפות, אז יש שמירה ויש ענין של הברכה, ונעשה בחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו", כי ע"י הצמצום שעושה בעצמו בימות החול, עלֿידיֿזה דייקא נעשה שמח, בחינת "עשיר השמח בחלקו", ומצויה הברכה במעונו ויש השראת השכינה, ולכן משה צמצם אותם כדי להרחיק את ההזק של הקליפות, ועלֿידיֿזה נעשה להם "הצנע לכת עם ה' אלוקיך", והברכה מצויה ושורה בכל מעשיהם, אבל בשבת שאין את החשש מפני הקליפות, לא צריך כ"כ שמירה שיהיה סמוי מן העין, ואפשר בריש גלי לאכול ולזמר שירים, ועיקר העונג שבת זה דייקא על ענין האכילה, שיאכל בהרחבה וירבה בסעודות בלי כל חשש, ומאחר והשבת היא כל כך גבוהה, מעין עולם הבא, לכן היא כמו העולם הבא שנקנה ביסורים, ויש מניעות דייקא בשבת, כי אז יכולים להעלות את כל הטוב מן הקליפות, ולהמשיך ברכה לימי השבוע, ויהיה שמור גם בהם מתאוות אכילה, ומן הקליפות הנותנות עיניהם לטמא את הברכה והקדושה שנשפע לו מקנין השבת וקדושתה.

ודייקא ע"י אכילת שבת בקדושה אפשר להמשיך על עצמו כל מיני קדושות נוראות, וכל מיני השגות נוראות שנמשכות עליו לששת ימי החול, וכמו שידוע על סעודה רביעית שהיא סעודת מלווה מלכה, שעל ידי קיומה ממשיכים את קדושת האכילה והברכה גם אל אכילת שאר ימי השבוע, שיהיו בחינת כלים והכנה לסעודת שבת הבאה, כבחינת שמאי שהיה בכל יום מוצא מאכל מובחר ושומרו לכבוד שבת קודש, ואת הישן מאתמול שירד בטיבו, הוא היה אוכל באכילותיו שהיו לו במשך כל ימי השבוע, נמצא שכל אכילותיו היו לכבוד שבת, ובאמת כל הסעודות שאוכלים בששת ימי החול הם בחינה של כלים לסעודות של שבת, שהן התכלית והעונג והשמחה שאז כולם שרים ומודים ושובתים מכל מלאכה, ויש אחדות ושלום בין כולם, וכאשר אוכל כך בקדושה וטהרה בשבת, זה מאיר ושומר על הטריות והברכה למשך כל ימי השבוע, ויהיה לו כלים לאכול גם את הלחם ואת הסעודות של ימי החול בקדושה וטהרה משבת לשבת בלי שיפול לתאוות אכילה, ואז הוא יכול לאכול ולשבוע ולברך ברכה גם בששת ימי החול, ויזכה לסעודות שבת הבאה בקדושה וטהרה, ותתגלה רק בחינת הטוב, ויתעלה יותר ויותר מעלה מעלה משבת לשבת, ומחמת שאדם זוכה לאכילה בקדושה וטהרה בכל ימות השבוע, אז עלֿידיֿזה הוא משבר כבר את כל תאוות אכילה, ומתגלה כל ענין הברכה גם במקום שהיה חשש מעיני הקליפות, כי הוא הגיע לחרות המוחין גם בימי החול ותשרה השכינה הברכת השבת בכל.

הרמב"ם אומר שע"י האכילה נתהווים הדמים בגוף, ואם אדם אוכל דבר טמא, או שהוא אוכל בתאוות אכילה חלילה, עלֿידיֿזה מתבלבלות מחשבותיו, ויכנס בהן כל מיני דברים זרים חלילה, ויכול גם לרדת לענין של עשית כל מיני דברים שליליים ח"ו, כי אם אוכל שלא בקדושה ועושה כל מיני תנועות מגונות, או כל מיני תאוות יתרות, וכל מיני דברים שזה לא על צד הקדושה, אז עלֿידיֿזה הדמים שבחלל השמאלי הולכים ומתגברים, ושוטפים את כל הגוף ועולים למוח, ועושים אותו ההפך מחרות המוחין, ונהיה בחינה של עבד, מזוהם בכל מיני תאוות ומידות רעות, כמו שידוע על מרבה שפחות ועבדים, מרבה רעות בתוך ביתו (פרקי אבות), אבל הגוף של הצדיק שאוכל בקדושה וטהרה לשם שמים, זה הגוף הכי נקי בכל הבריאה כולה, והדמים שלו הם זכים כמו מי מעין, ואין שם שום עכירות ופגם במחשבות, ולכן כאשר אדם מקשר את עצמו לצדיקים הללו, עלֿידיֿזה הם מטהרים אותו כבחינת מקוה טהרה, ונותנים לו לב חדש, ומנקים ומטהרים את החלל השמאלי, ונותנים בו דמים זכים, ונטהרות מחשבותיו מכל שמץ טומאה ופסול שהיה לו קודם לכן, כבחינת היין בזמן ששוקטים שמריו ושוקעים בעומק הבור, והיין כולו נשאר צלול וזך מבושם במיני ריח טוב.

חשוב לעשות התקשרות לצדיקים כמו ענין של מקוה טהרה, כי עלֿידיֿזה אדם מזכך את דמיו ומטהר את גופו, כי הצדיק כל כך טהור עד שכבר לא שולטת בו רימה ותולעה גם לאחר מיתה, ולכן העולם פוסעים אליו גם לאחר מותו, כמו שמצינו אצל כל הצדיקים שבכל הדורות, שהעולם היו נוסעים אליהם ועולים לציונם הקדוש וממשיכים לקבל מהם את ההתקשרות לקדושה גם אחרי הסתלקותם.

 ואפשר להקשות כל מיני קושיות, מפני מה לנסוע לצדיק ולהשתטח על קברו אחרי מותו, הן כבר קבלו את כל הכבוד בחייהם וכתוב בתורה: "דור דור ודורשיו", ומשמע שאין מלכות של דורות קודמים נוגעת במלכות של צדיקי דורנו אנו, ולמה שיסעו עליו אחר מותו? אלא הענין שנוסעים לציונים הקדושים זה ענין של ההתכללות שיש לבני דורנו בכל הדורות כולם, כי הדור של הצדיק וכל אותם שראו אותו נתנו לו כבוד, אבל הדורות הבאים לא ראו אותו וע"י שהם נוסעים אליו, בכך הם עושים המשכה לאורו גם עליהם, והם מקבלים חיות של קדושה בציונו, וזה מחמת שהצדיק הגנוז זכה ונכלל במקום שנכלל, ומשם הוא מקרב את הכל להשי"ת, ומטהר את כל הבריאה, ונותן להם כל מיני ריחות טובים מגן עדן העליון, כמו שר' יהושע בן לוי היו יכולים לקלוט ממנו ריח גן עדן, וכל מיני בשמים עליונים, ובעצם כל מה שהיו משיגים העולם ממנו, זה הכל היה נמשך רק מבחינת הריח בשמים טוב שהיה נודף מן הבגדים של הצדיק, ואפילו שהבגדים של הצדיק זה רק לבוש שלו, אבל היה בכוח של הריח שנדף מהם לטהר את העולם ולעוררם ולקרבם לאמת, וכמה שהצדיק משיג יותר בחינת גן עדן, אז באמת יותר ויותר אין העולם יכולים לתפוס בו, ובפרט הסטרא אחרא השולטת בעולם שהם רק ענין של חיצוניות, שכל התפיסה שלהם בצדיק היא רק בבחינת "ותתפשהו בבגדו", וכשעוזב את בגדו בידה, נשאר מכל הענין של הצדיק, רק ענין של צחוק, כדברי אשת פוטיפר: "הביא לנו איש עברי לצחק בנו", כי הצדיק עצמו אי אפשר לתפוס בו שום דבר, וכל תפיסה בו זה רק בבחינת "ותתפסהו בבגדו" שזו רק תפיסה בחיצוניות, ודייקא כאשר אדם מוסר את עצמו כבחינת הענבים, ומבטל את עצמו בגת כדי לזכות ולהבין את מה שיש מעבר לבגד את בחינת היין, את כל מה שיש בפנימיות בתוך הגוף, אז הוא זוכה להטהר מכל השמרים והריח רע.

כמו שמסופר על בעל ה"עבודת ישראל" (הרב המגיד דקהילת קודש קוז'ניץ) ככה מספרים עליו, שלפני פטירתו הבן שלו תפס אותו ואמר לו, אבא, אבא אל תסתלק! ובכה הרבה, אז הוא אמר לו, בני! אני חייב להסתלק, וכבר אינני נמצא כאן בתוך גוף, אבל הבן אמר לו אבא! אני מרגיש אותך, ואני ממשש אותך ומרגיש שאתה עוד פה איתנו בגוף, אז הבעל "עבודת ישראל" הקדוש אמר לו: בגלל שאתה ממשש עם הגוף שלך, לכן אתה מרגיש גוף, ואם לא היית כל כך בתוך גוף שלך, כבר היית גם אתה רואה ומבין בעצמך שאין לי כבר שום גוף, ובאמת הצדיק כל מה שנתפס ומשיגים בו עתה, שזה רק בחינה גשמית, זה רק בבחינה של בגד לנשמה שכל מה שאפשר לתפוס בו זה בבחינה של "ותתפשהו בבגדו".

כל העולם הוא הצדיק, כי הכל נכלל בטוב, והטוב הזה זה הטוב שהיה הגוף של אדם הראשון לפני החטא שכל הנשמות היו נמצאות בו, ובתוך הגוף יש דם "והדם הוא הנפש", וזה ענין של תפילה, ובשעה שהצדיק חי עולמים מתפלל הוא נותן את כל הדם שלו, והוא כולל את כל העולם עמו בתוך תפילתו, ומעלה את כל הנשמות לבחינה של טוב, ומבטל את הרע לגמרי, וכל העולם הם עמו בבחינה של התקשרות לטוב ולקדושה, ועלֿידיֿזה הכל נטהרים והגוף נהיה זך וטהור והמוחין בני חורין.

וכאשר יש לב טהור ומוחין קדושים וטהורים, כבר יכולים לאכול בקדושה כל ימי החול, כי יש את השפלות וענוה של משה, ואינו תופס כלל מקום כאשר הוא בהתקשרות לצדיק, וקרוב לתכלית האחרון אל השכל, והדעת של הצדיק שהוא בחינת היין, ועלֿידיֿזה נעשה שמחה ואחדות בחינת חתונה – קבורה, כי הצדיק זו הנשמה של כל הבריאה, והוא בחינת השבת מקור כל הברכות והטוב, והוא כולל את כל הכלים וגם כולל את כל ההכנות אשר נעשו בששת ימי החול, כי הם ההכנות לכבוד שבת קודש, לכבוד הנשמה הטהורה שהיא חלק אלוק ממעל, ונעשה שלמות מכל הבריאה ומקבלים מהצדיק, מהלב הטהור חיות ואור רוחני אין סופי, כי הלב הוא האמצע המלך בגדוד, ולכן הוא המשפיע את כל הטוב לכל הגוף, והבחינה של החתונה נעשית ביום הרביעי, כמו שאמרו חז"ל בתולה נישאת ביום רביעי, ושם עוד יש סכנה, כי יש גם צד שמאל, אבל כאשר נעשה בקדושה וטהרה בחינת יום הקבורה יום ההילולא של הצדיק, אז כבר הכל "שמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר" (איוב ג, כב), אז כבר יש שלמות של הלב הנותן בכל עת טעם וריח טוב, ונתקן עצו כבחינת האתרוג שהוא הלב, שהוא כל ההדר והתפארת של הבריאה, שהוא הצדיק, בחינת יעקב האמת והתכלית, שהוא עץ הדר, היינו שדר משנה לשנה שהיה עוד דר מקודם לבריאה, וגם יהיה נשאר אחרי הכל שיש בו את שלמות של הכל.

הרשעים הם ברשות ליבם, כי הם נשלטים ע"י צד שמאל, והם לא יכולים לעשות כלום, כי הם בבחינת אחרי החטא, וכבר נסתמו עיניהם מלראות בטוב, והדרך חזרה נחשך מהם, אבל הצדיק שהולך באור, עלֿידיֿזה הוא שולט על כל דבר שיש בבריאה, שזה בחינת הגוף שלו, ולכן כל הבריאה בידיו של הצדיק כבחינת "ידי משה" שעושות מלחמה נגד עמלק שבשבילו נברא העולם, כי הוא יכול לשמור על הכל, כמו שאמרה יוכבד על משה "ותרא אותו כי טוב", כי בר קיומא הוא שהתמלא הבית אורה והיה מהול. והעיקר זה הלב והכל נמשך מן הלב, מן היום הרביעי, מן החתונה שזה האמצע בין שבת לשבת, בין הראש לסוף של הבריאה, וכאשר יש לב שלם ביראה ואהבת ה', אז צריך להזהר ביותר מכל ענין של ניאוף וכישוף שלא תפגם שלמות האתרוג, שלמות היראה ואהבה, ולכן צריך לשמור הברית כי הנואף פוגם ועושה חור בלב, פוגם באתרוג ונסתלקים הצדיקים בגללו, ולהפך אם שב ומטהר עצמו מטומאה זו נעשה לו שלמות המיטה כיעקב, וזוכה לדברים הרבה, והצדיק צומח ומתגלה ומאיר את העולם בהדר תפארתו של יעקב.

הרמב"ן מסביר שלא יכולים להיות בליבו של אדם יחדיו בו זמנית יראה ואהבה שהם שני הפכים המנוגדים, כי אם הוא מתיירא ממישהו היראה מרחיקה ויוצרת פירוד שהוא הפך לאהבה, ולהפך אם אוהב מישהו אז כל כך מתקרב אליו ומתבטל בו שבטל ממנו ענין היראת כבוד, אבל אצל ה' יתברך שייך שישכנו יחדיו שני הפכים של יראה ואהבה בשלמות יחדיו, כי ה' יתברך הוא אינסוף, והוא גדול ומרומם למעלה למעלה יותר מאשר אפשר בשכל והבנה לתפוס, שזה ענין של שלמות היראה, ועם כל זה הוא שוכן איתנו בתוך הטומאה שזה ענין של שלמות האהבה, ורואים שאצלו שייך שישכנו בשלמות שני ההפכים של יראה ואהבה יחדיו, והחסרון הוא רק אצלנו כדברי הרמב"ן.

 הגאולה תהיה דייקא ע"י שתהיה התגברות של האהבה בעולם, כי מחמת שנמצאים עתה בגלות שזה בחינת אחרי החטא, נעשה הסתר פנים ולא יכולים לראות את ה', יש מסכים וצמצומים שזה בחינה של קליפות, וכל העולם נמצאים בפרודים ופגמים, וכל זה נגרם רק מחמת שחסר לנו מעט אהבה בשורש, ודייקא ע"י שנעורר את האהבה שלנו למטה יותר ויותר, עלֿידיֿזה תימשך עלינו אהבה אין סופית מלמעלה, ויהיה כבר יום שהוא בחינה של חתונה, ותהיה התגלות של יום הקבורה של יום השבת, ויהיה שלמות האהבה בחינת עולם הבא גם בעולם הזה בבחינת יום הרביעי, ועלֿידיֿזה ה' יתברך כבר ישוב לירושלים, ויבנה את ביתֿהמקדש השלישי מתוך שמחה וטוב לבב, וכל הלבבות של כולם יהיו מלאים באהבה, ומחמת שהלב יהיה מלא אהבה יראו בכל רק בחינה של טוב, עלֿידיֿזה תוכל כבר להתגלות גם היראה בשלמות, ויהיה ענין של חידוש נפלא, כי יהיה גם הפחד יצחק כולו רק טוב, ולא תהיה עוד הסתלקות של הצדיקים ושל גופים, כי יהיה אפשר ליראה (לגוף) לשכון ביחד עם האהבה (הנשמה), ועתה בגלות מחמת שהיתה יותר יראה מן האהבה, לכן נעשו כל מיני פירודים במשך כל הדורות, ומה שכתוב שיראה קודמת לאהבה זה דייקא כשאדם עדיין בבחינת ימי החול, ונמצא בסכנת הקליפות, ואמרו כן כמשה שתיקן סעודות, וזה כדי לשמור על הברכה, כי צריך להיות סמוי מן העין, שמור ומוצנע מעיני הקליפות, אבל כשזוכה כבר לשלמות הברכה, לבחינת השבת, דייקא אז כן צריך להשליט את האהבה על היראה, ועלֿידיֿזה מתגלה היראה שגם היא בחינה של טוב.

באמת עיקר ההשתלשלות של עגל הזהב וכל מה שקרה שם, זה דייקא מחמת שהיה להם חסרון באהבה, והיה להם יראה יותר מאהבה, והיא הלכה וגדלה עוד והאהבה גם היא הלכה והצטמצמה יותר ויותר, עד שכבר לא היה להם עוד שום נקודת אהבה בלב, ונעשה שבירת הלוחות והסתלקות השכינה, עלֿידיֿזה הגיעו למצב של פסל, ואם היה להפך שהיה להם יותר אהבה, אז עלֿידיֿזה הם היו יותר ויותר אוהבים, ויותר ויותר משתוקקים ומתגעגעים אחרי ה' יתברך, ובוודאי שכבר לא היה שייך פרוד כזה ממנו יתברך, ודייקא מחמת שהם שמעו את קולו של ה', ולא יכלו לשמוע יותר ואמרו למשהֿרבינו: "דבר עמנו אתה פן נמות", כי כמעט פרחה נשמתם בדברו עמהם, בחינת: "נפשי יצאה בדברו" (שיר השירים), ומזה התגלגל שנעשה יראה יותר מן האהבה, וזה מה שצריכים לתקן, צריכים לחזור ולהגדיל את האהבה, ולהגיע לכזו אהבה כמו שהיתה להם במתן תורה, שכספו כולם אליו יתברך עד כלות נשמתם, והיו בחינת מאורסים אליו, כבחינת חתן וכלה במדבר, שהם עדיין אסורים זה לזה,[ז] ובזמן מתן תורה בגלל התגברות הקרבה הזו הם כבר לא רצו עוד לשמוע את ה', כי מחמת שבאמת אם היה ה' ממשיך לדבר, אז עלֿידיֿזה היתה כבר פורחת נשמתם מרוב האהבה שהיתה בליבם, אבל דייקא בגאולה העתידה אם יהיה יותר אהבה, אז עלֿידיֿזה דייקא כן יוכלו לשמוע את ה' יתברך בעצמו, ולא תפרח נשמתם ויוכלו לשמוע את כל הדברות כולן מה שלא זכו במתן תורה.

 ובאמת זה פגם הכי גדול שהיו נצרכים להפסיק ולהרחיק את עצמם מן ה' יתברך ומאהבתו האין סופית, וזה מפאת היראת כבוד - רוממותו שהיתה להם, הרי וודאי שזו לא דרך ארץ ולא מן החכמה שבשעה שידבר אדם איתו הוא פתאום יפסיק אותו, כמו שנאמר "איזהו חכם שאינו מתפרץ לדברי חברו", והוא קושיא עוד יותר גדולה, איך מפסיקים את ה' יתברך בעצמו, ועוד הרי שה' יתברך יודע מה שהוא עושה, ואם שומעים את ה' מדבר צריך להיות בהתבטלות אליו, ולא להקשות שום קושיא, בחינת "דבר אתה פן נמות", והתשובה היא כי בוודאי שגם הם היו מבוטלים לה' יתברך באהבתם אליו, ואיך זה שהם אמרו לה' להפסיק, והיה להם כח וחיל להגיד לה' להפסיק, אלא שזה מכוון שזו היתה גאולה קודם זמנה, ואם ה' יתברך היה ממשיך לדבר עמהם עוד, אז הבריאה היתה מגיעה לתיקון השלם לבחינת הקבורה, וכל הגופים היו מגיעים להתכללות אחת עם האדם הראשון עם הנשמה, אבל ה' יתברך כדי למשוך את הגאולה שתהיה בזמנה הראוי לה, עשה המשכה למשה שהוא ידבר והוא ימשיך את הקול שלו שישתלשל וירד ממנו לכל דור ודור, ובאמת ה' יתברך הוא זה שמדבר מתוך גרונו של הצדיק, כמו נאמר שכינה מדברת מתוך גרונו, וכל הקולות ששומעים זה הכל בחינת הפטיש יפוצץ סלע של הקולות של עשרת הדברות במעמד הר סיני, שעדיין לא שמענו ישירות ממנו יתברך, וזה קול רוחני למעלה מן השכל של ששת הימים, הוא קול שלמעלה מן העולם שהוא בחינת קול השבת, הכולל את כל הקולות של העולם, שהם רק הכנה וכלים לבחינת השבת, ולמי שנמצא מצד הלבוש והדין וכו', אז כל הקולות נראים לו בלבושים של כל מיני טומאה וכל מיני פניות, אם הוא לא זוכה ומתעלה ורואה רק את הנשמה, אבל באמת הקול של הצדיק הוא נמשך ומשתלשל אלינו מן השמים מכרסיא דיקרא מכסאֿהכבוד ויורד עד התהומות הכי עמוקים, והוא יוצא מלמעלה הכי הכי למעלה בבחינת בת קול, והקולות של העולם של הטומאות והפניות הם באים מלמטה מן התהומות, (בחינת בלועי קורח שזועקים "משה אמת ותורתו אמת").

ע"י הדיבור של הצדיק אשר שכינה מדברת מתוך גרונו, הוא ממשיך עלינו את הקול של ה' יתברך שבא מלמעלה מגן עדן ועושה לו המשכה בעולם למרות הצמצומים, והוא זורק ניצוצות של אור בכל מקום ובכל מיני הצמצומים, וזה בחינת "פטיש יפוצץ סלע", וכאשר תגיע הגאולהֿשלמה אז יוכלו לשמוע את הקול של ה' יתברך ישירות מבלי שתפרח נשמתם ותהיה התכללות של אהבה עם השי"ת למרות כל הפחד, כי יגיעו לענין של שלמות באהבה, ומתוך זה גם לשלמות היראה ולא יהיה עוד ענין של שבירת הלוחות ושברון לב ופרוד, ויוכלו לשמוע את השי"ת בכל הבריאה כולה, ויזכו לשלמות האור שהתחיל להשתלשל ממשהֿרבינו ומאיר בכל הדורות, ועוד פעם מתגלגל וממשיך לעם ישראל את כל האור של עשרת הדברות שלא זכינו לו במתן תורה, ומחמת שנמצאים בכל מיני צמצומים וכלים, לכן צריך שמירה יתירה שלא יהיה ענין של שבירת הכלים ושבירת הלב של ישראל ח"ו, ושלא יהיה להם שום חסרון בכלים של חסד ואהבה, ויהיו כבר בשלמות לגמרי כדי שיזכו לקבל את כל האור הנפלא האין סוף ה' יתברך בעצמו, עם שכל יראה ואהבה השקולים למשהֿרבינו, שהיה מדבר עם השכינה בלי ענין של שבירה ואחז את הלוחות בשתי ידיו בגבורת לב.

בעת הגאולה השלימה ישמעו את הקול של ה' יתברך בעצמו, כמו שאמרו חז"ל שכל אחד יעיד וידע מגדולת ה', והקול של ה' ישבור את כל התאוות, ויהיה נעשה ענין של צחוק מכל הלבושים בחינת "אז ימלא שחוק פינו", ויהיו גם לבושים שיהיו בידים של הקליפות, בחינת אשת פוטיפר "ותתפשהו בבגדו", והם יתגלו בקלונם וטפשותם, היינו "הביא לנו איש עברי לצחק בנו", וגם בפנימיות יהיה נעשה מהלבושים ענין של צחוק, כדברי שרה "צחוק עשה לי ה' כל השומע יצחק לי", שזה ענין צחוק שיהיה נעשה גם ממידת הדין דקדושה שהיתה בעולם, שזה היה כל הדריכת ענבים, אבל בזכותה זכינו להיות בני אברהם, ולקבל שלמות של אהבה שמתגלה בסוף בבחינת יעקב, שזה ענין של התגלות השמחה והשלום, והכל ישובו אל ה' יתברך מאהבה, ויהיה בין כולם אחדות שלום ורעות בלי פירוד באופן שיהיה לב אחד ועם אחד ויבנה המקדש, בחינת "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כי כל מה שעדיין אנחנו לא פוסעים לביתֿהמקדש, זה רק מחמת החסרון שיש במידת האהבה, ולכן ע"י נגינה באהבה ואחדות דייקא נזכה לבחינת שלמות האהבה, ונזכה לבחינת יום הרעדה התגלות שלמות היראה, ולא יהיה נעשה שברון לב, ויהיה לכל רק ששון ושמחה של חתונה.

אדם אשר השיג כל מיני יראות בעבודת ה', אם אין לו מקודם שלמות באהבת ה' באהבת ישראל ואהבת התורה הקדושה, זה הולך ודועך, כי אם יש פגם באהבה, אז מתחילה ירידה בעבודת ה' ומתקרר להט ליבו, ובכל דבר שבעולם נעשה לו בחינת חסרון פרוד ושנאה, בחינת ויבוא עמלק, ונעשה קנטור על בר ישראל וכל מיני קנאה ושנאה שזה שובר עוד יותר את האהבה וחום הלב, והופך לבסוף את האחדות לפרוד, וכשאין מספיק אהבה כנ"ל, אז נעשה מזה חור בלב והכנף המעופף של אהבה נשבר. ונשאר רק כנף של יראה, וכאשר הוא מנסה ומתאמץ לעבוד את ה' עם היראה הזו שנשארה לו, זה גם נשבר ונעשה לו מרה שחורה, והוא עוזב חלילה את עבודת ה' לגמרי, וההתחלה היתה שהיה לו חסרון באהבה, אבל אם מעורר ומחזיר אליו את האהבה, אז עלֿידיֿזה היא מצמיחה עוד אהבה ומולידה בו לבסוף גם את ענין שלמות היראת ה', ואין שבירת לב.

"ראשית חכמה יראת ה'", אבל זה דייקא אם יש מקודם את ענין החכמה, כמו שנאמר ראשית חכמה ואח"כ יראת ה', והחכמה כבר כוללת בתוכה את שלמות האהבה, כי החכמה הגדולה היא, כאשר יש לאדם שכל לאהוב ולהעניק חום ואהבה בלי שתלוי בדבר, וזה אפשרי רק ע"י החכמה, כי היא מביאה אותו לעומק של התקשרות שלא תהיה לו עוד אהבה פגומה שתלויה בדבר, כמו שנאמר: "והאדם ידע את חוה אשתו", ומפרש בעל התניא שאדם ידע בכלי החכמה שבהם נעשית הראשית של התקשרות האהבה, והתכללות הראשונה שהיתה עוד לפני הבריאה בין אדם וחוה, שהיא עוד קודם לחטא, כי בהתחלה היה רק ענין של חכמת ה', והכל היה נכלל במחשבתו יתברך שרצה לברוא את העולם, ואז לא היה כל פרוד ממנו, והכל היה באחדות ואהבה, בחינת "בדעתו תהומות נבקעו", כי כאשר אדם אוהב את ה' באמת, אז באהבתו עליו הוא זוכה גם להיות כולו רועד מיראת ה', שזה בחינת פחד יצחק וזוכה לשלמות בחינת יעקב, שזה יהיה בגאולה ענין של "וגילו ברעדה", שכל האהבה שלו לה' היא גם כללות של יראה נוראה מאד.

כדי שתהיה הברכה במנין בלי שיהיה שלטון לעין הרע, אדם צריך לעשות לעצמו כל מיני ענין של סדר, ולמנות ולקצוב לו זמן לכל דבר, כמו שמשה עשה להם במדבר, שקבע להם זמן מוגדר לאכילה לתפילה ללימוד תורה ולשינה כדי שתשרה הברכה במעשיו, כמו שנאמר "ישנתי אז ינוח לי" (איוב ג, כו) שזה ענין של זמן לישון, שזה שמונה שעות שינה, כי כאשר ישנתי משך זמן כנ"ל של אז גימ' שמונה, אז ינוח לי וירפא לי, כך מפרש התולדות יעקב יוסף (ברכות נז), שדייקא דרושה שינה של שמונה שעות לענין רפואה[ח], ומחמת שאדם מסתפק ועושה לו זמן מנוי וקצוב לכל דבר ודבר, אז עלֿידיֿזה שורה הברכה, כי נעשה כל דבר סמוי מעיני הקליפות. ועיקר הענין זה למנות ולמדוד את הזמן, ולעשות אותו לכלים, כדי שיהיה לו הרבה הרבה זמן מנוי וקצוב, הרבה כלים לכל דבר שנצרך לו, באופן שיהיה לו כלים במוח להכניס את כל האין סוף ברכה שנמצאת עד בלי די, בלי שהוא יתבלבל ויאבד שליטה, כי נעשה לו הרבה מקום וכלים שיכול למלא שם את כל היראה והאהבה שבליבו, ואם אין לאדם כלים במוחו אז הוא לא יכול לקבל שם את ליבו, ונעשה ענין של פגם ביראה ובאהבה שנשפע מליבו, עלֿידיֿזה היראה בורחת האהבה בורחת לו.

אומרת הגמרא כתרנגולים המנקרים באשפה, שזה בחינה של בלי כלים, ולכן בורחת להם ונופלת להם היראה והאהבה, ונתפסת אצל הקליפות רחמנא לצלן, לכן בא משה ותקן להם סדר יום, כמו שנאמר שקבע להם זמן סעודות.

והנה השכוי הוא סמל להצטיינות בכל ענין של השכמה וסדר, כי התרנגול הוא זה שעוסק להשכים בבוקר ומעורר ומזרז את כולם בעבודת ה', ולכן זו קושיא למה דייקא כתרנגולים שהרי הם אלו שמצטיינים בענין הזמן? ובכן: התרנגול, השכוי זה גם ענין של החכמה, כמו שנאמר הנותן לשכוי חכמה בינה ודעת, וזה המוח ששם יש את החכמה בינה ודעת, ושם יש הבדלה בין יום ללילה, וזו העיקר לכל התבוננות שיש אצל החכמה, ומי שיש לו שלמות המוחין, יש לו כלים לשמור את האוצרות שיש לו בלב שזה האהבה והיראה, על כן שני חלקי הלב שמאל וימין נמצאים אצלו על תיקונן, כי הוא בחינת שכוי, מלא בחכמה בינה ודעת, ועליו מברכים את ענין הדעת על שהוא סמל להבחין בין הטוב לבין הרע, ולקבל בכל מצב שיש את בחינת הטוב והרע ביראה ואהבה, ואין לו שום חילוק ביניהם, והוא תמיד זה שקם ראשון ועובד את השם בכל התנאים, אפילו ברע הוא עובד ה' ביראה ואהבה, וכאשר משהֿרבינו ראה שעם ישראל שהם בחינת החכמה בינה ודעת של העולם הדומים לתרנגולים המנקרים באשפה, ראה שהיראה ואהבה באשפה, שהיראה והאהבה שלהם נפולות, והמוחות שלהם במקומות מגונים ולא עובדים כראוי, ומנקרים באשפה בכל הבלי העולם הזה, והם לא יודעים להעריך מה זה יראה ואהבה של ה', אז הוא הבין שהם פגומים בכלי השכל שלהם, ששם אין להם כלים של זמן כראוי, ולכן תקן להם והסביר להם את החשיבות שיש כלים של זמן במוחין, זמן שאז יכולים להכניס למוחין את האוצרות של יראה ואהבה כי נעשה סמוי מן העין, ושם נמצאת הנשמה בחינת: "הצנע לכת עם ה' אלוקיך", לכן הוא ציווה אותם שיעשו להם סדר במוח, ויהיה אז אפשר להכניס את הלב, וכאשר זוכים לעשות כלים של זמן במוחין, כבר תאהבו איש את רעהו באהבה שאינה תלויה בדבר, ותוכלו לכבד איש את רעהו בשלמות היראה, ויהיה נעשה ביניכם כזאת אחדות, בחינת זכו שכינה ביניהם, עד שתוכלו כבר לקבל יראה ואהבה עליונה, ותקבלו חכמה בינה ודעת חדשים מפי עליון.

הגמרא אומרת שיש ג' מלאכות ביין, שמביאים לגת והדריכה בפועל ולבסוף שהיין זב מן הענבים, ומחמת שהיהודים נמשלו לגפן, לכן לכל יהודי ויהודי יש את הג' בחינות הללו כפי שהסברתי, שזה מרמז על שלושת האבות, ושלושת הבחינות של יראה אהבה ושכל שיש בו ענין של הפסד ודריכה כבחינת הענבים בגת, ואחר כך נעשה שכל חדש ונעשה יראה ואהבה חדשים בחינת יין המשמח, ונעשה לו כבר ראיה רחוקה אל התכלית, וכאשר אדם זוכה לראיה דקדושה, עלֿידיֿזה גם היראה שלו והאהבה שלו באים על תיקונם, וזה בחינת שלמות הלב, כי אדם לא יכול לזכות ליראה ואהבה בשלמות כל עוד שיש לו שכל פגום, כי דייקא עיקר האהבה והיראה שהם האוצרות והקנינים של העולם הזה, אי אפשר לזכות להם כי אם רק ע"י שכל דקדושה, ולזה זוכה כשהוא כבר בסוף התהליך שהוא כבר יין בפועל שזה מרמז על איבוד הדעת, הסילוק בשכל הקודם שהיה בו במוחו שהיה בבחינת ענבים והיה בראיה פגומה וקרובה לעצמו, בבחינה של "אל תהיו זונים אחרי העינים והלב".

לכן צריך את כל השלבים, בתחילה לסלק את השכל החיצוני בחינת ענבים שזה שכל שרואה רק הבדלים ופרוד, וע"י הדריכה בגת זוכים לראיה רחוקה אל התכלית הנצחית, שהיא בחינת היין שזוכים לקבל שכל חדש וקדוש מלא שמחה וטוב לבב, וכאשר הוא רואה את הכל טוב, הוא לא יכול להבדיל בין טוב לרע ובין ארור לברוך, כי הוא רואה רחוק מאד, והשכל שלו מתבונן והולך ורואה הויה אדנות בכל עת ורגע שזה מרמז על האחדות השלמה שאין שם בכלל שום פגם ופירוד, ומחמת שרואים את הכל באחדות שלמה, לכן נקראת החכמה ששם יין המשמח, ונעשה ענין של פורים לכולם וזוכים לשלמות המוחין, ואפשר להכניס את כל הלב ולזכות לבחינת התכלית שיהיה לעתיד לבוא שיהיה בחינה של "וגילו ברעדה", גילו זה ענין של אהבה ורעדה זה ענין של יראה.

בפורים נעשה התחדשות של הג' בחינות הללו של היראה של האהבה ושל השכל שזה היין ששותים שמסלקים את השכל החיצון, וזוכים לשכל דקדושה שאין בו כבר שום הבדל בין טוב לרע, ואיתו כבר רואה שלמות בלי פירודים ולבושים, ורואה רק נשמה שמהוה את כל הבריאה, ולכן נעשה בו גילה, שהוא ענין של קרבה של חתונה, כי פורים הוא זמן של שמחה ואהבה והתכללות, ומקודם היה בו ענין של רעדה שהיה בריחוק ופרוד גדול, לכן שלושת הבחינות הללו של מלאכת היין, זה מרמז על התהליך שכל יהודי ויהודי עובר עליו בחייו, בשביל לזכות לשמחה להגאל ביד רמה, שזה ענין של בנית ביתֿהמקדש בפועל, בזמן שהוא כבר יסיים את כל התהליך ויהיה בחינת יין, אז הוא כבר יבין להתבונן בשכל חדש על כל מצב בשלמות היראה והאהבה, ויזכה להמשיך את עצמו אל התכלית יותר ויותר, עד שהוא כבר יעשה ליין, ויקבל חכמה שלוקחת את כל היראה והאהבה הנפולה, ומחברת אותן והופכת אותן לטוב, וכל אחד כל עוד שהוא עוד לא נושע זה מרמז שהוא עדיין נמצא בשלב של הדריכה, ולכן הוא מרגיש יסורים שדורכים עליו ומשנים אותו עד שכבר יתחיל לזוב ממנו יין, שיהיה בשיעור של רביעית הראוי לברכה, שזה מרמז על יום רביעי וקידושין של חתונה, שאז יש את הענין של שמחה ובניה והתכללות בקודש, וכל עוד שהוא לא זב את השיעור הזה של ברכה, הוא באמת עוד לא ראוי לכל ענין של ברכה, כי לא יצא מבחינת ארור, ולכן לא ראוי לכל ענין החתונה והתגלות החכמה.

היסורים וכל מיני דינים זה מרמז על מידת יצחק כפי שהסברתי, אבל בתחילה מביאין אותו לגת שזה בחינת אברהם אבינו, בחינת "לך לך מארצך" וכו', ועלֿידיֿזה בסוף נעשה בו ענין של יעקב שזה התגלות התפארת העליונה, בחינת הברכה בפועל בקדושין של חתונה שנעשית על פרי הגפן, וזה הסוף העקב והקץ לכל הצרות והיסורים שזה ביתֿהמשתה, וביתֿהקברות התגלות ביתֿהמקדש בפועל, שהכל יוצא מיעקב שלמות המוחין המלאים בשלמות של יראה ואהבה בחינת חכם הרזים[ט] שהמשיח ילקט ויאסוף את כל הטוב מכל הענבים שעברו כל מיני יסורים ודריכות, ויבנה מזה את ביתֿהמקדש השלישי, בשמחה של חתונה בחיל וברעדה, והוא לא יחרב עוד כי הוא יהיה מאותה הבחינה שהיה הכותל המערבי עומד לעד, ושכינה לא זזה ממנו, כי הוא נבנה בדמעות וביסורים של ענווים עניים, ולכן כבר נשבע ה' יתברך בימינו, בזרוע קדשו לכותל שהוא לא יחרב לעולם, וזה בחינת השברי לוחות[י] שהיו מונחים בארון יחד עם הלוחות השניים.

כל מה שעבר על עם ישראל במשך כל הדורות, כל השפיכות דמים וכל הדמעות וכל הבכיות וכל הרצונות וכל הכיסופים וכל התפילות שאינן חוזרות ריקם, בזה יהיה נבנה ביתֿהמקדש שלא יחרב עוד, וכל הקירות והכתלים שבו יהיו נבנים מהלב של ישראל, ומחמת שהתפילות והדמעות וכל הדמים שנשפכו זה דבר שהוא הכי גבוה ואין למעלה ממנו, כי ה' יתברך בכל יום ויום רואה וסופר כל דמעה ודמעה שנפלה מעיניו של יהודי, וכל דם ודם שנשפך מגופו של יהודי, וכל תפילה ותפילה שיצאה מפיו של יהודי, וכל הדברים הללו הולכים ומתקבצים אל הלב שלו, ומזה הוא בונה את קודש הקודשים, ואת ההיכל, ואת המזבח, ואת כל הדברים הקשורים לביתֿהמקדש, ומחמת כל זה ביתֿהמקדש השלישי יקר לפניו מאד ולא יחרב לעולם, אלא אדרבא הוא כל הזמן יעלה ויעלה, ולא נשוב ריקם עם כל התפילות שלנו, שהשם לוקח אותן ומצרף אותן עם כל הדמעות ועם כל הדמים, והוא מקבץ את הכל ומזה הוא עושה את ביתֿהמקדש, שאין עוד מעלה יותר גדולה מאשר ביתֿהמקדש השלישי, שיעשה ענין של שלמות לב, שלמות יראה ואהבה, והכל יאמינו בו, והכל יאהבו אותו, ויפחדו ממנו ועלֿידיֿזה הוא לא יחרב, והכל יתבוננו בו ויראו שזה הבנין המפואר ביותר הפאר והיופי העילאי אשר אין כדוגמתו בכל הבריאה כולה, שזה ביתֿהמקדש שלשמה מתקבצים הכל ומשמה יוצא הכל.

והצדיק הגדול במעלה הוא בחינת הכהן הגדול, אשר משרת לפניו בקודש הקודשים, והוא לוקח את כל נשמות ישראל והוא לוקח את כל התפילות שלהם ביחד עם תפילתו, והכל כבר רמוז בכל פעולותיו כל מה שהוא עושה שם, והכל כלול בו, וכל הדמים שבגופו הם טהורים כבחינת היין המשמח, שעושה חתונה ויחוד בכל הבריאה, ולכן ביתֿהמקדש השלישי זה המקום הכי טהור בכל הבריאה כולה, ומרמז על המפת דרכים שכוללת הכל בקטן, ושם יש מקום לשכינה הקדושה, שהיא שלמות הלב שלמות הלוחות, שיהיה נעשה מכל אוסף השברונות לב והצעקות של עם ישראל, כל מה שהיה לנו במשך כל הדורות, שהשכינה היתה עמנו בגלות, ובאמת תמיד ה' יתברך שומע, בכל עת ורגע את קול הצעקה שבוקע תהומות ועולה עד כסאֿהכבוד של כל יהודי ויהודי, ואף צעקה אחת קטנה לא שבה ריקם, כי "בכל צרתם לו צר", ומחמת שמתקבצים לביתֿהמקדש כל הקולות וכל ההשתדלויות שעושים, וכל מיני דברים של יהודים טובים בכל דבר ודבר ובכל עסק שעושים בקדושה, אז עלֿידיֿזה כבר נעשה כל ענין הדריכת ענבים בגת כל הענין של ביתֿהמקדש בפועל, שיוצא יין המשמח ונעשה חתונה מתוך שלמות היראה, ומצד שני באותה העת תהיה שמחה ואהבה גדולה, והכל ישירו וגם כל הגויים שבעולם יבואו, וכל אשר נמצאים בכל הבריאה כולה יצטרפו אל השירה בהתכללות נפלאה, וכל מה שלמדו עד היום בעסק נגינה, וכל מה שלמדו עד היום בענין של שירה, וכל מה שלמדו עד היום בכל דבר ודבר, זה יהיה בחינת כלים והכנות לזכות להביא אותם לדעת הזו שהיא דעת שלמה ומלאה יראה ואהבה, ויוכלו כולם לשיר בפועל לכבוד ה' יתברך, עם כל הכלים שעשו ביחד ובאחדות נפלאה בלי שום פרוד כלל, ולא יהיה ענין של ביטול ושבירה כמו שהיה במתן תורה, וכל הרע יוכנע, ובלע המוות לנצח.

המחשבה דיבור ומעשה, הן בחינת הג' בחינות של מלאכת היין, כי הן מרמזות על רות, שלמה ודוד (גמרא) המעשה זה בחינת רות[יא] המואביה שהלכה והתגיירה בפועל, הדיבור זה דוד המלך מחמת שהוא עסק בכל מיני דיבורים לפני ה' יתברך, והגמרא אומרת דלא פסיק פומיה דדוד מגירסא (כל הזמן הפה של דוד היה עוסק בענין של דיבור), של תורה ותפילה ועלֿידיֿזה הבעל דבר לא יכול היה להתקרב לד' אמות שלו ולקחת אותו, והמחשבה זה שלמה המלך, שזה בחינת "ואת עלית על כולנה", שהוא עלה וישב על הכורסא דמלכא שהיה ביתֿהמקדש, שהוא המשיך אותו בפועל בעולם הזה והוא היה בבחינת המוחין שהם הכלים ליראה והאהבה שבלב של רות ודוד, ורות דבקה בה' יתברך, שזו בחינתו של אברהם שזה השלב הראשון, כאשר מביאים את הענבים לגת, דוד המלך כל מה שעבר עליו כל היסורים והרדיפות, הוא עשה מזה תפילות ודיבורים לה' בפועל, שזה בחינת דריכת הענבים, ועלֿידיֿזה שאדם מדבר וצועק אליו יתברך, עלֿידיֿזה הוא מוציא את היין את "הרוח הממללא" שבכל דיבור ודיבור, והוא מפרק סלעים ובוקע תהומות, ובפרט הדיבור של הצדיק של דוד המלך, הוא בבחינת דורך ענבים בגת, ומזמר ומסלק ומבטל את כל הדברים הטמאים שישנם בבריאה, ומחמת שפיו לא הוה פסיק מגירסא של דריכת הענבים, ושל תשובה שכלל את כל ישראל עמו בתפילותיו, ועלֿידיֿזה יוצא ממנו כבר יין בשפע שזה בחינת התכלית, כפי שהסברתי על היין שעליו מברכין בקידושין של חתונה, והחתונה זה בחינת קבורה, והקבורה זה התכלית, והתכלית זה בחינת הסוף מעשה במחשבה, שזה דבר שאין בו שום תפיסה כלל, והמחשבה שמתגלה בפועל זה שלמה המלך, עלֿידיֿזה ביתֿהמקדש נבנה בימיו, כי הוא היה שלמות המוחין, שלמות הכלים ליראה והאהבה של הלב של ישראל, שמעלה את השכינה מגלותה מנפילת היראה והאהבה שהיתה לכנסת ישראל, וכבר נאמר בדברי הימים, כי שלמה יהיה שמו (היינו שלמות), והוא יבנה בית לשמי ורות עסקה בכל ענין הגיור בפועל, והאיסוף לגת, ודוד ע"י הדיבור והוא המשיך את זה בחינת דריכת הענבים בגת, ונכנסו שניהם המעשה והדיבור, עוד ועוד עד שיצא כבר היין, ויצא סוד שזו המחשבה הנעלמה, שהיא כוללת את כל הזמנים ומגלה אותם בפועל, בסוף מעשה, שזה "לעת מצוא", בחינת חתונה וקבורה שמתגלית המלכות של שלמה המלך שהיתה במחשבה תחילה, שהוא בבחינת יין המשומר, כמו שנאמר על יעקב אבינו שופריה דאדם, ועל שלמה "ויחכם מכל האדם", ויחכם זה בחינת השכל שהיה בסוד תחילה ונתגלה ע"י נכנס יין יצא סוד.

 

כמה מעשיות מר' אלימלך זיע"א

כמה דיבורים שיגן הזכות של הר' אלימלך, עלינו ועל כל אחד ואחד תגן הזכות של הנועם אלימלך, הזכות של כל צדיק ובפרט הנועם אלימלך יכולה להגן, כי כל כולו דבוק בה', מחמת שעבר עליו כל מיני בזיונות ושפיכות דמים, ומבואר בזוהר, מי הוא זה שנקרא צדיק? זה מאן דנטר ברית, לכן הוא נקרא צדיק, מחמת הקדושת הברית וכל הענינים הידועים, והנועם אלימלך הוא היה קדוש קדוש קדוש בברית ובפרט בכל הענינים הללו, ובכל מיני ענינים המשתייך והמסתעף והיוצא הכל זכה לו בגלל ענין שמירת הברית, ובפרט מספרים שפעם הוא הלך עם הרב החוזה מלובלין בערב שבת קודש, והם הלכו ביחד והחוזה מלובלין פתאום בעודם הולכים התעלף, והנועם אלימלך העיר אותו ושאל אותו למה התעלפת? והוא אמר ראיתי את מלאכי השרת מלווים אותי, אז הוא אמר לו אם היית רואה את המלאכים שמלווים אותי, אז לא היית יכול לסבול מרוב הקדושה, ככה הוא אמר לו.

מספרים שהוא היה מסגף את עצמו, ופעם אחת הוא ישב על קן של נמלים עוקצניות, כדי שהן יעקצו אותו, והן לא רצו לעקוץ אותו, אז הוא אמר לעצמו אלימלך, אלימלך איך אתה, איפה אתה נמצא! שאפילו נמלים לא רוצות לעקוץ את הבשר שלך, מרוב שאתה לא ראוי להן, כל כך היה שפל בעיני עצמו.

וגם היה לו מנהג שהיו באים לקבל פניו, אז הוא היה לוקח חבית גדולה ומרתיח בה מים, וכשהיה בא אדם לראותו אז לפני שהיה לוחץ לו את היד הוא היה מכניס את היד למים הרותחים ומוציא מנגב כדי לא להנות מהכבוד שנותנים לו בני אדם כי בשעה שהיה לוחץ את ידו אז היה מרגיש ביותר את הצריבה של המים החמים והיה כואב לו יותר, פעם מספרים שהוא הכניס יד לאש ונבראה לו יד חדשה, הוא היה בודק את עצמו, ומכניס את היד לתוך האש לראות האם שולטת בו האש, ואם שלטה בו האש הוא היה אומר: אוי עשיתי איזה משהו לא טוב! ואמר על עצמו שהוא סיגף את עצמו כמו אלף נשמות, ככה הוא העיד על עצמו.

הרבי מרוז'ין היה כל כך מחשיב אותו לכן הוא היה נותן לכל אחד שיספר סיפור מהנועם אלימלך מטבעות של כסף, כזו השתוקקות היתה לו לשמוע סיפורים שהיו העולם מספרים עליו, גם אהב לשמוע סיפורים על "הפרי הארץ" שהוא היה מחזיק מאוד גם ממנו, והוא היה רותת ומזיע מרוב פחד, וגם את הרה"ק הבעש"ט שהיו מזכירים אותו הוא היה גם מפחד ומזכיר שמו בסילודין, והיה רוצה לשמוע גם סיפור מהבעש"ט, והיה מחזיק טובה גדולה לכל מי שהיה מספר מעשיה.

ומספרים על הנועם אלימלך, שפעם אחת הוא רצה לראות את הבעש"ט, והוא אמר למאור ושמש שיבוא איתו לראות את הבעש"ט, והסביר שאמרו לו שהוא יזכה לראות את הבעש"ט הלילה, והם הלכו ליער והוא עמד באיזה מקום שם, ונפתחו השמים וראו עמוד של אש גדול שהאיר וממנו יצאו ניצוצות שנתפזרו לכל העולם כולו, אז הוא אמר על העמוד אש הזה, שזה הבעש"ט, ופה כבר היה עניין של צחוק, כי הרי כולם מחפשים לראות את הצדיק בכל מיני דמויות, ומי שבאמת רואה את הצדיק רואה אותו עמוד של אש, רואה עמוד של אור, ומי שרואה גוף רואה את הכלי, עדיין עוד לא התחיל לראות, כי הצדיק זה עמוד של אש, וכאשר הוא ראה את הבעל שם טוב הקדוש הוא התחיל לצעוק ואמר זה הבעש"ט! ואז המאור ושמש כבר לא היה יכול לסבול את זה והוא התכופף, אז הנועם אלימלך אמר ככה נראה הבעש"ט, ופה אני רוצה להקבר, ובאמת שם הוא טמון באותו מקום שירדה אש מן השמים, והתגלה אליו הבעש"ט.

ומספרים שבימיו של הנועם אלימלך, הוא היה כל כך בזוי ומבוזה עד שפעם אחת הוא הלך לאיזה אכסניה, ויצא משמה מהר לדרכו ובאותו זמן היה שם גנב שגנב לחם, ובעל המקום התחיל לרדוף אחריו, והוא אמר לגוי שירוץ אחריו ושירביץ לו, והנועם אלימלך מהר לדרכו והיה רץ והוא תפס אותו הגוי, והתחיל להכות אותו והפיל אותו על הרצפה, והכה אותו מכות נמרצות וקשר אותו בידיים והתחיל להכות אותו, והנועם אלימלך קיבל את זה ככה בשמחה, ובאותו זמן נעשה רעש גדול, ופרצה שרפה בבית של אותו בעל אכסניה יהודי ששלח את הגוי, ואז הוא הבין למפרע, שאולי זה היה יהודי צדיק ולא הוא גנב את הלחם, ואני ככה דיברתי עליו וחשדתי בכשרים, ואולי הוא קדוש, ולכן יש לי פה את השרפה, כי גרמתי לו לנזק, ולכן הוא רץ לבקש ממנו מחילה, ואיך שהוא בא, הוא רואה את הנועם אלימלך, עומד ומתפלל ואומר ריבונו של עולם, לא אתפלל מנחה עד שתכבה את השרפה אצלו, ככה הוא אמר שוב ושוב, ריבונו של עולם לא אתפלל מנחה וכו', ואז הוא בא והתחיל להשתחוות ולנשק את רגליו, ואמר לו אתה בטח מלאך, והוא אמר לו אל תדאג! והוא אמר לו תמחל לי, והוא אמר לו אני כבר מחלתי עוד לפני שבאת, ואני מוחל לך ואיני מקפיד עליך, חס ושלום, למה להקפיד!

ופעם אחת בא אחד וסטר לנועם אלימלך, על לחיו, אז הוא אמר לו, אני מוחל לך בלב שלם, אני לא מקפיד, והוא אמר לריבונו של עולם, אנא תעשה שלא יהיה נעשה שום נזק לאף יהודי בגיני, כי היו מבזים אותו הרבה, והוא היה מוחל בלב שלם, ככה היה הנועם אלימלך, ובגלל הגדולה הזאת והקדושה הזאת שעולה מן הסיפורים, דייקא מפה עיקר הקדושה של הצדיק, ולכן כדאי לפסוע אל הנועם אלימלך, רק בגלל כל המעשיות הללו, שזה עיקר הגדולה והקדושה עיקר כל הבריאה כולה כמו שאומרת הגמרא (חולין פט), שכל העולם מתקיים על מי שבולם פיו בשעת מריבה, שנאמר "תולה ארץ על בלימה", נמצא, שכל העולם מתקיים על הסיפורים כמו הסיפורים על הנועם אלימלך, וזה מראה שהוא היה צדיק יסוד עולם, אם רואים שהוא עבר כאלה נסיונות ואני דייקא מתפעל מהמעשיות הללו יותר מכל מעשיה שיספרו על הנועם אלימלך, כי מעשה כזה שביזו אותו והיכו אותו, והוא לא התחיל להשיב מלחמה, אלא שהוא התפלל רק לריבונו של עולם, ואמר אני לא אתפלל מנחה עד שתכבה את השרפה בבית של היהודי, עד כדי כך היה לו אהבת ישראל, שגם כאשר מכים אותו ומבזים אותו, על לא עוול בידו וכו', על זה בוודאי יש לעשות הילולא, על שזכינו שיש צדיק יסוד עולם, ולא אלמן ישראל כי יש בעל מעשה כזה שמסופר עליו סיפור ומעשיה כזה נוראה, מפה צריך ללמוד, כמה צריך לאהוב כל יהודי ולא להקפיד חלילה על אף יהודי, ובזכות הנועם אלימלך, שה' יזכה אותנו בכל טוב, וימלא את כל משאלות ליבו של כל אחד ואחד לטובה, ונזכה לגאולהֿשלמה מתוך שמחה וטוב לבב, ולהיוושע בין ברוחני בין בגשמי בכל מיני ענינים בעולם הזה ובעולם הבא אמן.


 


תפילה: ריבונו של עולם, אבי אב הרחמן, תגן עלי בזכות שבעת־הרועים וארבע אמהות שרה רבקה רחל ולאה, וזכני להיוושע בכל מיני ישועות ותגשים לי כל משאלות ליבי לטובה, ותדון אותי לכף זכות, ותושיע אותי ברחמיך הרבים וחסדיך העצומים, ובזכות ה'נועם אלימלך' הקדוש והנורא תגן עלי בעולם־הזה ובעולם־הבא כל ימי חיי, אנא אל רחמן זכני לאמונת חכמים, וזכני להתקרב לצדיקים אמיתיים, וזכני לחפש ולבקש את הצדיקים האמיתיים הגדולים במעלה, ותושיע אותי בכל מיני ישועות לעד ולעולמי עולמים, אנא אל רחמן מלא ברחמים זכני לבניית בית מקדשנו ותפארתנו חיש קל מהרה, ואתה יתברך מלכנו בראשנו תתגלה ותמלוך בכל העולם כולו חיש קל מהרה אמן נצח סלה ועד.


[א] בחינת עד שתכלה הנשמה מן הגוף, שאז יבוא משיח.

[ב] מוהר"ן תנינא ב.

[ג] והחסד שהיה בו כשהיה בחינה של ענבים זה היה חסד ששייך לבחינת השבת שעברה כביכול, אבל היין זה חסד נצחי והענבים נדרכים וכו' וזה חסד שצריך לכבוש אותו ולעבור מקודם עוד דרך היסורים והדין של יצחק כדי להגיע לחסד של אמת ששייך לבחינת יעקב שהוא נצחי ושייך לשבת הבאה עלינו לטובה.

[ד] מקטורת של עבודה זרה של נשות עשו.

[ה] ואברהם קראו הר ויצחק קראו שדה ויעקב קראו בית "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" (ישעיהו נו, ז) דייקא כשהוא בבחינת בית, שאז מתכבד שמו יתברך ומתעלה מאוד שהוא מהולל מאד (ליקוטי מוהר"ן י', פסחים פ"ח).

[ו] המהרש"א עושה חשבון שזמן סעודת בוקר היה בשעה רביעית (שליקוט המן היה עד שעה שלישית).

[ז] בחינת: אסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות.

[ח] שהם חמישה דברים שיש בהם ענין של אחד משישים שזה: אש, דבש, שבת, שינה וחלום... בשינה נאמר שזה ענין של אחד משישים למיתה וכן שם שישה דברים סימן יפה לחולה: עיטוש, זיעה, שלשול, קרי, שינה, חלום... שינה דכתיב "ישנתי אז ינוח לי" שהוא טובה לרפואת החולה.

[ט] ראה ז' אדר.

[י] הראשונים.

[יא] ראה מוהר"ן תנינא ב מביא הקדמה לזוהר י"ג "נעשה אדם" ענין של צדקה ומביא שם את רות "האיש אשר עשיתי עימו" מה כאן צדקה כך שם צדקה. והיא ע"י מעשה הצדקה שלה גילתה את בועז בחינת האיש אשר עשיתי שע"י עשייתה שזיכתה אותו במעשה החסד ע"י זה זכה להקרא איש.

 

האתר לעילוי נשמת כלל נפטרי עם ישראל ת.נ.צ.ב.ה - ולהחשת גאולת עם ישראל במהרה בימינו -  אמן נס"ו
כל הזכויות שמורות למכון "בית תפילה" מותר להפיץ ולפרסם על דעת בעלי האתר בלבד